איך מגיבים כשילד לא מקשיב לבקשות ההורים ?

בן 4 וגם בת 7


 

רi תם

New member
חושבת...

ש"עושה דווקא" זה בשביל למשוך את תשומת ליבכם.לא מקשיבים לטעמי זה עניין של גבולות.לא מכירה אתכם ואת סגנון ההורות שלכם ולכן ממש ממש קשה
לתתעצות טובות.
יכולה רק להציע באופן מאוד עמום להיות קשובים לילדים,להציב גבולות ברורים בהתאם לאמונות שלכם ולדרך החינוך שקבעתם לעצמכם ולדבוק בהם.
חושבת שיהיה קל יותר לענות על סיטואציה נקודתית
.
חג שמח.
 
"לאסוף" לפני שמכוונים


שאלת באופן כללי ולכן גם מתייחסת באופן כללי לדברים שיש לשים לב אליהם על מנת לעורר הקשבה וליצור שיתוף פעולה בין ילדים להורים.
&nbsp
קודם כל דבר חשוב שיש לשים לב אליו הוא שאנחנו כהורים לא "יורים" פקודות או הוראות לעבר הילד. זה חשוב מכיוון שאנחנו כולנו נוטים לעשות זאת מבלי לשים לב , בגלל היומיום הלחוץ וכי לרוב יש לנו אלף ואחת דברים להספיק ולילדים יש את הזמן שלהם, את העולם שלהם ואת ההבנה שלהם. האם זה אומר שהעשייה שלנו יותר חשובה משלהם? – חומר למחשבה...
&nbsp
בעיני בכלל לא. אין פה "תחרות" של מה יותר חשוב, גם כי שניהם חשובים באותה המידה וגם כי על המיקוד להיות על הבנה אודות העולמות השונים ומודעות לפער הקיים, מתוך כך אנחנו כהורים פועלים מתוך כבוד לעולם של הילד ולא מתוך איזושהי עליונות עליו, שיוצרת מראש אצל הילד הרבה מאוד התנגדות, קושי להקשיב (כי זה פשוט צורם מבפנים) והרגשה לא נעימה.
&nbsp
אז לעשות "בדק בית" עם עצמינו ולשים לב לדרך שבה אנחנו מבקשים דברים מהילדים. כמו שאנחנו לא אוהבים שמנהלים אותנו, מחלקים לנו הוראות ואומרים לנו מה לעשות – כך גם הילדים.
זה שאנחנו ההורים שלהם זה לא אומר שאנחנו יכולים לצפות מהם לספוג ולקבל את הבקשות שלנו באופן שאנחנו בעצמינו מרגישים אותו כחוסר כבוד או שמעורר בנו אנטי

&nbsp
מה אנחנו כן אוהבים? מה יוצר אצלינו שיתוף פעולה בקלות ובנעימות ומתוך רצון אמיתי? (וכאן שכל אחד שקורא יחשוב איך אצלו זה קורה בנעימות, מה באמת יוצר את זה) .
לרוב אנחנו נגלה שהתשובה קשורה ב"חיבור" כלשהו משותף שהצד השני מגלה כלפינו בזמן שהוא מבקש – ישנו המבט בעיניים, תשומת הלב אלינו ואולי במה שאנחנו עושים לפני שהבקשה מגיעה, טון הדיבור וכו' ,
אף אחד לא אוהב שמבקשים ממנו לעשות דברים בזמן שמפנים אליו את הגב, או צועקים לו מהחדר השני למשל.
שוב, אותו הדבר אצל הילדים – אנחנו "אוספים" לפני שמכוונים: אוספים את המבט, את העיניים, אוספים את תשומת הלב, מגלים עניין אמיתי בו ובעיסוקיו באותו הרגע לפני שמבקשים (למשל, "אני רואה שאתה מאוד עסוק כרגע ב..." ), *רואים* אותו.
ואז כשאנחנו מרגישים שהקשב מופנה אלינו, אפשר לכוון למה נדרש או מתבקש לעשות באותו הרגע או אח"כ.
&nbsp
אז לזה הקדשתי הרבה כתיבה כי זה לדעתי משהו שהוא א-ב במערכות יחסים, והחיבור שלנו עם הילד זוהי מערכת יחסים שיש לטפח אותה כל החיים

&nbsp
מעבר למה שכתבתי אפשר להעזר אם נחוץ גם בדברים חיצוניים, כמו תיזכורות כתובות או מצוירות, שעון , להכין את הילדים מראש למה שמצפה או יש לעשות, לעשות רשימת חוקים וכללים (ולהקפיד לשנות בהתאם לצורך),
לקיים שיחות משפחתיות בזמני חיבור שונים כמו בארוחת ערב משפחתית בשביל להגיע לפתרון משותף ועוד כל מיני רעיונות יצירתיים בהתאם לסיטואציות.
&nbsp
אבל לדעתי אין אין אין תחליף לשמירה על החיבור ביננו לבין הילדים, מעבר לכך שזה פשוט ממיס הרבה מאוד מההתנגדויות, זה בעיקר שומר על מערכת היחסים ביננו לילדים ומלמד את הילד על הרבה יחסים אנושיים.
עכשיו עוד דבר (מקווה שלא יצא ארוך מידי...) , יש לקחת בחשבון שילד בן 4 רק מתחיל "להצטייד" מוחית בהבנה בוגרת יותר כפי שכתבתי בהודעה על בשלות מוחית אז זה דורש מאיתנו הרבה מאוד סבלנות איפוק ואורח רוח ו... נכון, לא תמיד אנחנו מצליחים... עושים את הכי טוב שאפשר.
כאן אפשר לעבוד סביב הרגשות המעורבים: למשל, "מצד אחד אתה יודע שצריך לעשות כך וכך ומצד שני אתה עוד רוצה לראות טלויזיה" ... להעלות למודעות את הרצונות המנוגדים ולעבוד סביב זה כי עם הזמן זה יוצר אצל הילד את היכולת לשתף פעולה מתוך הבנה ובגרות, גם כשהוא מרגיש חוסר רצון.
&nbsp
מקווה שעוזר ואם יש שאלות נוספות אשמח לענות !
&nbsp
 
תודה רבה על התגובה המושקעת,

מה דעתך על נתינת סמיילי כל יום/שבוע שבו התנהגו יפה
למשל : סדרו את החדר אחרי ששחקו, החזירו צלחות לכיור והקשיבו לבקשות שלי
(בלי להתווכח ולמשוך זמן)
ואחרי שבוע לתת פרס קטן (או שאולי מדבקת סמיילי זה מספיק ...) ?
&nbsp
 
פרסים על התנהגות טובה

האמת היא שבעיני כל הרעיון של פרסים הוא לא באמת תורם ואני אסביר למה ושוב אכתוב באופן כללי ובסוף אתייחס למה שהעלית.

הרצון לשתף פעולה, לעזור ולגלות התנהגות אדיבה ומתחשבת אמורים להגיע מתוכו של הילד, מתוך מוטיבציה פנימית ולא מתוך משהו חיצוני שמופעל עליו כדי לעורר בו מוטיבציה.
בנוסף, יש לקחת בחשבון שחלק מהמוטיבציה הפנימית לעיתים קשורה בתכונות של אכפתיות ואמפטיה שהם פרי של בגרות אמיתית, כי כשהילד כבר בשל התפתחותית להבין שמצד אחד "וואלה לא בא לי, אין לי כוח" (לגיטמי , נכון? קורה אצל כולנו) אבל מצד שני ישנה כבר היכולת לראות גם את הצד השני (תרתי משמע) כמו למשל "אכפת לי מאמא ואני רואה שהיא מנקה ומסדרת לבדה" , אז הילד מתוך עצמו כבר מרגיש את הרצון להרתם לעזור למרות שאין לו כוח.

כשאנחנו נותנים פרסים, כאמור אנחנו מסיטים את המיקוד מהמוטיבציה הפנימית ומהכוונות הפנימיות הטובות שקיימות אצל הילד, אל תמריץ חיצוני. כלומר ישנה כאן נקודת הנחה שכך (או אפילו *רק* כך) הילד ישתף פעולה או שיהיה לו יותר קל לשתף פעולה.

זה גם לא נכון , גם מעביר איזשהו מסר שאנחנו לא רואים או לא מאמינים שיש לילד כוונות פנימיות טובות משל עצמו, וגם זה מלמד את הילדים שאם הם לא מקבלים משהו תמורת הנתינה שלהם אז פחות שווה להם לתת.
ובעיקר – וזה לדעתי הפך להיות משהו גדול בחברה שלנו, מבוגרים וילדים – הילדים עלולים להעריך את עצמם על סמך אותם תגמולים וחיזוקים חיצוניים (פרסים, שבחים, ציונים, לייקים בפייסבוק וכו'), אנחנו ילדים ומבוגרים, הופכים להיות תלויים בהם על מנת להרגיש שאנחנו בסדר ושאנחנו ראויים.
ואם אני לא עוזר ? ואם ההתנהגות שלי יוצאת משליטה? מה זה אומר עליי? שאני לא בסדר? שאני ילד לא טוב? .... להערכתי הרבה מידי מהאנשים מסתובבים בעולם עם הרגשה של – 'אני לא בסדר ' או: 'אני לא מספיק טוב' כזה או אחר, כתוצאה ישירה מדרכי חינוך שעבר זמנם (לא בהכרח פרסים, כן? אבל כן הנושא הכללי של תמריצים חיצוניים).

דבר נוסף הוא שפרסים לדעתי הם סוג של שוחד, מניפולציה על הילד (נכון, ביננו
) , אנחנו מראש יודעים שכנראה לא נקבל שיתוף פעולה אז אנחנו מנסים "לעבוד" על עצמינו ועל הילד כדי לגרום לו לרצות...
אז שוב – מה הוא לומד? והאם להשיג את התוצאה שרצינו זה מה שחשוב והאם בכל מחיר? גם אם אנחנו יודעים שזהו רק ריצוי?

כשהילד ממוקד בלרצות אחרים, במתנות כפרסים, אז הצמיחה הפנימית שלו נחלשת.
אם קיים רצון פנימי אמיתי אז אין צורך בפרס, ואם אנחנו מאמינים בילד ובכוונות הטובות שלו אז אנחנו גם לא מרגישים צורך "לחזק" את ההתנהגות הטובה. אם אנחנו משחדים בפרס אז מראש זה הופך להיות משהו לא לגמרי בוטח או כנה או מדוייק...

ויש עוד.. אבל נסתפק בזה להפעם


בקיצור, לדעתי אנחנו כהורים תמיד צריכים להקפיד לטפח את המניעים הפנימיים של הילדים שמגיעים מתוכם ושזה יהיה העיקר, גם אם בכל זאת יש מי שמחליט על תמריץ חיצוני מידי פעם.

אז לדוגמא שאת העלית, לדעתי ממש אין צורך בזה, לתת סמיילי או פרס. כשקראתי את מה שכתבת - איך שהם עוזרים וקשובים - חייכתי לעצמי כי חשבתי כמה נעים זה בוודאי בשבילך שעוזרים לך לשמור על סדר ואוירה נעימה מתוך עצמם, גם אם זה לא קורה כל פעם. וזה לדעתי הפרס הכי גדול והאמיתי בשבילם , שאמא גאה בהם, שהבית מסודר, שהאוירה נעימה ורגועה . וזה משהו שהם מרגישים וגם אפשר להגיד להם מתוך הוקרת תודה אמיתית (ולא כצורך ב"חיזוק"
זה לא יילך לאיבוד, זה מתוכם!) .

אשמח לקרוא דעתך וכמובן גם של אחרים
 
מאוד מתחברת לתשובתך ובאמת חשובה מאוד התקשורת והחיבור

תודה שחידדת לי את זה
 
למעלה