איןאריותכאלה
New member
למה לי זה כן יכול לקרות / תמצית אסונות ב 5.5 שנות הורות
תשובה מנומקת למי שמתעקשת שלה זה פשוט לא יכול לקרות. נקודה.
גם אותי לימדו להסתכל ברכב, ובתחנת האוטובוס, ולספור את מספר השקיות שאני סוחבת כדי שלא תישכח אף אחת מהן מאחור. האמת שגם הייתי ילדה די מסודרת ותמיד חזרתי עם התיק הביתה (בניגוד לחברתי הטובה ביותר שבשנה אחת איבדה 5 תיקים שונים למורת רוחה של אמה) וגדלתי להיות אדם מבוגר די מאורגן.
היה נדמה לי שהדיבורים של ההורים על העייפות מוגזמים, כי, נו, באמת, אי אפשר לישון כבר איזה לילה ולהפסיק לקטר. כמה קשה זה יכול להיות.
כחיילת ומפקדת הייתי משכימה בחמש ועשרה בבוקר ולא ממצמצת גם כשהייתי הולכת לישון רק סביב חצות או אחרי.
כסטודנטית הייתי עושה 'לילה לבן' לא פעם לקראת בחינה או הגשה חשובה. נו, אז מה העניין עם ההורים ושעות השינה.
אז יקירתי, יש עייפות אחרת שנלווית להורות. כאן מדברים על הורות לקטנים. תתקשרי אלי עוד עשור ואספר לך איך זה להיות אמא לגדולים. כרגע אני אמא לקטנים.
וזה מתיש בדרך שקשה להסביר אותה. כי זה מתיש כל הזמן. אצלי בבית, כבר 5.5 שנים, כמעט כל לילה יש תינוק/פעוט תורן שצריך לקום אליו. להחליף לו. להאכיל אותו. להרגיע אותו מחלום רע. לחבק אותו בזמן ביעותי לילה (לא פיקניק). וגם אם הם ישנים בשקט - אני ישנה בכוננות.
דיברת על רופא או טייס, על יכולת להתכונן, להתארגן, לצפות, להיעזר.
יופי.
עכשיו תיכנסי בבקשה למשמרת.
מהלידה ועד בכלל.
ונראה איך את חיה בכוננות קבועה.
ילדים הם טמבלים. הם יכולים - לטבוע, לקפוץ, להידרס, לשתות אקונומיקה, לאכול כפתור, להיחנק משקית ניילון, להינעל בתוך מכונת כביסה, להתגלגל מכל המדרגות, לקשור חוט מסביב לצוואר, לבלוע חצץ ויש להם עוד אלפי דרכים יצירתיות להיפצע ולהיהרג.
אז את נמצאת בכוננות גבוהה וקבועה
ואת נמצאת בה כל הזמן
שניה, זה רק חלק אחד. כי בנוסף על העייפות והכונוות, עם ההורות את גם מאבדת את השליטה.
האמהות שמחזיקות שליטה מלאה בתוך ההורות מגדלות ילדים מאושרים חלקית.
לאורך זמן את לומדת לאלתר, להסתדר, "לזרום" ובאופן כללי להתאים את עצמך למציאות במקום להתאים את המציאות אלייך. החוקים נזילים יותר. כי הילדים גדלים כל הזמן. הם בני אדם חיים ונושמים והם משתנים תדיר.
ועוד הקדמה אחרונה לפני הרשימה הפרטית שלי -
אני אמא טובה, אני אמא אחראית
אבל אני גם בנאדם
וכבן אדם אני עשויה לבצע טעות
טעות מהסוג שבן אנוש מבצע
כלומר, טעות אנוש
וכן, לשכוח פעוט במכונית זו טעות אנוש
טעות אנוש איומה
הנוראה ביותר שעלולה לקרות
אבל עדיין טעות אנוש
אז אצלי -
קפצו ממיטת תינוק (2 ילדים)
רצו לכביש
נפל לי ילד מהידיים באמצע מעבר חצייה (והיו איתי עוד שתיים) וזה ציר תנועה ראשי
ילדה נחנקה מפיצוח שהצליחה לחטוף
(כמעט) אכלו שבר זכוכית שאותר בפינה (אחרי שתי ספונג'ות בגלל כוס שבורה)
ובטח היו עוד כמה וכמה 'כמעטים' שאני פשוט לא זוכרת כרגע.
אלה פשוט אסונות שנמנעו בוודאות ואותם אני זוכרת היטב.
אני אוהבת את הילדים שלי. מאד.
אני אדם נורמטיבי.
אני אמא אחראית.
ובכל זאת, לו היו הנסיבות שונות במעט, בממש ממש מעט -------------
מכונית אחת שהיתה נוסעת קצת יותר מהר
העין שלי שלא היתה מבחינה בזכוכית מתקרבת לפה של הפעוטה
בשנה שעברה היתה פעוטה שנחנקה למוות מחצץ שהצליחה לאכול בגן שעשועים. היא היתה עם אמא שלה. את בטח חושבת לך איזו אמא לא אחראית היא. ושלך זה לא יקרה.
ואני אומרת לך, כאמא לפעוטה שלישית כבר - שהם זריזים כמו שדים, שמספיק הרף עין אחד, ואולי פחות, ושלא את הכל אפשר תמיד למנוע.
ושבחיים צריך גם מזל.
שלא נדע !
תשובה מנומקת למי שמתעקשת שלה זה פשוט לא יכול לקרות. נקודה.
גם אותי לימדו להסתכל ברכב, ובתחנת האוטובוס, ולספור את מספר השקיות שאני סוחבת כדי שלא תישכח אף אחת מהן מאחור. האמת שגם הייתי ילדה די מסודרת ותמיד חזרתי עם התיק הביתה (בניגוד לחברתי הטובה ביותר שבשנה אחת איבדה 5 תיקים שונים למורת רוחה של אמה) וגדלתי להיות אדם מבוגר די מאורגן.
היה נדמה לי שהדיבורים של ההורים על העייפות מוגזמים, כי, נו, באמת, אי אפשר לישון כבר איזה לילה ולהפסיק לקטר. כמה קשה זה יכול להיות.
כחיילת ומפקדת הייתי משכימה בחמש ועשרה בבוקר ולא ממצמצת גם כשהייתי הולכת לישון רק סביב חצות או אחרי.
כסטודנטית הייתי עושה 'לילה לבן' לא פעם לקראת בחינה או הגשה חשובה. נו, אז מה העניין עם ההורים ושעות השינה.
אז יקירתי, יש עייפות אחרת שנלווית להורות. כאן מדברים על הורות לקטנים. תתקשרי אלי עוד עשור ואספר לך איך זה להיות אמא לגדולים. כרגע אני אמא לקטנים.
וזה מתיש בדרך שקשה להסביר אותה. כי זה מתיש כל הזמן. אצלי בבית, כבר 5.5 שנים, כמעט כל לילה יש תינוק/פעוט תורן שצריך לקום אליו. להחליף לו. להאכיל אותו. להרגיע אותו מחלום רע. לחבק אותו בזמן ביעותי לילה (לא פיקניק). וגם אם הם ישנים בשקט - אני ישנה בכוננות.
דיברת על רופא או טייס, על יכולת להתכונן, להתארגן, לצפות, להיעזר.
יופי.
עכשיו תיכנסי בבקשה למשמרת.
מהלידה ועד בכלל.
ונראה איך את חיה בכוננות קבועה.
ילדים הם טמבלים. הם יכולים - לטבוע, לקפוץ, להידרס, לשתות אקונומיקה, לאכול כפתור, להיחנק משקית ניילון, להינעל בתוך מכונת כביסה, להתגלגל מכל המדרגות, לקשור חוט מסביב לצוואר, לבלוע חצץ ויש להם עוד אלפי דרכים יצירתיות להיפצע ולהיהרג.
אז את נמצאת בכוננות גבוהה וקבועה
ואת נמצאת בה כל הזמן
שניה, זה רק חלק אחד. כי בנוסף על העייפות והכונוות, עם ההורות את גם מאבדת את השליטה.
האמהות שמחזיקות שליטה מלאה בתוך ההורות מגדלות ילדים מאושרים חלקית.
לאורך זמן את לומדת לאלתר, להסתדר, "לזרום" ובאופן כללי להתאים את עצמך למציאות במקום להתאים את המציאות אלייך. החוקים נזילים יותר. כי הילדים גדלים כל הזמן. הם בני אדם חיים ונושמים והם משתנים תדיר.
ועוד הקדמה אחרונה לפני הרשימה הפרטית שלי -
אני אמא טובה, אני אמא אחראית
אבל אני גם בנאדם
וכבן אדם אני עשויה לבצע טעות
טעות מהסוג שבן אנוש מבצע
כלומר, טעות אנוש
וכן, לשכוח פעוט במכונית זו טעות אנוש
טעות אנוש איומה
הנוראה ביותר שעלולה לקרות
אבל עדיין טעות אנוש
אז אצלי -
קפצו ממיטת תינוק (2 ילדים)
רצו לכביש
נפל לי ילד מהידיים באמצע מעבר חצייה (והיו איתי עוד שתיים) וזה ציר תנועה ראשי
ילדה נחנקה מפיצוח שהצליחה לחטוף
(כמעט) אכלו שבר זכוכית שאותר בפינה (אחרי שתי ספונג'ות בגלל כוס שבורה)
ובטח היו עוד כמה וכמה 'כמעטים' שאני פשוט לא זוכרת כרגע.
אלה פשוט אסונות שנמנעו בוודאות ואותם אני זוכרת היטב.
אני אוהבת את הילדים שלי. מאד.
אני אדם נורמטיבי.
אני אמא אחראית.
ובכל זאת, לו היו הנסיבות שונות במעט, בממש ממש מעט -------------
מכונית אחת שהיתה נוסעת קצת יותר מהר
העין שלי שלא היתה מבחינה בזכוכית מתקרבת לפה של הפעוטה
בשנה שעברה היתה פעוטה שנחנקה למוות מחצץ שהצליחה לאכול בגן שעשועים. היא היתה עם אמא שלה. את בטח חושבת לך איזו אמא לא אחראית היא. ושלך זה לא יקרה.
ואני אומרת לך, כאמא לפעוטה שלישית כבר - שהם זריזים כמו שדים, שמספיק הרף עין אחד, ואולי פחות, ושלא את הכל אפשר תמיד למנוע.
ושבחיים צריך גם מזל.
שלא נדע !
