אורים כהורים
New member
דיון ברוח החג על :"תהיה ילד טוב ותתן חיבוק ונשיקה לסבתא"
או לסבא או לדוד...
זכור לי כילדה שלא ממש אהבתי להתחבק ולהתנשק עם חלק מאנשי המשפחה אבל הייתי "ילדה טובה", עשיתי מה שציפו ממני גם אם לא אהבתי את זה, ובלב הרגשתי שאין לי ברירה ושבכל מקרה אמא ואבא לא יבינו אותי או לא יסכימו ל"חוסר נימוס" שכזה להחליט שמוותרים לי על נשיקה וחיבוק עם אנשים שלא בא לי ....
כשהפכתי להיות אמא זה העסיק אותי בתחילה . אצלינו במשפחה מרבים להתחבק ולהתנשק כהרגל בכל פעם שנפגשים או נפרדים, ואני כבר בגרתי וגיבשתי לי את האני מאמין שלי וממש לא הסכמתי לחיבוק או לנשיקה ואפילו לא למגע, אם אין רצון מצד הילד.
מאוד חשוב לי שנתינת חיבוק ונשיקה לבן משפחה יהיו מתוך רצון . אם הילד לא רוצה או אפילו מתבייש או נבוך - אלו הם הגבולות שלו ויש לכבד אותם בלי לשכנע בכלל.
וכן - יש אצלינו במשפחה גם כאלו שלא מבינים או לא מסכימים וזה בסדר. אין לי שום צורך לשכנע, הגבולות כבר ברורים.
יש לי גם חברה טובה שלה מאוד חשוב נימוסים והיא מצפה מהבת שלה שתחבק את סבא וסבתא כדי שלא יעלבו.
כאמור, בעיניי מדובר ביושרה וכבוד כלפיי הילד שצריכים להתקיים *לפני* דפלומטיה ומה שאחרים מחשיבים כנימוס.
איך זה היה אצלכן בילדות? האם מישהי זוכרת איך הרגישה ואם או מה הייתה ההתיחסות לנושא?
ואיך עכשיו אתן נוהגות כאמהות?
בואו נדבר על זה
או לסבא או לדוד...
זכור לי כילדה שלא ממש אהבתי להתחבק ולהתנשק עם חלק מאנשי המשפחה אבל הייתי "ילדה טובה", עשיתי מה שציפו ממני גם אם לא אהבתי את זה, ובלב הרגשתי שאין לי ברירה ושבכל מקרה אמא ואבא לא יבינו אותי או לא יסכימו ל"חוסר נימוס" שכזה להחליט שמוותרים לי על נשיקה וחיבוק עם אנשים שלא בא לי ....
כשהפכתי להיות אמא זה העסיק אותי בתחילה . אצלינו במשפחה מרבים להתחבק ולהתנשק כהרגל בכל פעם שנפגשים או נפרדים, ואני כבר בגרתי וגיבשתי לי את האני מאמין שלי וממש לא הסכמתי לחיבוק או לנשיקה ואפילו לא למגע, אם אין רצון מצד הילד.
מאוד חשוב לי שנתינת חיבוק ונשיקה לבן משפחה יהיו מתוך רצון . אם הילד לא רוצה או אפילו מתבייש או נבוך - אלו הם הגבולות שלו ויש לכבד אותם בלי לשכנע בכלל.
וכן - יש אצלינו במשפחה גם כאלו שלא מבינים או לא מסכימים וזה בסדר. אין לי שום צורך לשכנע, הגבולות כבר ברורים.
יש לי גם חברה טובה שלה מאוד חשוב נימוסים והיא מצפה מהבת שלה שתחבק את סבא וסבתא כדי שלא יעלבו.
כאמור, בעיניי מדובר ביושרה וכבוד כלפיי הילד שצריכים להתקיים *לפני* דפלומטיה ומה שאחרים מחשיבים כנימוס.
איך זה היה אצלכן בילדות? האם מישהי זוכרת איך הרגישה ואם או מה הייתה ההתיחסות לנושא?
ואיך עכשיו אתן נוהגות כאמהות?
בואו נדבר על זה