ילדה עקשנית-ת-ת ! / או: איך אתן מחזיקות מעמד מול טנטרום?

ילדה עקשנית-ת-ת ! / או: איך אתן מחזיקות מעמד מול טנטרום?

הקטנה שלי (בת שלוש ורבע) עצמאותה, מתלבשת, מתפשטת, מדברת שוטף מגיל קטן, נגמלה בקלות ובאלגנטיות, מהירת תפיסה, קורעת מצחוק, מתוקה אמיתית ועקשנית עד ייאוש.

כשאפשר והעניין לא עקרוני אני לא נכנסת איתה ראש בראש אלא במעקף עדין, אבל לפעמים אין ברירה ומגיע 'לא' חד משמעי ונחרץ שלא ניתן לחזור ממנו - והיא מסוגלת לבכות שעה (! - כן, תזמנתי), כולל הטחה של הגוף, זעקות שבר למיניהן, פנייה אלי ואל בעלי לסירוגין (אם שנינו נמצאים).

מצד אחד חשוב לי מאד להקנות לה גבולות ברורים וחד משמעיים, וחשוב לי שהיא תכבד את המילה שלנו. מצד שני נקרע לי הלב וקשה לי פיזית לעמוד באינטנסיביות של הטנטרום שלה (ממש מתהפכת לי הבטן). בעלי הרבה יותר קשוח ממני ולא חווה את ההתפרצויות בצורה קשה, אז אם אפשר אני מתרחקת מעין הסערה.
תמיד לפני שאני אומרת 'לא' אני לוקחת בחשבון את המחיר האדיר. ואומרת אותו רק אם הוא נצרך באמת. ועדיין לפעמים, בשוך הסערה, כשהיא כולה מותשת והעיניים שלה קטנות וזולגות לה דמעות ונזלת וכולה מכווצת - אני שואלת את עצמי אם זה באמת היה שווה את זה, או אולי בעצם היה נכון יותר לוותר.

דוגמא אקטואלית - באחת מנסיעות החג היא שתתה מבקבוק קטן של נביעות והרביצה איתו לאחותה בראש. לקחתי לה את הבקבוק. היא התחננה לקבל אותו בחזרה והבטיחה להתנהג יפה. אחרי משא ומתן החזרתי לה אותו. כשהרביצה בפעם השניה סרבתי בתוקף להחזיר לה אותו על אף זעקות השבר (שעה, כן?).
מקרים מהסוג הזה זוכים לעיבוד רגשי מתמשך (בבוקר למחרת: אמא, את זוכרת שאני הרבצתי בבקבוק ואת לקחת לי ואני בכיתי?) ובהחלט מותירים חותם (חיובי) - ועדיין השעה ההיא היתה עינוי.
איך אתן מחזיקות מעמד מול טנטרומים קשים? על אף שאני בטוחה שבחרתי נכון, ממש כאב לי פיזית לעבור איתה את הטנטרום הזה.
 
אין לי עצות

אבל גם אצלנו היתה תקופת טנטרומים מהגיהנום בגיל דומה, וגם אצלנו נמדדו סשנים שנמשכו שעה ויותר.
לפעמים היא היתה נדלקת מכלום ושום דבר, כך שלפעמים זה בכלל לא שינה מה עשינו או לא עשינו, קיבלנו טנטרום לשם הטנטרום.
לצערי את רוב הסשנים העברתי איתה באחת על אחת, מה שהקשה עליי להתחמק ממנה. כשהייתי עוברת לחדר אחר היא פשוט היתה באה אחרי להנעים את זמני בצרחות.
אני חושבת שמה שעשיתי ברוב המקרים היה לאפשר לה לצרוח כמה דקות, ואז לגשש האם היא רוצה את עזרתי כדי להירגע. לפעמים היתה אומרת שכן, לפעמים היתה צורחת עליי שאני לא יודעת איך להרגיע אותה.
אני לא חושבת שהיא הצליחה לרדת מעץ הטנטרום ולהירגע בעצמה. תמיד זה נגמר אחרי התערבות מצידי בחיבוק, בשיחה או בהסחת דעת.

מעניין אותי איך האחים שלה מגיבים כשזה קורה בנוכחותם והאם הם מדליקים אותה יותר או דווקא תורמים להירגעות מהירה יותר.
בכל מקרה, מזכירה שזו תקופה ושהיא לא תישאר ככה לתמיד.

* וגם, אני ירוקה מקנאה על העצמאות שלה. אנחנו רחוקים שנות אור מהתלבשות והתפשטות עצמאית.
 
תודה רבה על התזכורת

האחים, כשהם מתגייסים למשימה, לרוב יכולים להרגיע אותה טוב יותר מאיתנו. אבל בטנטרום הספציפי הזה הם לא הצליחו. אחיה פשוט נרדם (מלך! לא יודעת איך הוא עשה את זה בדציבלים האלה) והגדולה ניסתה לנחם אותה בעזרת בובה ודיבורים, ואז התייאשה והתכנסה בעצמה.
תחושת חוסר האונים היתה חזקה מאד, כל אחד ישב עם עצמו והיא צרחה עד אין קץ. כל הנסיונות שלנו להרגיע אותה / להסיח את דעתה / לדבר איתה - עלו בתוהו. האפשרות היחידה היתה "בקבוק של גדולים!!!!!!!! בקבוק של גדולים!!!!!!!!!!!!!!!!!!! בקבוק של גדולים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" וזה היה הדבר היחיד שלא יכולנו בשום אופן לתת לה.

אצלה הטנטרומים לא קורים (בינתיים) סתם, והם כמובן מתרחשים יותר בזמני עייפות ועל רקע סירוב. אנחנו משתדלים לצמצם את הלאוים הישירים למקרים הנחוצים ביותר בלבד, אבל כמובן שאי אפשר להימנע מהתנגשויות והן סוחטות.
לא קורה, כמובן, במסגרת, בה היא פורחת....

בעלי טוען שאני מאריכה את משך הטנטרום שלה כי אני מנסה לדבר איתה / להחזיק לה יד / להציע פתרון כלשהו - הוא מצידו לרוב יקצין את המצב (גם לא מוותר וגם אומר: עכשיו את מקבלת עונש, אני לוקח לך את X ולא מחזיר לך למשך יומיים) עד בכי עז מאד אבל קצר מאד (2-3 דקות) ואז יחבק, יציע נחמה ('מחנה' / בקבוק / משחק) ויקבל ילדה 'מאותחלת'.
 
סליחה מראש - אבל איזה כיף לקרוא את ההתכתבות הזאת

בעלי כבר הודיע לי שהוא מתכוון לקחת את הילד (בן 4 וחודש) לאבחון כי אין מצב שילד "נורמטיבי" יכול להתנהג ככה.
אני לא מכירה את המושג שהזכרתן (וגם לא את התופעה שאנחנו חווים עם הילד). מה זה אומר? ומה שיותר חשוב - זה אמור לעבור מתישהו?
 
הכי כיף לגלות שיש עוד הורים שמתמודדים עם חרא

טנטרום=התקף זעם.
יש ילדים שמשתוללים ומחריבים את הסביבה, יש שצורחים, יש שמשתטחים, יש שבוכים ויש שמשלבים כל מיני אלמנטים.
יש ילדים שיודעים להירגע לבד ויש כאלה שזקוקים לעזרה. יש ילדים שמצאו לבד או בעזרת ההורים דרך קבועה להתמודדות, למשל להרביץ לספה, ללכת לחדר, לשטוף את הפנים במים.
אני ניסיתי להציע כל מיני דרכים להירגעות, אבל בסופו של דבר לא מצאנו משהו שעזר לה באופן קבוע ולרוב היה צורך בחיבוק ממושך תוך כדי שאני מזכירה לה שאני אוהבת אותה תמיד, גם כשהיא בוכה וגם כשהיא צועקת וגם כשאני כועסת. אני זוכרת איך הייתי משתדלת בתוך כל הדרמה, למצוא רגע אחד שבו אני יכולה להתעלות מעל העצבים שלי ולדבר אליה בקול רך כמו שאני מדברת לפני השינה, השתמשתי באותם ניסוחים שבהם אני משתמשת ברגעים של אהבה מתפרצת, כולל כינויי חיבה וליטופים. לפעמים זה עזר לה להתחיל להירגע ולפעמים לא, אבל מה שחשוב מבחינתי זה שזה עזר לה ללמוד ולדעת שהאהבה שלי לא תלויה בדבר ושאני לא מתנה את האהבה שלי בהתנהגות מסויימת מצידה.

בהנחה שמה שאתם חווים זה אכן טנטרומים, אז התדירות אמורה לרדת עם הזמן.
הילדה שלי כבר בת 5, ואם בעבר לא היה לנו יום בלי התקף אחד לפחות, הרי שהיום יכולים לעבור שבועות בלי שום התקף. ההתקפים שהיא חווה עכשיו הם בעוצמה שונה וגם תוך כדי התקף היא מסוגלת לתמלל את עצמה טוב יותר, כך שעבור כולנו החוויה הרבה פחות נוראית ממה שהיתה בעבר.

ממליצה שתקראו קצת על התקפי זעם אצל ילדים. אם בעלך עדיין יחשוב שיש צורך באבחון, נראה לי שכדאי לאפשר לו, ולו כדי שזה לא ייצור חיכוכים מיותרים ביניכם. משערת שאנשי מקצוע יוכלו גם להציע דרכים שיעזרו לכם לקצר את משך ההתקפים.
 
אני מאפשרת לבכות זמן מסוים, ואם לא נרגעת

מאיימת שתישלח לחדר שלה עם דלת סגורה .
זה מבהיל אותה מספיק כדי להירגע בהדרגתיות עם חיבוק ועזרה ממני
 
מסבירה שהבכי והצעקות מפריעים בסלון ואם רוצה להמשיך לבכות

אז רק בחדר (היא לא בעונש, אבל זה מפריע לכולם)
 
גם אנחנו שולחים לחדר

לרוב היא לא מגיעה אליו בכלל, אם כן מגיעה זה לרגע קצר. חבל שאי אפשר לשלוח לחדר תוך כדי נסיעה.....
 
אוי אוי... אנחנו עברנו טנטרומים קשים ביותר...

ובמשך הרבה מאוד זמן....
מה שהציל אותי היה הקהילה התומכת שלי , זה היה כל כך חשוב ומשמעותי לי להיות בחברה של אימהות שמבינות אותי ויודעות בדיוק מה אני עוברת ובעיקר שכולנו באותה הגישה.
יחד עם זה, עדיין ביומיום זה לא היה פשוט בכלל . אחרי כל טנטרום (את כותבת שעה? קטן עליי
) הייתי נכנסת לאיזה חדר רק כדי לרוקן את הדמעות של עצמי וזה מה שעזר לי ביומיום! פשוט לפרוק גם אני ולא להשאיר בתוכי.
&nbsp
חוץ מזה שבכל התקף זעם הזכרתי לעצמי שהצמיחה (כולל הגבולות עליהם את מדברת) מגיעה דווקא מתוך ההתקפים האלו שלאט לאט ועם הזמן יוצרים הסתגלות לכל הדברים המתסכלים שלא יכולים להשתנות בחייהם של הקטנטנים...
לכן אני באופן אישי הקפדתי תמיד להיות נוכחת בזמן התקף זעם , טוב, גם לא באמת יכלתי ללכת..
אבל בעיקר היה חשוב לי לקבל את כל הדמעות והזעם שיצאו בכמויות ואח"כ את הצניחה המותשת לתוך הידיים שלי..... ההבנה שהכל בסדר ואמא כאן ולא קרה שום דבר שישנה את האהבה שלי אלייך - זה היה מעל הכל בשבילי.
&nbsp
בקיצור
וגם
, את לא לבד.
 

הייבי

New member
נושמים עמוק ושוקולד

אנחנו חווים מאזור גיל שנתיים טנטרומים עם הגדול שלנו. כמו אצלך מדובר בילד חכם מאוד עם רמת הבנה גבוהה, כשרוצה מסוגל להיות עצמאי מאוד ובצד השני רגיש מאוד וטרגי. כל לא, כל אי שביעות רצון גוררת סשנים של שעות של בכי, זריקת חפצים ואת עצמו. אנחנו כן עשינו על זה אבחון בהמלצת רופאת הילדים שלנו ונאמר לנו שיש לו פער בין הרמה השכלית לריגשית. לנו ההבנה שזה מעבר לשליטתו מאוד עזרה נפשית להתמודדות וליכולת לגייס אמפתיה. בנוסף, עשינו קצת הדרכת הורים אצל פסיכולוגית ילדים שנתנה לנו כלים וטיפים להתמודד. היום בגיל 4 לאט לאט התדירות פוחתת ואנחנו למדנו לזהות את ההתפרצות בחיתוליה ולנסות לעזור לו להירגע לפני שמתדרדר. העצות שלנו עזרו: * לתת לו לבכות דקה לכל שנת גיל ואז לגשת להציע עזרה להירגע וחיבוק. אם סירב לסגת ושוה לתת דקה לכל שנת גיל ולגשת. * להציע הסחת דעת. לעזוב את הנושא שעליו הוא בוכה ולא לנסות להסביר את עצמנו אלא פשוט לשנות נושא. לקחת אותו לחדר אחר (בדרך כלל לחדר משחקים) ולהוציא משחק. להציע לו סיפור. לראות תכנית קצרה בטלוויזיה. * לתמלל- אני מבינה שאתה מאוד כועס/מאוכזב כי אמרתי שאסור x. גם אני מאוד כועסת כשאני רוצה משהו ולא יכולה. בוא נחשוב ביחד מה אפשר לעשות שמותר או בוא נחשוב ביחד מה יעזור לך להירגע. לא עבד לנו- עונשים (אם כי אנחנו עדיין חוטאים בהם לפעמים). להסביר את עצמנו זה מיותר כי ממילא הוא לא שומע. ולי עוזר להחזיק מעמד מול הטנטרום המתמשך, בעיקר כשאני לבד עם שניהם ואני לא יכולה ללכת לחדר אחר, זה קוביית שוקולד או עוגיה שנותנים לי אנרגיה להמשיך והערת אגב, אצלנו היה שיפור ואח"כ עם הלידה היתה החמרה. קחי בחשבון.
 
אצלינו אין יותר מדי בכי

בעיקר צרחות בטונים גבוהים. בעיקר בשעות הערב, כשעייף.
&nbsp
 

הייבי

New member
תנבי להקדים את שעת השינה

אם הבעיה מתרכזת אצלכם בשעות ספציפיות ולדעתך הוא כבר עייף יכול להיות שהוא באמת כבר עייף מדי ולא מצליח להרגיע את עצמו. תנסי להקדים את שעת השינה ולראות אם יש שיפור.
 

MotheRonit

New member
מווסתת את ההתנהגות

ברור שקשה לה לשמוע לא (WELL החיים זה לא פיקניק)
מאפשרת לה לבכות ולהביע את המחאה בכל דרך לגיטמית
זאת אומרת
כל עוד לא פוגעת בעצמה או באחרים
בתוך כך בקשת הדברים שציינת (ועוד) תבררי מה את יכולה לאפשר ומה לא.
ועבודה עצמית איך לא להתחרפן
 

danakama10

New member
הפתרון:

אוזניות נגד רעשים
[URL]https://www.amazon.com/3M-Peltor-Earmuffs-Yellow-X2A/dp/B00CPCH86A/ref=sr_1_10?ie=UTF8&qid=1507320779&sr=8-10&keywords=ear%2Bprotection&th=1[/URL]

הילד למד שכשהצרחות מתחילות ואני שמה את האוזניות, הוא כבר לא יכול לתמרן אותי. הצרחות לא הפריעו לי, ואחרי שהוא למד את זה, זה השפיע כמטה קסם. אני שמה את האוזניות, הוא משתתק ובא לסמן לי שהוא רגוע.
 
למעלה