אורים כהורים
New member
מוצץ בגיל 5 (או 6 או (גוואלד!) 7)....
כן זה קיים. יש כאלו ילדים שצריכים את המוצץ שלהם עד גיל שנחשב מאוחר.
הורים משתפים אותי בכל מיני "סודות" שלא מעיזים לדבר עליהם עם הורים אחרים, כי - "זה לא מקובל",
"נחשב להזוי",
"מרגיש מבייש מידי "
ועוד תגובות כאלו או אחרות שהם מספרים שמקבלים.
אני באופן אישי לא רואה במוצץ שום בעיה (והשיניים – הכל בסדר, והדיבור - הכל תקין) . אני מכירה מבוגרים שמצצו אצבע עד גיל העשרה ואף יותר. היום הם מבוגרים נורמליים לגמרי, גם אז הם היו ילדים נורמליים ביותר
ילדים יודעים בדיוק מה מקובל ומה פחות. ילד "גדול" שצריך מוצץ בעצמו יעדיף להיות איתו כשהוא בפרטיות.
מה שאני כן מתנגדת לו זה ההרגל שנוצר בחברה שלנו ובגני ילדים, להעיר לילדים על המוצץ שלהם בכל מיני דרכים ובכך לגרום להם להתבייש בעצמם או להרגיש לא בסדר על משהו הכי בסדר שבעולם ושעוד אנחנו ההורים הרגלנו אותם אליו.
יש גננות שאף לוקחות או מוציאות לילדים את המוצץ שלהם מהפה...
האם היינו עושים דבר כזה לו זה היה מבוגר עם נניח מסטיק בפה או סיגריה?... חומר למחשבה...
אני זוכרת שכשאני הייתי בת 3 בערך אמא שלי זרקה לי את המוצץ כשחשבה שאני לא שמה לב והמוצץ דווקא עשה לי ממש טוב...
אז למה כל כך קשה לנו (בהכללה) עם המוצצים?
למה *לנו* זה עושה לא טוב?
האם יכול להיות שאנחנו חוששים שהילדים לא ירצו בעצמם להפסיק ?
ואולי זה פשוט הרגל שאנחנו עושים בלי להקדיש מחשבה לעניין או לילד?
ואולי בכל זאת המוצץ זה דבר מסוכן ובעייתי
?
נא דעותיכן / ם לכאן או לכאן
כן זה קיים. יש כאלו ילדים שצריכים את המוצץ שלהם עד גיל שנחשב מאוחר.
הורים משתפים אותי בכל מיני "סודות" שלא מעיזים לדבר עליהם עם הורים אחרים, כי - "זה לא מקובל",
"נחשב להזוי",
"מרגיש מבייש מידי "
ועוד תגובות כאלו או אחרות שהם מספרים שמקבלים.
אני באופן אישי לא רואה במוצץ שום בעיה (והשיניים – הכל בסדר, והדיבור - הכל תקין) . אני מכירה מבוגרים שמצצו אצבע עד גיל העשרה ואף יותר. היום הם מבוגרים נורמליים לגמרי, גם אז הם היו ילדים נורמליים ביותר
ילדים יודעים בדיוק מה מקובל ומה פחות. ילד "גדול" שצריך מוצץ בעצמו יעדיף להיות איתו כשהוא בפרטיות.
מה שאני כן מתנגדת לו זה ההרגל שנוצר בחברה שלנו ובגני ילדים, להעיר לילדים על המוצץ שלהם בכל מיני דרכים ובכך לגרום להם להתבייש בעצמם או להרגיש לא בסדר על משהו הכי בסדר שבעולם ושעוד אנחנו ההורים הרגלנו אותם אליו.
יש גננות שאף לוקחות או מוציאות לילדים את המוצץ שלהם מהפה...
האם היינו עושים דבר כזה לו זה היה מבוגר עם נניח מסטיק בפה או סיגריה?... חומר למחשבה...
אני זוכרת שכשאני הייתי בת 3 בערך אמא שלי זרקה לי את המוצץ כשחשבה שאני לא שמה לב והמוצץ דווקא עשה לי ממש טוב...
אז למה כל כך קשה לנו (בהכללה) עם המוצצים?
למה *לנו* זה עושה לא טוב?
האם יכול להיות שאנחנו חוששים שהילדים לא ירצו בעצמם להפסיק ?
ואולי זה פשוט הרגל שאנחנו עושים בלי להקדיש מחשבה לעניין או לילד?
ואולי בכל זאת המוצץ זה דבר מסוכן ובעייתי
נא דעותיכן / ם לכאן או לכאן