התחלת קינאה באח קטן
הבת שלי בת רבע ל-5
קיבלה את הדרדס החדש באופן מדהים.
אוהבת אותו, מנשקת, מלטפת ומאוד מודעת לכל היבט בטיפול בו, מתנדבת להרגיע אותו עם המוצץ/חיתולי, להביא את הבקבוק, רגישה אליו וכו'. אומרת שצריך לטפל בו בעדינות ולדאוג לו, מבינה במה כרוך לטפל בו. ממש בוגרת. היא גם מספרת לאחרים כמה היא אוהבת אותו.
כשאני עם שניהם לבד בבית (שזה תמיד אחרי המסגרת עד שעה 7 לפחות) וצריכה להשכיב אותם במקביל למשל, או סתם להאכיל ולשחק בו זמנית, אז באמת אין לי את היכולת להקדיש לה כמו בעבר מן הסתם כמו למשל לבוא מיד כשקוראת לי לחדר או להרכיב פזל כשהוא אוכל.
פעם אחת קראה לי אליה מהחדר כשטיפלתי בו ולא באתי כמה דקות, היא בכתה בכאב רב, הסברתי ונרגעה.
לפני יומיים התחלנו לשחק ואז לא יכולתי להמשיך כי הוא בכה היה רעב, המשחק הופסק באמצע. ואז היא הסתגרה בחדר בכעס וציירה אותי (רק את הפנים) עם איקס גדול עלי. הביאה לי לראות ואמרה לי שזה אומר שהיא לא אוהבת אותי יותר. ושהיא לעולם לא תשחק איתי. אמרתי לה שאני לא חושבת שהיא מתכוונת לזה ושאני אוהבת אותה מאוד ותמיד, שכרגע היא כועסת, וטוב שהיא אומרת לי מה היא מרגישה באותו רגע.
המשכתי להאכיל. אח"כ היא בכתה ובאה אלי אמרה שקשה לה להתגבר. שאלתי על מה, והיא אמרה על זה שבציור שלה היא גרמה לי לעצב או משהו בסגנון. היא בעצם התנצלה. נישקתי והבטחתי לה שאני יודעת שאנחנו אוהבות והכול בסדר. גם היום שוחחנו על כך שלא פשוט לגדל שני ילדים במקביל כי התינוק זקוק לטיפול צמוד ולפעמים צריך לחכות בסבלנות למשחק או סיפור.
בנוסף כשהיא מקנאה קרה כבר 3 פעמים שמשמיעה קול כזה כמו מין צעקה חנוקה של זעם. משהו חדש!
אני מניחה שהמצב הטוב כרגע עוד יחמיר כשהוא יתחיל לשחק בצעצועים או לזחול, להיות יותר פעיל, כרגע בקושי בן חודשיים.
השאלה האם פעלתי נכון?
שאלה נוספת מה ניתן לעשות כדי לעזור לה?
אציין כי פעם בשבוע בערך כל עוד חגים, אני משאירה את התינוק עם אבא ואנחנו הולכות לנו ביחד או לחברים או לים או למסיבה מהגן או משהו אחר כיפי, כלומר יש זמן איכות 1:1 אני והיא.
הבת שלי בת רבע ל-5
קיבלה את הדרדס החדש באופן מדהים.
אוהבת אותו, מנשקת, מלטפת ומאוד מודעת לכל היבט בטיפול בו, מתנדבת להרגיע אותו עם המוצץ/חיתולי, להביא את הבקבוק, רגישה אליו וכו'. אומרת שצריך לטפל בו בעדינות ולדאוג לו, מבינה במה כרוך לטפל בו. ממש בוגרת. היא גם מספרת לאחרים כמה היא אוהבת אותו.
כשאני עם שניהם לבד בבית (שזה תמיד אחרי המסגרת עד שעה 7 לפחות) וצריכה להשכיב אותם במקביל למשל, או סתם להאכיל ולשחק בו זמנית, אז באמת אין לי את היכולת להקדיש לה כמו בעבר מן הסתם כמו למשל לבוא מיד כשקוראת לי לחדר או להרכיב פזל כשהוא אוכל.
פעם אחת קראה לי אליה מהחדר כשטיפלתי בו ולא באתי כמה דקות, היא בכתה בכאב רב, הסברתי ונרגעה.
לפני יומיים התחלנו לשחק ואז לא יכולתי להמשיך כי הוא בכה היה רעב, המשחק הופסק באמצע. ואז היא הסתגרה בחדר בכעס וציירה אותי (רק את הפנים) עם איקס גדול עלי. הביאה לי לראות ואמרה לי שזה אומר שהיא לא אוהבת אותי יותר. ושהיא לעולם לא תשחק איתי. אמרתי לה שאני לא חושבת שהיא מתכוונת לזה ושאני אוהבת אותה מאוד ותמיד, שכרגע היא כועסת, וטוב שהיא אומרת לי מה היא מרגישה באותו רגע.
המשכתי להאכיל. אח"כ היא בכתה ובאה אלי אמרה שקשה לה להתגבר. שאלתי על מה, והיא אמרה על זה שבציור שלה היא גרמה לי לעצב או משהו בסגנון. היא בעצם התנצלה. נישקתי והבטחתי לה שאני יודעת שאנחנו אוהבות והכול בסדר. גם היום שוחחנו על כך שלא פשוט לגדל שני ילדים במקביל כי התינוק זקוק לטיפול צמוד ולפעמים צריך לחכות בסבלנות למשחק או סיפור.
בנוסף כשהיא מקנאה קרה כבר 3 פעמים שמשמיעה קול כזה כמו מין צעקה חנוקה של זעם. משהו חדש!
אני מניחה שהמצב הטוב כרגע עוד יחמיר כשהוא יתחיל לשחק בצעצועים או לזחול, להיות יותר פעיל, כרגע בקושי בן חודשיים.
השאלה האם פעלתי נכון?
שאלה נוספת מה ניתן לעשות כדי לעזור לה?
אציין כי פעם בשבוע בערך כל עוד חגים, אני משאירה את התינוק עם אבא ואנחנו הולכות לנו ביחד או לחברים או לים או למסיבה מהגן או משהו אחר כיפי, כלומר יש זמן איכות 1:1 אני והיא.