פחדים לקראת כתה א'

[איןאריותכאלה]

פחדים לקראת כתה א'

הגדולה שלי מתחילה כתה א' בשבוע הבא.
אני מאד מאד מתרגשת (וכך גם כל המבוגרים האחרים בחייה וגם אחיה הקטן)

היא בהדחקה, כל פעם שמדברים על זה אומרת כמה זה לא כיף שיש שיעורים ורק צריך לשבת וללמוד כל היום (האמת, אני מסכימה איתה, לשחק הרבה יותר כיף ומתאים בגיל שלה) ושרק ההפסקה של האוכל היא ארוכה.

היא לא מכירה ילדים אחרים פרט לאחד שאני עדיין לא יודעת אם יהיה איתה בכתה.
השולחן שהזמנו עדיין לא הגיע.
היא לא מוכנה לעטוף איתי את הספרים והמחברות ולהתכונן.
סירבה לקבל מסבתא מתנה "כי זה קשור לכתה א' ואני לא רוצה".

בנוסף היתה קייטנה שרשמתי אותה אליה.
היא הרגישה לא טוב ובסוף היום הראשון היתה מעוכה ואומללה. אף אחד מהצוות לא התקשר אלי. היא בכתה וביקשה לא להישאר בקייטנה. היתה לצדי כשנכנסתי למנהל וביטלתי את ההרשמה.

כבר יצא לי להסביר לה שכתה א' זה לא כמו הקייטנה (אמא ואם אני ממש לא ארצה להיות בבית הספר? ואם לא יהיה לי כיף בכתה א')
הזכרתי לה שהיה לה קשה גם בימים הראשונים של גן החובה (רוב הטט"ח המשיכו יחד לגן חובה במסגרת חטיבה צעירה) היא כמובן לא זוכרת והגן הוא המקום הבטוח עבורה.

סיפרתי לה על היום הראשון שלי בכתה א' (שאני זוכרת עד היום כיום מכונן) וכמה אני פחדתי (מאד).

יש משהו שעולה בדעתכן שאני יכולה לעשות כדי להקל עליה, או שפשוט אין מה?

 

[starrynight1]

אולי פשוט לצבוע את המציאות בצבעים ורודים יותר? ��

בכתה א' לא ממש יושבים המון זמן על שיעורים, תשבי/ נשב קצת ביחד אחרי ארוחת צהריים על שיעורים מבי"ס ואח"כ יישאר המון זמן לדברים אחרים.
בי"ס זה אומר שגדלת (הרי נורא חשוב להם להרגיש גדולים) ואת מתחילה עכשיו דרך מרתקת, מעשירה, מעניינת שתקדם אותך בחיים.
תכירי ילדים חדשים, החברויות של בי"ס הן חברויות לחיים, גם אם הן נוצרות בבי"ס יסודי. במאמר מוסגר, החברה הכי טובה שלי עד היום היא חברה שלמדה איתי רק ביסודי וגם לא בכל היסודי (היא עברה בי"ס).
תספרי לה על המסיבות, הטיולים, המשחקים בהפסקות- על החלק של הפאן שבי"ס טומן בחובו.
עכשיו בנימה אישית, הכניסה שלי לכתה א' היתה לא פחות מטראומטית. כל יום בכיתי כשהגעתי לבי"ס ובכיתי כשחזרתי מבי"ס. בפועל, היו צריכים להזכיר לי כמה זה היה קשה לי כי הספקתי לשכוח. יהיה לה קשה כי זה קשה. את נשמעת כמו אמא סופר מכילה ומקשיבה ואת תתמודדי עם זה ביחד איתה. היא ילדה חכמה ומבינה כבר בנקודת הזמן הזאת שהולך להיות לה קשה, שזאת לא ה-cup of tea שלה לכן היא משדרת אנטי. תנסי כמה שאפשר למתן את האנטי הזה.
שיהיה מרגש ומוצלח

&nbsp

 

[חייבתלהגיב]

היא יודעת לקרוא ולכתוב?

אם לא, אפשר לדבר על איזה כיף זה שהיא תלמד לקרוא ולכתוב ותוכל לקרוא ספרים ולכתוב סיפורים ואולי יומן של החוויות שעוברות עליה - אפשר גם לקנות לה יומן. וכנ"ל לגבי תחומים אחרים שהיא תלמד, אם היא כן יודעת קרוא וכתוב.
אם לבית הספר יש חצר שווה אפשר להראות לה אותה, ולספר שכאן היא תשחק בהפסקה הגדולה.
אם בבית הספר יש תכניות מיוחדות אפשר לדבר עליהן.
כמו כן, אצלנו בבית הספר, לפחות, כן יש לכיתות א' ו-ב' גם שעות משחק במערכת באזור משחק - כמו בגן. שווה אולי לברר אם יש אצלכם.
באופן כללי אפשר לדבר על כך שהיא תלמד המון דברים בבית הספר וזה מאוד מעניין ללמוד דברים חדשים, וכמה את נהנית לעשות את זה כשהייתה בגילה, ועד היום דברים שלמדת בבית הספר עוזרים לך ללמוד ולהתקדם הלאה.
עוד דבר שאפשר אולי לומר הוא שכל מסגרת מתאימה לגיל מסוים. כשהיא הייתה קטנה התאים לה הגן והיא עוד לא הייתה מוכנה לבית הספר. עכשיו היא למדה וגדלה ויכולה לעלות לכיתה א', ובהמשך היא תלך לחטיבה ולתיכון, ושילדים נהנים במסגרות האלה כי הן תוכננו במיוחד עבורם, וכי לומדים איתם חברים בני אותו גיל.

אגב, אצלנו הייתה בעייה הפוכה. הגדולה ציפתה מאוד לעבור לבית הספר (זה היה בחו"ל) ולשבת ליד שולחן וללמוד לקרוא ולכתוב - כמו שהיא ראתה בטלוויזיה. אבל כשהיא התחילה שנה ראשונה התברר שאצלם זה ממש לא כך, והשנה הראשונה דומה לגן, יושבים על השטיח ולומדים שירים. למרבה הצער גם השנה השנייה שלה הייתה עם אותה מורה ובאותו פורמט וגם השנה שלאחריה לא הייתה מאוד שונה. הילדה לא הסכימה לעשות כמעט כלום בבית הספר, ובשנה שלאחר מכן הקפיצו אותה כיתה (בערך) וסוף סוף היא באמת ישבה על כסאות ולמדה משהו. ו... באמצע השנה חזרנו לארץ והיא שוב נאלצה ללמוד קרוא וכתוב. כרגע היא בכיתה ו' והיא התלמידה הגרועה ביותר בעולם...
כך שאני יכולה לעודד אותך - לפחות מצבה יהיה טוב יותר משל הבת שלי

.

 

[מ י כ ל10]

קשה לענות בלי להכיר אותה

שינויים ומעברים שכרוכים בחוסר ודאות וחוסר ידע מפחידים חלק גדול מהאנשים.
נראה שזאת הדרך שלה להתמודדות כרגע. היא מבינה שתיכף מתחילים והיא לא מרוצה. זה עניין אחד, שבעיקר היא תצטרך להתמודד איתו. כרגע היא מתמודדת עם חוסר הוודאות. בהמשך - עם כל מה ששונה. זה לא שלילי - אנחנו גדלים דרך עבודה מול קושי.
העניין השני הוא שהיא לא נרגשת ומתלהבת כמוכם וכפי שהיית רוצה. זה עניין שבעיקר אתם צריכים להתמודד איתו. היא לא חייבת לעטוף ספרים או מחברות או להתכונן בכל דרך אחרת. מותר לה גם שלא יהיה לה כיף בכיתה א.
&nbsp
מה שכן הייתי מנסה זה ליצור קשר עם ילד/ה או שת/נ/יים ולנסות להפגיש ביניהן. נעים לראות פרצוף מוכר. היא ביקרה בבית הספר? מכירה את המבנה? ראתה את הכיתה? אם יש אפשרות הייתי הולכת לשם. אם יש לכם מפגש הורים-מורה לפני תחילת השנה הייתי מצלמת את הדרך ואת הכיתה.
&nbsp
בהצלחה. איכשהו בדרך כלל הדברים מסתדרים בסוף

 

[iameden]

זאת הסתגלות וזה לוקח זמן

היא חוששת ומפחדת ואין לה שום מושג מה הולך להיות וכל הרגשות האלה לגמרי הגיוניים ולגיטימיים ...
מה אפשר לעשות?
לספר לה מה מצופה לה מצד אחד...
לספר לה מה שם המחנכת ואיך קוראים לילדים ( אין דרך לברר מי איתה בכיתה ולנסות להפגש במהלך החופש? אין פגישה מקדימה עם המחנכת? הכיתה?)
ומצד שני לומר ומתגעגעת לגן וברור שלא מתחשק לה כיתה אה כי לא מכירה ובגן היה לה נעים ונחמד... מתגעגעת לילדים ולגננת. לחלוטין הגיוני שתרצה את המוכר והבטוחאבל גם בי"ס מהר יהפוך למוכר ובטוח

 

[טחינה ודבש]

עוד רעיון

הייתי עוברת איתה על סדר היום בבית הספר, ומראה לה שבעצם הוא לא מאוד שונה מזה שהיא מכירה. מנסה ליצור הקבלה, גם אם קצת מאולצת. מה עושים בגן בבוקר? אומרים בוקר טוב לגננת ולחברים. גם בבי"ס אומרים בוקר טוב למורה. ואח"כ? מפגש. כן, גם בכיתה יש סוג של מפגש. ומה עושים אחר כך? הפסקת אוכל טעים, בדיוק כמו בגן, ואני גם אשים לך פתק הפתעה (כי פתק זה רק החל מכיתה א), כך שאת מרוויחה. ואז יוצאים לחצר, ממש כמו בגן. ובצהריים יש צהרון (אם היא בצהרון) וכו. אולי זה יפוגג קצת את הערפל. וכמובן, מזכירה איך בעבר התגברה יפה והתמודדה עם שינויים.

 

[shushulamit]

לנסות להצמיד לחוויה המאיימת דברים נעימים

נשמע כמו שכתבו לפניי שהיא פוחדת בעיקר מהלא נודע. הרי אין לה מושג מה הם אותם שיעורי בית מפורסמים שהיא אמורה לשנוא כבר מעכשיו... (כך אני מאמינה, אם היא הבכורה). אז אולי להחליט על כמה פעילויות שהיא תדע שקורות בימים הראשונים ושיהיה לה משהו לצפות אליו סביב התאריכים ה'נפיצים', קצת לפני וקצת אחרי. כך שגם אם יש משהו מסתורי שלא עושה חשק (וההמתנה אליו כל כך ארוכה ומדוברת מהגן), שיהיה איזה קישור או משהו שאת מצמידה לזה שיצרב לה כגם וגם. כי הרי תמיד יש גם חלקים נעימים וגם פחות נעימים בכל דבר. ואולי באמת לעשות איזה פעם או פעמיים את הדרך ביחד ולהוסיף לזה שירים ששומעים ביחד. אולי להכין לה ביחד 'צידה' של דברים שמשמחים אותה שיהיו בתיק. לי הייתה תלמידה ששנאה ללכת לביה"ס וממש הכנו שק מבד עם בובה שאהבה, כרית עיניים ריחנית עם לבנדר, ציור שהיא ציירה וכל פעם שהיה לה קשה היא יכלה להסתכל ולגעת ולרחרח בדברים שמשמחים אותה והיא בחרה.

 

[שושן בשם אחר]

אני מתחברת לתגובה הראשונה שקיבלת. אולי פשוט להקליל קצת?

אני לא זוכרת שפחדתי לפני כיתה א'. את מתארת שאת פחדת, אבל אולי זה לא מידע שצריך לחלוק עם הבת שלך, במיוחד אם את רואה שהיא כבר בעלת נטייה לפחדים בהקשר הזה (או בכלל?)
אולי במקום לשתף אותה כמה לך היה מפחיד וכמה זה באמת מבאס לשבת וללמוד, תנסי לשתף אותה ב"סיפורי הצלחה" על ילדים שכיף להם ונחמד להם בבית הספר? ומה שמפחיד אותך, תצניעי קצת.

 

[איןאריותכאלה]

עונה (ותודה לכולכן!)

הילדה מפחדת. לא אני הכנסתי לה את הפחדים לראש, היא מפחדת כי זה שינוי גדול וכי זו הסתגלות חדשה וכי היא הולכת אל הבלתי ידוע וגם כי היא עושה את זה לבד (אין חבר טוב שמלווה אותה בשינוי הזה).

אני מספרת לה כמה כיף ללמוד (אני באמת אוהבת ללמוד, ונראה שאשאר סטודנטית כל חיי) ואיזה כיף זה לקרוא ספרים ושהיא תוכל להקריא לאחים שלה (בינתיים יודעת לקרוא ולכתוב מילים בודדות).

כשראיתי שהיא לא משתכנעת ועדיין חוששת, סיפרתי לה שגם אני פחדתי לפני כיתה א'. סיפרתי לה גם שזה עבר לי. לגמרי. ושאהבתי את בית הספר. לא צבעתי לה את השינוי בצבעים קודרים ולא ניסיתי להפוך אותו למאיים, הוא היה מאיים לפני ששיתפתי בחוויה שלי.

עכשיו כשהראיתי לה את השולחן באינטרנט (לא בטוח שיספיקו להביא אותו עד האחד בספטמבר. מעצבן כל כך !!! ) והסברתי לה איך תיראה הפינה הפרטית שלה, ושיש גם מגירות, וגם ספריה קטנה, וכסא שהוא רק שלה - היא פתאום מתחילה להראות סימנים ראשונים של התרגשות.

ואני.... ממשיכה להתרגש איתה ולהתרגש מהשינוי ומאיך היא גדלה לי ככה פתאום שהיא הולכת לבית הספר. רק לפני רגע אכלתי צלעות עם בעלי ופתאום באמצע האוכל התחילו צירים ונסענו למיון יולדות והפכנו להורים.

 

[פריZמה]

בטח כבר עשית זאת -

אבל הלכת איתה פיזית לבית הספר?
גם אם היה ביקור עם הגן - שהיה איתך שם - לראות כיתה, את החצר, את השירותים!!!!
יכולה להפחית מאוד את החרדה.

 

[שושן בשם אחר]

on the bright side - עוד פחות משבוע זה ייגמר

נשמע שאת עושה כל מה שרק אפשר. מותר לה לפחד, גם אם זה מבאס אותנו שהיא מפחדת במקום להתרגש חיובית. אז עכשיו לנשום עמוק ולשנן שיש לך עוד שבוע להכיל את זה ואז כנראה שיעבור לה.
לא שזה מנחם, אבל הייתי שמחה שהעולה לכיתה א' שלי יביע איזשהו רגש בעניין. לא נראה שמזיז לו כל כך ואני מתבאסת קצת.

 

[בלונד23]

אין לי תשובות אבל נזכרת

אצל חברה טובה מהעבודה, היה משבר סביב כיתה א של הילד האמצעי.
הוא חשש מאוד מהכניסה לכיתה א ובדיוק נולד לו אח קטן ממש אז והוא היה בסרט של קנאה.
היה משבר גדול שבו הילד סירב לשבת בכיתה, מהיום הראשון היה מבלה ימים שלמים בחצר בחוץ.
לא ידעו מה לעשות כי סירב להיכנס בתוקף. האמא היתה איתו בסביבה מנסה לשכנע שייכנס לכיתה במשך בערך שבוע.
רק אחרי שבוע שבועיים הוא איכשהו התחיל להיכנס לכיתה, לקחת חלק. היום הכול בסדר גמור והוא כבר גדול. אבל זה היה משבר מאוד מאוד לא צפוי וממש האמא נעדרה מהעבודה לפחות שבוע וחצי, בחצר, בשיחות עם המנהלת והיועצת. הוא פשוט לא רצה להיכנס.

 

[הקונטרסט למושלמות]

אני מבין אותה.

בית ספר זה מקום מאוד לא טוב. כל התפיסה שלו בטעות יסודה. להחזיק ילדים בחברת בני גילם זה אסון. חברה של ילדים מאוד אכזרית לילד רגיש וחלש. חממה לבעיות נפשיות לכל החיים.
היום אני בן 70. וזוכר אני כיצד כתלמיד חמישית בתיכון "אהל שם" קנאתי ביושבי בית האבות הסמוך בגן המלך דויד ברמת גן על כך שאינם צריכים ללכת ל"אהל שם". בימים ההם היה זה בית ספר יוקרתי-פרימיטיבי. בוחנים בתחילת השעור תלמיד בפני כל הכיתה ולא נרתעים מלהעליב בפני כולם. מה הרגיש תלמיד ביישן ורגיש? מי חשב על זה? מורה בכיר אומר לתלמיד "הסבתא שלך מפגרת" ואף לא אחד מרגיש שמשהו פה לא בסדר.
בקצור, איןאריותכאלה, יש לילדה ממה לפחד. ושכחנו לציין את לחץ הלמודים והחברה מסביב שמשדרת לילדה שאי הצלחה בלמודים זה ממש גרוע ממוות. וכדאי, אין אריותכאלה, שתדברי איתה כמה שיותר. כשהיא חס וחלילה במצוקה לא בטוח שיש בבית הספר אוזן קשבת. החשיבה שם יכולה להיות לא לעזור, אלא לזרוק מה שיותר מהר כדי לא לפגוע באחוזי ההצלחה בבגרות של בית הספר. בסוף הסיוט של בחינות הבגרות (עם טפול פסיכולוגי שאת לוקחת בפרטי כדי שלא תקרוס מהלחץ) מחכה שרות צבאי. לא מוסיף, לא מבגר כקלישאות הבלוף השגורות. חרה (סליחה) שאין לנו ברירה אלא להשליך את ילדינו אליו (השלום הו א לא יותר מחלום).
בעד שום הון בעולם לא הייתי מתחלף עם ילדתך. אני במצב בריאות תקין לגילי, אבל לשנים הבאות אני פוזל לעבר בתי אבות כמקום אטרקטיבי יותר מבית הספר.

 

[CherryBlossoms]

תגובה מעולה

בלי שמץ סרקזם. כמה פשוט, ככה נכון

 

[שושן בשם אחר]

מעולה, אבל לא ברור לי איך היא עוזרת

סבבה, בית ספר זה מקום רע ונורא (נניח, אני לא בהכרח חושבת כך, אבל זכותו של המגיב להרגיש כך), אבל מה בדיוק השורה התחתונה פה? הרי לא נגיד לילדה מפורשות כן, את צודקת, בית ספר זה מקום רע ואת באמת צריכה לפחד ממנו. זה לא בדיוק יעזור לה. איך התגובה הזאת עוזרת לאיןאריות ולבת שלה, מלבד להכניס את האמא ללחץ ולרגשות אשמה ולא לתת לה שום דרך להקל על בתה?

 

[הקונטרסט למושלמות]

זכרונות של רגשות ילדות של אדם זקן

שושן בשם אחר, אני מודה שרק ראיתי את "הילדה מפחדת מבית הספר" וישר שפכתי את זכרונות ילדותי. את מבקשת להציע פתרון? אולי יש לך בשבילי סוגיה יותר קלה? זה גדול עלי להציע פתרון לבעיה כזאת. צריך לשקול מחדש את הקונספט של בית הספר - שמעוצב כמו בית סוהר - ושל גטאות הגיל בהם אנו מעבירים את חיינו מגיל רך עד לזקנה לילדה פתרון כאן ועכשיו אני לא מסוגל להציע.

 

[שושן בשם אחר]

זה בסדר, גם לאמפתיה יש מקום.

אני מודה שאנחנו בפורום מאוד תפעוליים ומוכווני-עצות. יש לך בעיה? אז הנה 1-2-3 פתרונות אפשריים. אבל בהחלט מקבלת, גם לאמפתיה וסתם שיתוף יש מקום. תודה. חבל לי שהחוויה שלך מבית הספר היתה גרועה כל כך. חייבת להודות ששלי היתה אמנם רחוקה ממושלמת אבל טובה הרבה יותר. מקווה שגם לבת של איןאריות יהיה מוצלח.

 

[איןאריותכאלה]

מעדכנת לגבי ההתמודדות עם הפחדים לקראת כתה א'

גם של בתי וגם שלי

ביקרנו בבית הספר 3 פעמים, פעם אחת עם הגן ופעמיים באופן פרטי. חוץ מזה חצר הגן היא גן שעשועים קבוע שלנו והיא מכירה אותה מצוין.
אתמול היינו בטקס היכרות לקראת כתה א', שהיה בנוי מאד בחוכמה.
בחוץ, כולם ביחד, בקטעי ריקוד ושירה הופיעו מסיימי כתה א' (שנראו מצד אחד קטנים ומצד שני ענקיים) ואת קטעי הקריאה הקריאו ילדי כתה ה', והם גם כתבו אותם, והם היו מצחיקים ונוגעים ללב (הלוואי שלא אשכח את התיק, הלוואי שאזכור מי המורה שלי, הלוואי שלא אלך לאיבוד בדרך לשירותים...)

אחר כך היה מפגש של הילדים עם המחנכות, בלי אמא, וכשקראו לילדי הכתה שלה היא פשוט קמה, ואמרה 'ביי אמא' והלכה באומץ אל הלא נודע.
ואני הייתי מאושרת. כי ראיתי את הפנים שלה קצת מפוחדים וארוכים וחוששים, ואת אומץ הלב והבטחון מנצחים.

כשאספתי אותה בסוף הפעילות היא היתה מאושרת ומשולהבת. והביעה אכזבה כשגילתה שמחר לא תלך לכתה א' אלא רק ביום חמישי.
כאמא שלה אני מאמינה בה וביכולות שלה ובחוזק הפנימי שלה. ובכל זאת חוששת מהשינוי כי הוא כל כך גדול. היה כיף לראות אותה מתמודדת בזמן אמת.

ושוב.... לא מאמינה שאני אמא לילדת ביה"ס.

תודה לכל מי שתרמה מזמנה ומלבה להקל עלינו את ההתמודדות בימים האחרונים.