האם בגן פעלו נכון?

האם בגן פעלו נכון?

בן שנתיים ו- 3 חודשים, מגיל צעיר נושך. בעיקר בגלל עיכוב שפתי, אבל יש מצב שזה פשוט באופי שלו.
בבית אנחנו אומרים לו אסור, ומרימים על הידיים את אחיו הננשך ומרגיעים אותו.
בגן בתחילת השנה היה נושך הרבה , ואז זה התמעט. גם בבית הרגשנו שיפור. הנחנו שזה קשור להתפתחות השפה.
היום הוא שוב נשך. לטענתם ללא סיבה. הגננת ישבה לידו וליד עוד ילדה, ואז הוא תפס את הילדה ונשך כל כך חזק שכל היד שלה התנפחה.
יש לו המון כוח בלסתות, אני מאמינה שהוא לא סתם השאיר סימן קטן אלא פצע את הילדה ברצינות.
הם הענישו אותו, לא נתנו לו לצאת לחצר. האם לדעתכם הם פעלו נכון?
אני לא יודעת מה אני יכולה לעשות. הוא בטיפול קלינאית תקשורת, בין היתר בגלל הנשיכות (כי הנחנו שחוסר יכולת לדבר מתסכל אותו).
מצד שני, אם היו נושכים ככה את הילד שלי, הייתי דורשת שיעיפו את הילד מהגן.
 
זה מתחלק לכמה נושאים

קודם כל, ברור שהוא רצה משהו שהילדה לקחה ולכן נשך. הייתי מצפה שיגידו לי שעליו לבקש ולא סתם יענישו.
בנוסף, זה לא שהם היו בחצר והכניסו אותו חזרה בתור עונש. הם היו בפנים כשזה קרה. ואחרי זה כולם יצאו לחצר. לא יודעת כמה זמן עבר אבל אני בספק שבן שנתיים מסוגל לקשר בין הדברים. סביר שסתם לא הבין מה קרה.
 
אני חושבת שאת

ממעיטה ביכולת שלו - סביר מאוד שהוא כן הבין שבגלל שהוא נשך הוא לא יוצא לחצר (ומן הסתם הן גם אמרו לו).
אם את חושבת שהוא מבין שאומרים לו לבקש, אני לא רואה למה לחשוב שהוא לא מבין שאומרים לו "נשכת ולכן אתה לא יוצא לחצר".
האינטרס שלך זהה לאינטרס שלהן - שקודם כל הוא לא ינשך. לא משנה אם הוא עושה את זה מתסכול או כי הוא לא יודע לבטא את עצמו במילים - הוא צריך קודם כל לדעת שבשום פנים ואופן אסור לו לנשוך. כמו שאסור לו לתקוע את האצבע בשקע חשמלי - באותה רמה. אם הוא מתוסכל או לא יודע לבטא את עצמו הוא צריך לחפש תחליפים אחרים שלא כוללים נשיכה. נשיכה זה ממש מסוכן, ולא צריך להיות ברפרטואר הפעולות שלו בכלל.
 


 
מצב מורכב. אבל בכל מקרה לא מטפלים באלימות על ידי אלימות

להעניש זה הכי קל אבל זה לא יעיל , לא מלמד את הילד מה הדרך הנכונה אלא פועל על אלמנט של כוחניות ו"הפחדה" על מנת להביא לשינוי התנהגותי (במקרה הטוב) כשלמעשה בכלל לא מטפל בעיקר - מה שמביא לנשיכות.
&nbsp
יחד עם זאת כתבתי שהמצב מורכב משום שנדרשת כאן התערבות מעמיקה ומותאמת לקשיים, במיוחד משום שזה מצב מתמשך. אני בספק אם זה אפשרי בגני ילדים מסויימים. זה מאוד תלוי בגננת ובגישה שלה .
המצב האידיאלי הוא שיש אשת צוות שצמודה ומלווה את הילד שנושך מתוך מטרה לתווך לו, לסייע לו, ולעזור ברגעים של תסכול וגם כדי לא להגיע למצב של תיסכול שמשתלט מעבר למה שהילד יכול להכיל ובכך גם להגן על ילדים אחרים בסביבתו.
המצב המצוי הוא שזה לא קורה בשטח ואפילו לא אפשרי בגלל שאין מספיק אנשי צוות, גם בגלל גישות שונות שמעודדות ילדים להסתדר בינהם בעצמם ויש עוד סיבות.
&nbsp
הכיוון שאני הייתי הולכת אליו הוא להתמקד ב"ריכוך הלב" אצלו, כך התיסכולים יפחתו באופן כללי ומה שכן יעלה כתסכול הוא יהיה פחות עוצמתי ומשתלט על הילד. כך שזה לעבוד עם השורש של התסכול.
&nbsp
את מציינת שאת מרימה את אחיו הננשך. מאחר ולא כתבת מה את עושה עם הילד השני שנשך אז אני ממליצה לא לשכוח להרים גם אותו
הוא חווה קושי מסויים שכנראה היה עבורו יותר מידי וגרם לו לנשוך, אז לצד זה שאתם מלמדים אותו שאסור ושזה פוגע ומה *כן* אפשר לעשות כשהתסכול משתלט, כדאי לזכור שהוא צריך נחמה והכלה על הקשיים עימם הוא מתמודד ובמיוחד על כך שהוא מבין איפשהו בתוכו שהוא לא בסדר כי אסור לנשוך אלא שלא כל כך מצליח לשלוט בזה כרגע... זה כשלעצמו מעורר תיסכול גדול ביותר וכך זה הופך להיות גלגל... אתם ההורים יכולים לעזור לו מאוד בכך שאתם פועלים כאמור לריכוך הלב על ידי הכלה כנה ואמיתית מתוך ראיית הקשיים שלו גם.
&nbsp
יש עוד הרבה מה לומר ואיך לעשות כדי לעבוד סביב ריכוך הלב , לא ארחיב אלא אם כן תרצי להבין יותר. אבל בגדול זה פועל ליצור שינוי סביב שורש הבעיה ומתוך כך הדברים (הנשיכות) יכולים להשתנות באופן מדייק יותר, נינוח יותר וגם הרבה פעמים מהר יותר.
 
מתנגדת למה שנאמר מעליי. ממש לא הייתי מרימה

על הידיים ומנחמת את הילד שנשך. אם את מרימה אותו אחרי שנשך את נותנת לו תגמול חיובי על הנשיכה ומעודדת אותו לעשות זאת שוב.
לדעתי ההתייחסות המתונה שלך לנשיכה - אומרת לו אסור ובזאת מסתכם העניין - גם היא תורמת במשהו לכך שהוא לא רואה בנשיכות עניין חמור במיוחד או אסור במיוחד, אבל להרים אותו על הידיים רק ירע את המצב.
אפשר בהחלט לתגמל אותו כשהוא מוצא דרכים אחרות להתמודד עם תסכול, או לעזור לו לחשוב על דרכים אחרות - אבל לתגמל אותו על הנשיכה (על ידי הרמה על הידיים) או להתייחס לזה כאילו זה לא ביג דיל - לדעתי ממש לא תורם למצב.
 
את יכולה להתנגד. בני אדם הם לא בעלי חיים ואי אפשר "לאלף"

אותם. אפשר לנסות - כך פועלות הרבה שיטות חינוך, אבל יש לזה מחיר.
לעבוד עם תגמולים וחיזוקים הם לא גישה מכבדת בעיניי למרות שכך נפוץ, ובוודאי לא מתאימה לבני אנוש. לבעלי חיים כן וגם על כך הדעות חלוקות.
בני אדם לא לומדים באמת מהתניות - אלא הם לומדים לרצות, לתת את ההתנהגות הרצויה בתגובה למשהו שנלקח מהם ואותו הם צריכים, במקרה הזה או בכל מקרה אחר שבו גורמים לילד לשנות התנהגות בתגובה להתניה - נלקח מהם תשומת הלב, הקרבה, או במילים אחרות: תחושה שאני ראוי ואהוב ללא תנאים.
זאת מניפולציה לשמה ועוד אחת שלוקחת מהילד את הצורך הבסיסי הכי גדול ומשמעותי עבורו, עבור תחושת בטחון נפשי ועבור שמחת חיים - האהבה של הוריו.
ואכן על כך מושתת שיטת החינוך המרכזית אצלינו והרבה פשוט הולכים לפיה רק כי כך מקובל וכך נהוג.
לא בעיניי ואת יכולה להתנגד ולא להסכים איתי, זה בסדר גמור.
בוודאי שהילד ישנה התנהגותו בדר"כ במצב כזה כי מעמידים אותו בפני הפחד הכי גדול לשלו - לא לקבל מהוריו בתגובה להתנהגות הלא מקובלת את מה שהוא הכי זקוק לו, חום ואהבה . כך הגדיר זאת בעצמו האיש שעמד בראש השיטה.
כדאי מאוד להתעמק במקורות של שיטת החינוך הזאת וגם אחרות, להבנה כללית של הרעיון החינוכי, מאיפה התחילה ומה הוא הבסיס שלה ל"קבלת תוצאות", בין אם תומכים בשיטה או לא.
 
העובדה שהאמא ל-א לוקחת אותו על הידיים

היא לא ל-ק-ח-ת ממנו תשומת לב, כי הרי רגע לפני היא לא נתנה לו תשומת לב. מה שאת רוצה שיקרה הוא שא-ח-ר-י שהוא נושך, האמא בת-ג-ו-ב-ה תתן לו י-ו-ת-ר תשומת לב מאשר היא נתנה לו רגע קודם לכן, ועוד תשומת לב חיובית. אני לא אומרת שהיא תתעלם ממנו, או שאם היא לקחה אותו על הידיים ברגע שהוא נשך (מה שלא ממש סביר) היא תוריד אותו. אני אומרת שבתגובה לנשיכה הוא לא צריך לקבל פרס בדמות אחד הדברים שהילדים הכי רוצים - שהאם תיקח אותם על הידיים.
יש מקרים שבהם צריכים להגיב בתקיפות ובחריפות על מעשה - אלה כוללים מקרים שבהם הילד מסכן את עצמו או מסכן אחרים - ונשיכה היא בבירור אחד מהמקרים האלה. זו לא "שיטת חינוך" כללית, וזה לא אומר שעל כל דבר שלילי שהוא עושה היא צריכה להגיב כך - להפך, אם היא הייתה מגיבה כך על כל דבר שלילי זה היה מפחית מההבנה שלו של כמה חמור המעשה הספציפי שהוא עשה. אני מבינה שאם הילד שלך תוקע את האצבע שלו בחשמל את ניגשת אליו בעדינות, מלטפת אותו ומחבקת אותו - אבל זה לא אומר שזו הגישה הנכונה, ולא קשור כלל לאילוף או לבעלי חיים. זה קשור להתנהלות של הילד בעולם ולהבנה שלו לגבי מה אסור בשום אופן לעשות. נשיכה היא אחד הדברים האלה, כמו שלהכניס אצבע לשקע או לקפוץ ממקום גבוה הם דברים כאלה. ילד שמבין שהדברים האלה חמורים לא חושב שלא אוהבים אותו כי הוא עושה אותם - אלא חושב שאסור לעשות אותם כי זה משהו מאוד לא טוב. כמובן שמלווים את העניין בהסבר - וזה יתרון ברור של בני אדם, שאפשר גם להסביר להם למה מה שהם עשו לא בסדר, אבל הילד צריך להבין שמדובר פה במשהו קשה וחריג שאסור בשום אופן לעשות.
 

זלופית

New member
מסכימה מאוד עם חייבת להגיב

לחנך זה לא לאלף. אבל לחנך זה גם לא רק לדבר, להכיל ולהסביר. ואם חלק מהחינוך נרכש בהתניות, אז מה? את הופכת משהו לשלילי ומגדירה אותו כעונש, אבל זה בסה"כ תוצאה של התנהגות. אם אני נושך, התוצאה תהיה שלא אצא לחצר. אם אני מרביץ, אני אצטרך ללכת להירגע בחדר. אם אתלבש מהר בבוקר ואתארגן לגן בלי למרוח את הזמן, יישאר לי זמן לראות קצת טלוויזיה לפני שיוצאים מהבית. זאת התנהגות והתוצאה שלה.
אם הבת שלי תרוץ לכביש, במקום לתת לי יד ולחצות איתי כמו שהיא יודעת שצריך - היא תקבל על הראש. בכעס ובקול רם. היא תקבל ממני את התגובה הכי חריפה שאני יכולה לתת לה. כי לרוץ לכביש זה לא (!!!) אופציה. אני לא אסביר לה בעדינות, כי מלרוץ לכביש אפשר למות ומכעס ומצעקות לא. והיא לא תחשוב שאני לא אוהבת אותה בגלל שאני כועסת, למה שתחשוב ככה? מה כעס קשור לאהבה בכלל?
 
דרך נוספת להסתכלות

בעיני זה שהילד לא יוצא לחצר זה לא אלימות/ עונש/ אילוף,
אלא סיבה ותוצאה - נשכת והכאבת לילד אחר ולכן אתה
כרגע לא יכול להיות עם ילדים אחרים ונשאר בתוך הגן כשכולם יוצאים.
אפשר להסביר זאת לילד במשפט מאוד קצר וברור
 

MotheRonit

New member
ממה שאני יודעת זה אופייני יותר לסביב גיל שנה - שהם מגלים

את היכולת של הגוף שלהם. בגיל שנתיים כפי שאת אומרת זה כנראה נובע מתסכול על העניין השפתי - אבל אין ברירה אלא להכיל את הרגש ולהגביל (לאסור) את ההתנהגות. אני לא בטוחה שאפילו בתיווך צמוד-תמלול מתאים אפשר לקשר אצלו בין המעשה לאי היציאה לחצר כסנקציה. אבל כן למשל הייתי מרחיקה אותו קצת מהמפגש (או איזה מצב שזה לא יהיה שהם ישבו בו) ומסבירה לו שלא נעים להיות לידו כשהוא מתנהג ככה.
 
אז בבית אני אומרת שאסור לנשוך ואז מרחיקה אותו מאחיו

ואומרת שאחיו לא רוצה לשחק עם מי שנושך. אבל זה במיידי
 
בגן הקודם שהבן שלי היה בו,

במשך 3 שנים, לפעמים ילדים לא היו יוצאים לחצר 10 דק' בגלל שלא הסכימו לאסוף צעצועים/רבו עם ילד אחר/התנהגו לא יפה,
הם יוצאים מנק' הנחה שלצאת לחצר זה משהו הילדים מאד אוהבים, וכשאתה מונע זאת מהילד ומסביר לו למה בפעם הבאה הוא יחשוב פעמיים אם לחזור על אותו מקרה. להגיד לך שזה בסדר? לא יודעת. אבל, את חייבת להאמין בצוות ובצורת הטיפול שלו ולא לפקפק בו, להאמין מתחילה ועד הסוף, ואם את לא מאמינה בו ובוחנת- אל תכעסי עלי, אולי זה לא מקומו של ילדך.
 
אני לא מסכימה איתך אסור לפקפק בצוות

כן, אני מרוצה מהגן. אבל זה לא אומר שלא יכולות להיות טעויות. אין לי בעיה עם עונש, אני תוהה האם הוא מסוגל להבין למה נענש, אם זה לא קרה במיידי. והיות וסביר להניח שיהיו עוד מקרים כאלה, אני רוצה להנחות את הצוות איך לפעול.
 
בהחלט שיכולות להיות טעויות,

ותמיד צריך להיות עם יד על הדופק, אבל כאשר את נותנת אמונה שלמה בצוות ומאמינה שהוא יודע מה הוא עושה, יהיה לך קל יותר. הם יודעים מה הם עושים, את בעצמך אמרת שאם בנך היה ננשך כך היית מבקשת שירחיקו את הילד הנושך מהגן, אז את ילדך לא הרחיקו אלא נתנו לו "עונש" לא לצאת לחצר, תאמיני לי הם מבינים טוב מאד את המשמעות של זה,
וזה בסדר לא להסכים איתי
 

MotheRonit

New member
אני חושבת שזה בסדר כל עוד לא עושים את זה מעל הראש של הילד/

בנוכחתו, אלא "מאחורי הקלעים" - אני חושבת שזה גם לגיטמי מההורה לבקש מהצוות שיסבירו לו מה הרציונל החינוכי שעומד מאחורי תגובה כזו או אחרת - אני רוצה להאמין שזה נבע מתוך מחשבה שזה יפיק למידה ולא מתוך נוחות, שגם זה יש לדעת לפעמים קורה..
 
למעלה