האהובים שלי
אני חייבת רק קודם לספר משהו.
כשהייתי ילדה קטנה אבא שלי ניהל את הפגיה בתה"ש, וחלק גדול מהילדות שלי הועבר שם. לרוב התינוקות היו הורים ליד האינקובטר, תמונות דבוקות לעריסה שצוירו על ידי אחיהם, בובות. ראו שהם נאהבים. לא היה צל של ספק. אבל תמיד היו כמה שלא. היו תינוקות שהייתי רואה ביקור אחרי ביקור לבדם. עריסה ריקה מקישוטים. רק התינוק.
גם בגיל 6-7 המחשבה שיש תינוק שהוא לבדו בחר הגדול והבוהק הזה היה נראה לי מוטרף. לא הגיוני. אני זוכרת שיחה בה אבא שלי דיבר על האחיות שעושות סבב בינן לבין עצמן ונשארות עוד זמן אחרי המשמרת בשביל לחבק את התינוקות, ועל כמה מתנדבים מיוחדים, שהיו מגיעים במיוחד.
עברו אי אילו שנים. עדיין המחשבה שיש תינוקות שנמצאים לבדם בחדר הגדול והבוהק ההוא מזעזע אותי. אולי אפילו עוד יותר ממה שזעזע אותי לפני 30 פלוס שנים. אני שמחה, אין לי מלים אפילו להביע עד כמה, שקם ארגון שמאפשר לתינוקות האלה לקבל את המגע, את החום, את הליטופים ואת האהבה שכל ילד זכאי להם.
המטרה כאן חשובה. כל כך חשובה. תבורכו.
#HUGTAG
בנימה