מתחילים מלהסתכל עמוק יותר
את מתארת ילדה שמוצצת אצבע הרבה מאוד גם בשעות היום ,
המציצה עצמה היא צורך של הילד לשם הרגעות, כלומר יש כאן צורך מוגבר שלה לחוש רגיעה . אם "ניקח" לה את מציצת האצבע מבלי שהתייחסנו לשורש הבעיה אז אנחנו עלולים ליצור מצב של "העתקה" כמו שמישהי ציינה כאן למעלה -
הילדה תפסיק למצוץ אצבע אבל מאחר ועדיין הצורך בהרגעות לא טופל לעומק אלא רק ההתנהגות השטחית החיצונית "סולקה", אזי תיווצר התנהגות חדשה, הרגל חדש, שמטרתו ליצור רגיעה של מערכת העצבים ולהחליף את מציצת האצבע.
 
כך שההתמקדות היא לא בהתנהגות החיצונית אלא בשורש הבעיה, ואז כשהשורש מקבל התייחסות ו"ריפוי" אז ההתנהגות החיצונית ה"בעייתית" כבר לא תתקיים או שפשוט תחזור לאיזון.
יחד עם זאת, לעיתים קורה שאין ברירה וכן צריך להתמקד בנוסף לשורש גם בהתנהגות החיצונית, כמו במצב של בעיות רפואיות , אז העבודה היא במקביל לרופא על מנת לתת מענה שלם ומדויק לילד.
לפעמים גם קורה שצריך "לאתחל" הסתגלות כלשהי אצל הילד ואת זה ההורים לומדים איך לעשות באופן מיטיב ובעדינות בהתאם לילד שלהם.
ויש עוד הרבה מצבים אחרים של נתינת מענה לעניין שכזה. הכל בהתאם לילד עצמו.
 
אין "מרשם" אחד עבור כל הלדים כי מרשם מכוון להתנהגות חיצונית בלבד וישנה הבנה שההתיחסות צריכה להיות לשורש ההתנהגות ולא כ"פלסטר" חיצוני. בנוסף, כל ילד הוא ייחודי ומושפע מדברים שונים ולכן לא יכול להיות מרשם אחד ויחיד לכולם
 
ועוד משהו יותר ספציפי בעקבות ההודעה השנייה שלך, ציינת כי לא נעים לראות ילד עם מוצץ וזה נהדר שאת מודעת לאיך שאת מרגישה! זה בדיוק מה שכיוונתי אליו בהודעה שפתחתי. ולמה? - כי מרגע שיש אצלינו כהורים מודעות לעניין כזה או אחר, אז קל הרבה יותר לראות דברים מפרספקטיבה רחבה יותר ולתת מענה מיטיב לילדים:
 
לעיתים קרובות עצם הידיעה וההרגשה הסובייקטיבית של ילד שמצפים ממנו להתנהגות אחרת כי לא נעים להורה ממנו במצבים מסויימים וכו' , יוצרת בו תחושה של 'אני לא עומד בציפיות' / 'אני יותר מידי מכדי לשאת (עבור הוריי)' / 'לא מרוצים ממני' וכו' - ותחושה זו כשלעצמה עלולה ליצור אצל הילד מתח ואז זה מוביל ישר לדחף שמשתלט למצוא רגיעה בדרכים שונות ומגוונות. מציצת אצבע/ מוצץ זה אחת מהן.
אז צריך להיות ערים גם לתגובות שלנו ואולי לשנות בהתאם לצורך ו/או לילד
לפעמים מספיק רק שינוי חשיבה קטן אצלינו ההורים ליצור שנוי גדול ומשמעותי אצל הילדים