תחרות בין ילדים - מי מגיע ראשון

תחרות בין ילדים - מי מגיע ראשון

יש לי שני בנים - 5 ו 3.
בזמן האחרון הם רבים הרבה על מי מגיע ראשון.
מי מגיע ראשון לדלת / למעלית / לאוטו. מי לוחץ על הכפתור של המעלית וכדו'.
הקטן לוקח מאד קשה כשהוא לא ראשון, וכמובן זה קורה הרבה, כי הגדול יותר מהיר, וגם הקטן נמוך ולא מגיע למשל לכפתור המעלית בלי שמרימים אותו, אז אם אני לא מתערבת הוא תמיד "יפסיד".
אנחנו אומרים להם שזו לא תחרות, אז הקטן רץ, מנסה להשיג את הגדול וצועק לו "זה לא תחרות, זה לא תחרות" בבכי...
יוצא בסופו של דבר שברוב המקרים, אם אני לא מתערבת ועוזרת לקטן או מעכבת את הגדול, הקטן תמיד גומר בבכי (ואצלו זה בכי שיכול להימשך הרבה - למרות שלשמחתי יש קצת שיפור במשך הבכי לאחרונה).
יש אולי רעיונות איך להתמודד עם זה יותר טוב?
תודה
 

mafe

New member
אין לי רעיונות... אבל רואה שזה יהיה אצלי בקרוב

מה שכן, זכור לי שאחותי ואני היינו רבות בדיוק על אותם דברים. נראה לי שההורים התערבו כמה שפחות, אבל בעקבות מה שכתבת אני מרגישה עכשיו מקופחת, בטח שזה לא כוחות כשהיא גדולה ממני בשנתיים וחצי!
גם אני אשמח לקרוא מה עונים לך :)
 

Ani15

New member
מחשבה - לא מנסיון

תגייסי את זה למטרות שלך: מי מסדר ראשון את הצעצועים? מי מסיים ראשון לאכול/ להתקלח/ להתלבש/ לצחצח שיניים?
יכולים להיות שני סצנריו אפשריים: האחד, בו את מקבל מילוי מטלות מהיר יותר וגם בוחרת תחרויות שמאפשרות לקטן לנצח ובכך מעודדת אותו שלפעמים הוא משיג ולפעמים הגדול. והשני, בו כתוצאה מגיוס התחרויות לדברים לא כיפיים בעליל הם מאבדים מיד את הענין בתחרויות בכלל. נראה לי ווין-ווין...
 
זה קצת בעייתי

הייתי עושה את זה לפעמים בעבר (וזה אכן היה עובד), אבל אני ממש משתדלת לא לעשות את זה יותר.
ראשית - אני חושבת שאולי זה תרם לתחרותיות שלהם עכשיו (אי אפשר לדעת - אולי זה היה קורה בכל מקרה - זה די טיבעי).
שנית - אני מרגישה שאם אני עושה את זה עכשיו, אני ממשיכה לעודד את התחרותיות בינהם.
 
חחח... חמודים.

גם אצלנו זה היה. אנחנו פשוט הסברנו להם שהן לא יכולות להתחרות אחת בשנייה בדברים כאלה, כי אחת יותר גדולה מהשנייה ולכן אין שום טעם להשוות ביניהן בעניינים כאלה, ושבאופן כללי מה שמשנה זה כמה הן משתפרות ביחס לעצמן ושאם מתאמנים משתפרים - וזה בכלל לא חשוב מתי מגיעים לאיזה שלב, אלא שמצליחים להתקדם ולהשתפר.

כרגע, בגיל 9 ו-12, בגדול, הגדולה כל הזמן מעבירה ביקורת על השנייה, ואילו השנייה סוגדת לה וכמעט לא לוקחת ללב מה שהיא אומרת. ולא משנה כמה פעמים אני מעירה לגדולה ומסבירה לה שזה לא בסדר, זה נמשך ונמשך. אבל, כאמור, השנייה כל כך רגילה שהפגיעה היא מינימלית (יש מימד קל של חוסר בטחון ביכולת בגלל הגדולה, אבל היא מקבלת כל כך הרבה חיזוקים מהסביבה הלא ביתית שברור לה שמה שהאחות אומרת זו לא האמת היחידה. אם זה רק היה תלוי בחיזוקים ממני זה לא היה עובד כי היא יודעת שאני אמא שלה ושאני חושבת שכל מה שהילדות שלי עושות זה מעולה).
 
הסבר יפה. את חושבת שזה יכול לעבוד בגיל כל כך צעיר?

אני תוהה אם הקטן יבין משהו.
אולי אני יכולה לדבר איתם על זה ביחד, אבל בעיקר לנסות להגיע לשינוי התנהגות מכיוון הגדול - שיכול להבין את זה יותר.
אני אנסה. תודה
 
אם אני מסתכלת על בת ה-3 ורבע שלי,

ברור לי שהיא הייתה מבינה בלי קושי - ובכלל, היא מאוד מתעסקת בעניינים האלה של קטן וגדול (גם כי שתי האחיות שלה גדולות ממנה, וגם כי באופן כללי ילדים בגיל הזה מתעסקים בנושאים האלה).
אבל כל ילד מתפתח אחרת, אז זה תלוי בקטן הספציפי שלך. בכל מקרה, אצלנו דווקא השנייה היא זאת שהבינה והפנימה - הגדולה, כאמור, ממשיכה להיות ביקורתית גם היום (אם כי יש להודות שהיא ביקורתית גם כלפי עצמה - אבל זה לא סביר לשפוט את השנייה בקנה המידה שבו היא שופטת את עצמה). עם השנייה אני לא בטוחה שזה לא עבד יותר מדי, כי היא אולי כבר פחות מדי תחרותית וביקורתית, ואולי קצת פחות מדי אכפת לה לעשות שגיאות. מצד שני, היא ילדה סופר מאושרת, ושלל מורים (וגם מבוגרים אחרים שהכירו אותה) ציינו את האופי שלה כמשהו יוצא דופן שצריך לנסות לשמר אותו ככל האפשר (טפו, טפו, טפו...).
 
אגב, אני לא זוכרת באיזה גיל הסברתי להן את זה.

יכול להיות שזה היה באמת בערך בגיל של הילדים שלך, כלומר כשהשנייה הייתה בת 3 והגדולה בת 6, נניח (אולי קצת פחות או קצת יותר...).
 

tallykr

New member
אצלנו

כשהקטנה מפסידה בתחרויות הללו היא לא פתוחה לשמוע הסברים רציונאלים על זה. כן יש לנו מן מנטרה כזו שחוזרת בבית, שאצלנו זה לא שווה בשווה אלא כל אחד לפי מה שהוא צריך, ונראה לי שברמה מסויימת זה מחלחל אבל לא תמיד. זה משהו אבל שצריך להנחיל לא ברגע ההפסד, זה לא רגע קשוב במיוחד. אז צריך אמפתיה ולא הגיון, לדעתי.
לגדולה כן הסברתי את מה שמציעים לך פה להסביר. זה היה בתקופת האולימפיאדה, ואמרתי לה שהיא התאמנה על לרוץ מהר מלא, ולכן רצה מהר מאחותה, שהתאמנה קצת כי היא צעירה יותר. הסברתי לה שכמו שלא משווים אותה לרצים באולימפיאדה שהתאמנו יותר ממנה, כך לא משווים אותה לאחותה שהתאמנה פחות. מאז אנחנו מרפררים לשיחה ההיא. הדגש היה על ההתאמנות ולא על הגיל. אצלנו זה דגש חשוב כי הפערים גדולים נורא, וגם כי הגדולה אחת שלא בהכרח תתאמן ותשקיע במה שהיא לא טובה בו, כך שהיה נראה לי שזה דרך ללמד אותה על התועלת שבתרגול ובאימון.
 
אני עושה את זה לפעמים

אני "מתחרה" איתו לפעמים, וזה באמת מצוין.
לרוב אני עושה את זה כשהגדול לא איתנו.
אני אנסה פעם לעשות את זה כשהגדול גם נמצא (אני צריכה רק לתזמן את זה לפני הרגע שמתחילה התחרות בינהם, כי אז אין לי כבר סיכוי להסיט אותו לכיוון שלי).
תודה
 

tallykr

New member
גילאים שונים אבל קורה המון

יש לי בת 6 ובת 2, ובהפרש הגדול הזה ההפסדים הם מובהקים בהרבה. אני פשוט מתמללת לה: רצית להגיע ראשונה לפני אור, את מתוסכלת שלא הגעת ראשונה, ופה היא מהנהנת וכבר מפסיק הבכי. לפעמים אנחנו עוברות לשלב ה: הלוואי שאפשר היה שתמיד שתיכן תגענה ראשונות, או הלוואי שאפשר היה שיהיו לך קפיצים/כנפיים שיקחו אותך מהר מהר לכל מקום וכו'. התחושה שמבינים אותה כבר מונעת מהאירוע להחריף. כל הדיון של הלוואי ש... בדרך כלל מצחיק אותה.
מעבר לזה - כשזה רק אני עם הקטנה - אני מתחרה מולה ונותנת לה לנצח.
 
תודה

אנסה את זה - מעניין אותי אם זה ירגיע אותו (הוא עקשן לא קטן - מסוגל עוד חצי שעה אחרי להמשיך להגיד לי שהוא רצה להגיע ראשון).
 
למעלה