שיחה לא פשוטה עם אמא

[איןאריותכאלה]

שיחה לא פשוטה עם אמא

אתמול התקשרתי לאמא שלי להתייעץ לגבי איזה עניין עם הגדולה שלי, דיברנו והעלינו רעיונות והיתה שיחה מוצלחת, ומפה לשם, אולי כי נוצר פתח למתן עצה, התחלתי לקבל ה מ ו ן עצות + ביקורת נוקבת על האופן בו הבית שלי מתנהל: למה אין לכל ילד פינת יצירה משלו כשהוא חוזר הביתה אחה"צ, למה הבית לא מסודר ולמה הטלוויזיה דולקת באמצע השבוע, ולמה לא הנחלתי להם הרגל כזה והרגל אחר, ו"כשאני גידלתי אתכן אז עשיתי כך וכך וכך".

ואף מילה טובה.
האמת, אני רגילה שאין מילה טובה פשוט כי אמא שלי לא כזו, אני חושבת שהמחמאה הכי גדולה שקיבלתי ממנה אי פעם שקשורה לילדים היתה בפסח 2014 כשהיא אמרה (ואני מצטטת):"ממש הצליח לך" והתכוונה אל שניהם.
אבל גם לא רגילה לכזה מבול של ביקורת ומודה שדי נעלבתי. זהו, הכל טעון שיפור ושינוי? אין אפילו דבר אחד שאפשר לציין לטובה?
אני מסכימה שיש דברים שטעונים שיפור, זה לא שאני חושבת שאין לי לאן לזוז, אני פשוט לא חושבת שיש איזשהוא מקום להשוואה בין הבית שהיא ניהלה לבית שאני מנהלת. אני אמא אחרת ממנה כי אני אדם שונה ממנה.

ומה שהכי כואב לי בכל זה, זה שאני כבר בנאדם מבוגר ולא ילדה קטנה, ורוצה לקבל את כל מה שהיא אומרת לי ונותנת לי ממקום של אהבה. כמובן שלא אמרתי לה מילה, ואני באמת יכולה לראות את המקום ממנו היא אומרת את כל הדברים, ואני יודעת שהכוונה שלה טובה. אבל אני לא מצליחה לא להיפגע. ומאוכזבת מעצמי.

ובהקשר של הפוסט של נסיה, מאוכזבת מעצמי יותר.

 

[בלונד23]

השנקל שלי...

קודם כל: מה שהיא אמרה - זה שלה. זה לא שלך.
לגמרי לגמרי שלה.
מחשבותיה לא בהכרח נוגעות לך.
כשאת עומדת מהצד ושומעת את דעתה על הרגלים מסוימים בחיים שלך, את צריכה לזכור שזה בא מהעולם שלה.
המשפט המתמיה (עבורי) פה הוא "כמובן שלא אמרתי לה מילה". למה?
אני ברגעים מסוימים אומרת לאמא שלי את האמת.
אמא, די אני לא זקוקה לעצותייך כרגע כי יש לי מספיק על הראש.
אמא, אל תהיי נודניקית בבקשה...
אמא, אני מעריכה את העצות אבל אנחנו נשים מאוד שונות וככה בחרתי.
אמא, לא מתאים לי לגדל כמו שאת גידלת. חד וחלק.
למה שלא תגידי לה משוב על כך שאת לא מעוניינת לשמוע מקבץ של עצות וטרוניות?
אחד הדברים ששונים אצלי מאשר אמי זה שאני אומרת וממללת את הדברים והיא שתקה תמיד. היא שתקה כשאבא שלי נסע לכמה שנים, שתקה בכל מיני מצבים שחבל ששתקה. נהיה לה רע ועצוב מרוב ששתקה. ואני הרגלתי אותה לכך שאני לא שותקת. שאני אומרת מה שמתאים לי ומה לא.
&nbsp
לדוגמה: כשהיא למדה תזונה, היא באה אלי כל שני וחמישי עם טענות ואכזבות. למה את לא אוכלת נכון. למה את מלאה ולא רזה. מתי תעשי ספורט. תראי איך את נראית. וכו וכו וכו ואני בכלל באותו זמן הייתי שמנמנה ומנופחת מטיפולי פוריות ולא מאוכל (שעליהם לא אמרה מילה רק האשימה אותי על הקוביית שוקולד שבא לי בסוף הארוחה).
בסוף אמרתי: אמא אני לא מעוניינת מעתה שתציעי לי מה לאכול ואיך לרזות. כשאהיה מעוניינת אבוא ואשאל. עד אז בבקשה רדי מנושא ההרזיה והאוכל שלי!!!
מאותו היום היה שקטטטטטטט
מבורך מדהים וכיפי.
מציעה לך לנסות את השיטה.
ואם היא התחילה שוב... וזה קרה, ברור... שוב הזכרתי לה: תרדי בבקשה מהאכילה שלי. אני ביקשתי ממך ומבקשת שוב.
&nbsp
דבר נוסף - את אומרת: למה היא לא מציינת את הדברים הטובים? כי אנשים רבים, חושבים שאין סיבה לציין את הטוב, הם הרי מחפשים מה לשפר. לא כל אחד ניחן בכישרון הנדיר לפרגן ולהסתכל על הטוב, ורוב האנשים בטח שלא. וכנראה גם היא כמו רובם. אני מניחה שאצלה זו היתה סתם עוד שיחה שבכלל לא ידעה ועד עתה לא יודעת כמה חורה לך כי לא אמרת לה.
&nbsp
לגבי הסדר בבית. אמא שלי העירה בפני פעם אחת שגיסתי מבולגנת (לא בפניה). ואמרתי לה ישר שלעולם אבל לעולם לא תגיד לה את זה. אם היא לא רוצה סכסוכים עם כלתה. כי זה לא עניינה איך הכלה מסדרת או לא מסדרת. ואז המשיכה לחפור אבל למה הכל ככה ולמה בגדים פה ולמה זה בסלון... הסברתי לה שזה חומר נפץ ושתרד מזה. שכל אדם רשאי להיות מבולגן אם בא לו, וזהו. יש לי בסלון שולחן שפעם היה מאוד מבולגן... היא היתה כל פעם מעירה לי עליו. אחרי 2-3 פעמים שאמרתי לה ככה זה אני וזה השולחן שלי, וזהו!! היא הפסיקה. בסוף התחלתי לסדר את השולחן הזה, אבל כי בא לי ולא בגללה... חחחח.

 

[איןאריותכאלה]

בלונד תודה רבה. איזו תגובה עמוקה, רצינית ומושקעת.

התרגשתי לקרוא. והסכמתי עם הרבה ממה שכתבת.
אני באמת צריכה להגיד לה משהו. באותם רגעים לא רציתי להגיד כלום כי פחדתי לפגוע בה. אבל בגלל שאני מסכימה עם חלק מהביקורת שלה (אחרת כנראה לא הייתי שומעת אותה בכלל) אני חושבת שאני יכולה לדבר איתה בנחת. ותקשורת היא לרוב פתרון מוצלח.

ו-

גדול על המחלה של אחיך. לא קל ללוות קרובים חולים. מכירה את זה מיד ראשונה.

 

[פלפלממולא]

מזכירה לך תגובה של עצמך מלפני כמה ימים -

שם כתבת בהמשך לשרשור על מתוק בבוקר שאת משתדלת להקנות לבית שלך אופי אחר מהבית בו גדלת...אפילו פתחת שאלון סקר בהמשך לכך...כנראה שזה משהו שאת חושבת עליו רבות (אופן ניהול הבית שלך) ואת הכי צריכה לטפוח לעצמך על השכם על כך!
וודאי שהבית שלך לא מנוהל באופן שאמא שלך ניהלה או חושבת שנכון לנהל בית...כי לשם את חותרת וכנראה שאת מצליחה יפה ומכאן ההשגות של אמא שלך,
אם יש דברים שאת מסכימה עליהם - תמיד אפשר לבחון את האפשרות לעשות שינוי.
לקחת את הביקורת הנוקבת בצורה מקסימה - נשמע שאת לא כועסת על אמא שלך (אפילו אני התרגזתי עליה קצת...מודה...שונאת ביקורת שמגיעה בצרורות...) אלא שאת מבינה את המקום שלה - וזה ממש יפה,
אין לך שמינית סיבה להיות מאוכזבת - אין ספק שאת אמא מופלאה שמשקיעה רבות בגידול הילדים - בדרך שאת מוצאת לנכון (ואם הייתה אפשרות להדגיש הייתי מדגישה את המשפט הזה),
אין מושלם ותמיד תהנה לנו הערות לעצמנו...זה לגיטימי, תקין ואני לא מכירה אף אחת שמרוצה במאה אחוז ממה שהיא עושה .
הגענו לעולם ההורות ללא ניסיון וכולנו עושים את הכי טוב שלנו ולומדים תוך כדי תנועה, את אפילו מבלה לא מעט שעות בפורום לשם כך ואין לי ספק שגם קוראת ומנסה להבין וללמד עוד ועוד...
ולגבי דברים חיוביים - יש אנשים (כמו אמא שלי...) שפחות חזקים בתחום הזה...אפשר להציף את זה או לנסות להשלים עם זה (אני אגב - לא הצלחתי ליישם אף אחת מהאפשרויות

) - אבל אני מאמינה שמתישהו זה יעבוד לי...)
לסיכום - את צריכה אך ורק להתגאות בעצמך - את גם אמא נהדרת וגם בת מקסימה ואכפתית

 

[איןאריותכאלה]

פלפלממולא תודה רבה!

את צודקת שאני חושבת הרבה על השוני בין הבתים שלי ושל אמא שלי. ואני מצד אחד גאה/שמחה על כך שהבית שלי כל כך שונה, אבל מצד שני, אי שם בתהליך ההפיכה שלנו למשפחה התרחקתי מאמא שלי (היינו מאד מאד קרובות) והיום השוני הזה מרגיש לי כמו פער די גדול ולא לחלוטין ניתן לגישור ואני מחפשת את הדרך בחזרה לקרבה שהיתה בינינו פעם.
תודה רבה על כל המילים החמות, הרגשתי שאת מגזימה בכמות הסופרלטיבים (אני בטח לא חושבת ככה על עצמי), ובכל זאת היה מחמם לב לקרוא ובהחלט הייתי מדוכדכת מהשיחה והתגובה שלך עודדה אותי.

 

[פלפלממולא]

אני מאמינה שמחשבות יוצרות מציאות - משפט מטופש אבל לדעתי ממש

נכון - אם תאמיני שמהרגע שהחלטת את הולכת להסדיר את היחסים עם אמא שלך - זה יקרה! זה כמובן משהו שדורש עבודה...לרבות עבודה עצמית ויכולת לסנן הערות ולהתעלם מהן,
אני גם בטוחה שתהליך ההתקרבות לא יהיה קשה מדי כי סביר להניח ששתיכן ממש רוצות בזה,
לכי על זה "כוח מלא",
ואגב - לא נראה לי שהגזמתי בסופרלטיבים...אני בכנות חושבת כך מתוך מה שאני קוראת ממך - את חייבת לחשוב כך על עצמך!

 

[Ani15]

אין לי מילות נחמה בשבילך, לצערי

רק אמפתיה והזדהות מהנקודה שפגיעות כאלה מהקרובים לנו, גם אם אין שם שום כוונה רעה ואת יודעת בדיוק שזה שלה ולא שלך, נורא כואבות. הזמן יביא שכחה ונחמה.

 

[איןאריותכאלה]

תודה רבה, כבר התגברתי, עדיין ממשיכה להרהר בדברים.

 

[חייבתלהגיב]

לי עוזר להבין שזה משהו שבא פעמים רבות עם הגיל.

איכשהו הרסן על הביקורת משתחרר, אבל הרסן על המחמאות לא

. כשזו אמא שלי אני לרוב לוקחת את זה בקלות ובהומור (היא יכולה להעביר ביקורת 20 פעם ב-5 דקות. זה מאוד בלט כשהגענו לביקור מחו"ל, ועל הנחיתה - למה הבנות שלך לא מסורקות? למה היא לא נותנת לי חיבוק? למה ככה ולמה ככה. וכן "הילדים שלי לא התנהגו ככה" וכו' זו תלונה שגם אני שמעתי - ובכלל לא נכונה...), כשזו חמותי אני קצת פחות סלחנית, אבל גם משתדלת. בכל מקרה, אני לא לוקחת אף אחת מהן ללב - ועוזר, כאמור, להבין שזה לא לגמרי קשור אליי.
זה חלק מההתבגרות של ההורה, וכשמקבלים את זה, זה נהייה קל יותר, וקל יותר לא לקחת ללב את מה שהוא אומר. הילדים שלך עוד לא בגיל ההתבגרות - אבל יש דמיון בין התהליך הזה לבין גיל ההתבגרות. זה השלב שבו את הופכת קצת להיות ההורה שלה - וזה מה יש.

 

[איןאריותכאלה]

תודה חייבתלהגיב. זה באמת מה שאחותי תמיד אומרת לי

כי בהחלט יש החמרה מסויימת עם הגיל.
ומה שקשה לי זה בדיוק לא לקחת ללב, להגיד לעצמי שזה שלה וקצת להנמיך פרופיל ואז להמשיך כרגיל. אני גם לוקחת ללב וגם לא יודעת מה לעשות עם זה אח"כ וכל הדיאלוג המענה הזה הוא רק אצלי כי מאיפה לה לדעת בכלל שככה אני מרגישה אם לא אמרתי כלום.
ו.... כן, אני זוכרת שגיל ההתבגרות יגיע ומנחשת שמה שהילדים יגידו יהיה אפילו נורא יותר. אני לא הייתי מתבגרת במיוחד קשה, אבל יצא לי להגיד דברים נוראיים להורים שלי.
יש למה לחכות

 

[פלפלממולא]

איתך בכל מילה!