בת הכמעט 5 מסובבת אותי על אצבעה

[סמי הכבאי7]

בת הכמעט 5 מסובבת אותי על אצבעה

אתמול ילדתי הייתה מוזמנת ליום הולדת של ילדה מהגן, והייתה צריכה להכין ברכה. ביקשה בריסטול ורוד. חיפשתי, ולמרבה הזוועה מצאתי רק בריסטול צהוב. כשנתתי לה אותו, היא הסתכלה עליו ואמרה בכעס- רציתי בריסטול ורוד וענקי, זה בריסטול צהוב וקטן! ואז קרעה אותו קצת, ואמרה- הבריסטול הזה קרוע! כעסתי עליה שקרעה את הבריסטול, ובתגובה היא הביטה בי בקור רוח, וקרעה את הבריסטול לגמרי. בעוד עשן מתחיל לצאת לי מהאזניים, היא קימטה את הבריסטול, ואמרה- הבריסטול הזה קרוע ומקומט. אני הולכת לקחת בריסטול אחר.
התפוצצתי ברעש עז.

 

[איןאריותכאלה]

על הזכות של אמא להיות 'רק' בנאדם

את יודעת, כשקראתי את הכותרת כבר חשבתי מי יודע מה יהיה כתוב בפוסט.... בעיני זה היה בסה"כ ויכוח מטופש על בריסטול. אני מעזה לנחש שבמצב רגיל את שומרת על שלוות רוחך נוכח מצבי מבחן מסוג זה, רק שלפעמים הסבלנות (של כולם) נגמרת ונתקעים דווקא על איזו שטות שבמצב אחר היתה חולפת כלא היתה.

אני טוענת תמיד שצריך לבחור את הקרבות, בכל הגילאים. בעיני זה שאין בריסטול ורוד זה לא "למרבה הזוועה" - סתם מצב נתון ולא גרוע - מבין השורות אני קוראת שאת מצפה לעצמך להיות זמינה לה כמעט בכל דרישה, והרי זה בלתי אפשרי, וגם לאמא הכי מתוקתקת בעולם נגמר לפעמים הבריסטול הורוד....

אז אם נניח שהמצב בו חסר בריסטול ורוד בבית הוא תקין וסטנדרטי - ואת לא לוקחת את זה כמצב נוראי - אלא אומרת בשלווה "אין בריסטול ורוד, רק צהוב, ואין ענקי, רק בינוני - מה את מציעה שנעשה?" המצב חדל מלהיות עימות והופך למצב של שיתוף מחשבה ושיתוף פעולה במציאת פתרון. אפשר לקשט בטושים מיוחדים, לגזור בצורה מיוחדת, להדביק תמונה מהעתון ועוד מליון דברים אחרים.

בקיצור, בעיני שורש הבעיה הוא בעד כמה חמורה הסיטואציה היתה בעינייך ומכך לדעתי גם נגזרה התגובה שלה.
את אמא שלה, את אוהבת אותה, את תעשי בשבילה פחות או יותר הכל - אבל גם לך יש גבול, ולפעמים פוגשים אותו - וזה בסדר גמור.

אגב, אצלי בבית יש ימים שאני מודיעה לילדים ש"אמא בהפסקה" ופשוט תופסת מרחק. אני משתדלת מאד להיענות, להכיל, להגיש, לתקן, למצוא, להביא, להושיב, להחליף, לחמם, לקרר, למזוג, להקשיב, להגיב לעניין, להסתכל, להתייחס, לחבק, לנחם, להציב גבולות, לצחוק, להתפעל ועוד כמה דברים (אני בטוחה שיש לך מה להוסיף לרשימה) - ואת יודעת מה, לפעמים אני פשוט לא יכולה יותר ואני פורשת לחדר אחר לכמה דקות עד שאני יכולה את כל זה שוב..... ואני לא מלקה את עצמי כשהם מתים לפירה אבל יש רק אורז או צריך דבק סטיק לביה"ס אבל נשאר רק סלוטייפ.

 

[סמי הכבאי7]

חשבתי שזה היה מצחיק...

ברור שזה לא נורא בעיני שאין בריסטול ורוד, והצחיקה אותי הדרך בה היא מתנהגת. אני לא מתיימרת להיות האמא הכי מתוקתקת בעולם, ממש רחוקה מזה.
אתמול בזמן היומולדת, כשהיא השתוללה ונהנתה, אני שוחחתי עם אמא מהגן- חברה שלי, שמכירה אותנו. שתינו התלוננו כל אחת על ילדיה ובעיותיה. היה כיף. צחקנו על כך שכל מה שאנחנו עוברים ועוד נעבור עם הגדולים שלנו- הכל יתגמד לעומת גיל ההתבגרות של הגברת הצעירה. לא כי היא כזאת נוראית, כי היא מדהימה וחזקה ומהירת מחשבה ולשון, ולומדת את כל הטריקים מהאחים הגדולים שלה...

 

[איןאריותכאלה]

פספסתי לגמרי את ההומור בפוסט שלך, קראתי אותו כלשונו -

שהיא מסובבת אותך, שנוצר ביניכן עימות סביב שטות, שאת מתפוצצת בסוף, ושאת לא מאושרת מהסיטואציה.

 

[tinas]

אני דווקא הבנתי שסמי בכלל לא כעסה באמת

מי שעוקב וקורא את סמי הכבאי כבר כמה שנים מבין את ההומור השנון שלה ומבין שהכול נכתב בהתפעלות מילדתה

 

[פלפלממולא]

רק יכולה להבין...

גם אני מרגישה לפעמים שבני בן ה3.5 מתאמץ כדי "להפר את שלוותי" בשיטות מתוחכמות ביותר...גם אני מנסה להגיב באדישות ...לתת אופציות...להכיל.... להתנהג כמו שלימדו בסדנת ההורים

.... גם אני לא תמיד מצליחה...ויש ימים שזה קשה... ויש ימים שזה קשה ממש...אבל אני מנסה תמיד אחרי כל סיטואציה מאתגרת לחשוב על הנקודות הטובות והדברים החמודים שעשה באותו היום...(לפעמים לוקח לי הרבה זמן להיזכר בהם

) - אבל אלה ילדים....מנסה להיות עקבית, סמכותית, לתאם ציפיות, להגדיר גבולות ברורים...ולהסביר (אצלי הוא חייב לדעת את הסיבה לכל דבר - אז אני תמיד מספקת אותה...)