התערבות הורים במריבות בין ילדים

[Iris & Ron]

התערבות הורים במריבות בין ילדים

מה אתן עושות כשהילד/ה שלכן מכים? וכשהם מוכים? או כשהם משחקים וילד חוטף להם צעצועים כ-ל הזמן? שמתי לב שהורים או מתערבים (כשהילד מכה או מוכה) או לא מתערבים בכלל. אני מבינה את הפילוסופיה של לתת להתמודד לבד, אבל אני בעד לתווך, לוורבל את התחושות עבור ילדי, וללמד אותו פתרונות להתמודד עם המצב. א-ב-ל, מה עושים כשההורה השני פשוט מתעלם? אני מעריכה סגנוני הורות שונים, ולא מתכוונת להעיר, מדובר בחברים, ולא באפיזודה חולפת בגן המשחקים. אה, ואני מדברת על ילדים בגילאים שנה+ - שנתיים+. תודה, איריס

 

[עדי של יובל]

איריס, היה כאן דיון בנושאלא מזמן...

אני מפנה אותך ללינק ושם יש לך את כל הדיון...

 

[נעה גל]

להתערב או לא? (כמעט ארוך)

כשאורן היתה קטנה לא התערבתי. ובאמת ובתמים חשבתי שאין צורך להתערב, ואמונה הזו נבעה בעיקר מכך שאורן מעולם לא חטפה לאף אחד צעצוע וגם לא הרביצה. הימים האלה כמובן עברו, ואורן למדה גם היא להתשמש בכוח הזרוע וגם בכוח הגרון. לגבי ילדים גדולים: כל עוד הם מדברים ביניהם (גם אם הטונים לא נשמעים טוב במיוחד), אני לא מתערבת מתוך תקוה שיגיעו לפתרון. ובדרך כלל באמת הם באמת מגיעים לפתרון. אם מתחילות מכות, אני כן מתערבת. אם זה ילד שאנחנו מכירים ננסה להגיע לפתרון במילים. אם זה ילד שאנחנו לא מכירים לפעמים אני מיעצת את אורן פשוט לא לשחק איתו (אין לי כוח לנסות לחנך את כולם

). לגבי תינוקות ופעוטות: בגילאי שנה + לדעתי, יש מקום להתערב. לא במילים, כי אם במעשים. כשאיתמר חוטף, אני מזיזה בעדינות את הילד שמחטיף. בלי להגיד לו כלום (מתוך זה שאני לא רוצה להתערב להורים מצד אחד, ומצד שני אני לא רוצה שאיתמר יחטוף). אם איתמר מחטיף (החלק החביב עליו הוא משיכת שערות) אז אני כן אומרת "לא! אסור" ומזיזה אותו משם. בגילאים האלה, אם המריבה נסבה על צעצועים עדין קל מאוד לרצות את אחד הצדדים בצעצוע אטרקטיבי אחר. בגילאים גדולים יותר (שנתיים +), יש מקום לדעתי לנסות לפשר בין הצדדים, אם הם מתחילים להרביץ או שאחד הצדדים מתחיל לבכות בגלל שחטפו לו. לגבי הורים לא מתערבים (מענין לדעת האם אלה הורים לילדים מרביצים?).... אין הרבה מה לעשות, חוץ מאשר שאת תתערבי בעדינות (בלי לפלוש להם לטריטוריה של חינוך הילדים) בכך שתתעסקי עם רון ולא עם הילד שלהם.

 

[חגית אמא של יובל]

למה אני כן מעירה לילד השני

כי גם יובל שומע ולומד ומפנים. ואם לא אומר כלום - אז אולי זה משדר שההתנהגות של הילד מותרת??? ולא אכפת לי אם הילד השני שומע או לא, חשוב לי שיובל ישמע, שידע שההתנהגות לא מקובלת עליי ושאני מגינה עליו מפני התנהגות לא נכונה ולא רק מצפה ממנו להתנהג "יפה".

 

[כרמית מ.]

וכשהילד השני עושה משהו שאצלכם אסור

אבל הוא לא פוגע במישהו אחר (לפחות לא פגיעה ישירה)? אני מעריכה שבמצב כזה לא תעירי לילד השני, וגם אז הילד שלך צריך להתמודד עם זה... אני אתן לך דוגמא מאצלנו. יש בחדר האוכל שלנו עגלות שמשמשות לנשיאת מגשי האוכל ע"י מי שלא יכול לשאת את המגש שלו (ויש שמשתמשים בהן גם סתם לצרכי נוחות, אבל זה נושא אחר). מבחינתנו, העגלות האלו הן לא משחק - זה גם מסוכן (כמו שהליכון מסוכן, ויותר, כי הן לא מותאמות לילדים) וגם עלול להיווצר מצב שבו לא תהיה עגלה זמינה למי שזקוק לה (והמשחק של הילדים גם די הורס אותן כי הוא לא מותאם לשימוש המקורי). יש ילדים שכן משחקים בהן, בידיעת הוריהם. מילא אם מדובר בילדים זרים לגמרי, אבל גם כשמדובר בילד מהפעוטון שלהם - עדיין, לו מותר ולילדים שלי אסור. אני לא חושבת שאני יכולה להעיר לו (אולי להורים שלו, אבל זה לא יעזור). דרך אגב, יונת, איך במצב כזה את נמנעת מאיסור/כפייה? (מלבד הסחת דעת ונסיון לעניין בדברים אחרים, שיעיל חלקית, כי זה "כיף" לשחק בעגלות, ובכל זאת, לא לעניין). מבחינתנו, העגלות הן לא שלנו והן לא משחק. זה גבול (אבל אני יודעת שאצלך זה לא קביל) ומהר מאד הילדים למדו לשמור עליו (לעיתים רחוקות, כיום, אנחנו נדרשים להזכיר).

 

[יונת ש.]

אני אומרת מה אני חושבת

אם הילדים שלי מפריעים לסביבה אני בהחלט אומרת להם את זה - לגדול מסבירה מה בדיוק מפריע (והוא מחליט מה לעשות עם זה) ולקטן אומרת מה לעשות (למשל לקחת משהו אחר או להשתולל במקום אחר). אם יש איתם חברים, הם בדרך כלל הולכים איתם ולא ממשיכים להפריע. אני חושבת שפעם אחת גם אמרתי לחבר של הבן שלי (קראתי בשמו, הוא הסתכל בי לרגע, ואז הלך בעקבות הבן שלי. כנראה שאני פשוט מפחידה

). במקרה של העגלות (שיש אצלנו בחנות), אם הבן הקטן רוצה עגלה אז אני נותנת לו לדחוף את שלי וכך הוא גם זוכה בעגלה וגם מרגיש נורא חשוב.

 

[חנה בית הלחמי]

מקבלת את גישתה של יונת

ניתן להעיר ולכוון ולאסור באופן שמכבד את הילד ועדיין מציב גבולות וכללים. הנזק שבלא לומר משהו על המשחק בעגלות גדול עבור הילד מהנזק של האיסור עצמו - וחשוב כמובן להסביר למה. לא פעם שמעתי את עומר אחר כך מסביר לילד אחר למה אסור לו לעשות משהו - חזר על הסברי, הבין, הפנים, למד. חלק מהחינוך....

 

[אמא של קשת]

עזבי את ההורים

כלומר, הילד שלך משחק עם חבר שלו (גם אם זה משהו שהוא פגש פעם ראשונה בחצר), ויש דילמה או מכות או משהו שאת חושבת שצריך להתערב או לתווך או לברבל (להמליל) אין בעייה. גשי התערבי/תווכי/ורבלי, את לא צריכה את התיווך של ההורים של הילד השני. לך יש מערכת יחסים בלתי תלויה עם החבר, כאמא של הילד שלך שהוא חבר של הילד (ניסוח לא מוצלח, אני מתנצלת). העניין הוא שאת יכולה לדבר איתו, בלי ההורים שלו, בלי לחנך אותו. פשוט לדבר איתו, להסביר לו את עמדתך, את דעתך, להעלות פתרונות אפשריים, לנהל דו שיח. ככה גם הוא וגם הילד שלך ילמדו איך לתקשר ביניהם בלי התערבות הורים חיצונית.

 

[Iris & Ron]

תודה על התשובות ועל ההפנייה )ארוך(

לדיון המעניין. דווקא קראתי את הדיון בזמנו, וחשבתי לעצמי למה הנושא שאני הצגתי נראה לי שונה מהדיון שנערך. אז נדמה לי שמה שמפריע לי זה הקונפליקט בין ההורים, לא בין הילדים. רגע, אני אנסח יותר טוב, נדמה לי שאני עדיין לא גבשתי עמדה איך לנהוג כי מצד אחד, אנחנו חיים בארה"ב, ומרבית ההורים מתערבים מייד במנטרה של "YOU HAVE TO SHARE" - כל אחד לילדו, ממש באובססיביות, ואני שונאת את זה!, ומצד שני, החברים שלנו (ישראלים במקור) מתוך אידאולוגיה מתעלמים, והילד שלהם ממש מציק לרון. אני לא רוצה להתערב להם באידאולוגיה, אבל אני מוצאת את עצמי מנסה לתווך (להציע לילד החוטף להחזיר לרון קטר אחד מתוך אלו שחטף, למשל) או שיתן לרון כדור אחר במקום זה שהוא חטף לו, ואני מותשת אחרי מפגש כזה, שבו אני צריכה לעשות את העבודה של שני הורים. אז הבנתן אותי? מצד אחד מעצבן אותי שקופצים על הילד ומכריחים אותו לשתף, בלי לתת לו לעשות את זה מעצמו, ומד שני, מפליאה אותי התעלמות טוטאלית. טוב, זה היה אישי, ארוך, וכנראה שיש לי עוד קצת עבודה ותצפיות לעשות עד שאגבש עמדה. תודות לכולכן!

 

[אמא של בנות]

איזה יופי של אידיאולוגיה... ../images/Emo4.gif

את בטוחה שזה לא סתם התעלמות כ"ראש קטן"? אולי כדאי לנווט פעם שיחה איתם לחינוך ילדים. אולי תלמדי משהו חדש (כמו הרציונל שעומד מאחורי אידיאולוגיה כזו), אולי הם יכירו צד נוסף...

 

[נעה גל]

איריס העלתה כאן נושא מאוד לא פשוט

ואפילו טעון מאוד. החינוך של הילדים של החברים שלנו. כידוע, החינוך שלהם לא מושלם (

), ולילדים שלהם יש נטיה לעשות בדיוק את אותם הדברים שהילדים שלנו לא יעשו בחיים. זה לא כל כך פשוט וקל לבוא ולהעיר לילד ליד ההורים שלו, או לשאול אותם "למה אתם נוהגים כך?" בתוך סיטואציה מסוימת שבה הילד שלהם נהג לא בסדר לדעתכם. הדברים הללו עלולים להתפרש כביקורת על דרך החינוך וזה דבר שאף אחד לא אוהב לקבל (חישבו רגע על המצב ההפוך שמעירים לכם על משהו בדרך החינוך שלכם -"למה הוא זורק את הקלטות על הרצפה?... הילדים שלי בחיים לא עשו את זה") ועלול לפגוע ביחסים (גם אלה הקרובים ביותר). אני בעיקרון משתדלת להמנע מביקורת (אפילו סמויה) על חינוך של הילדים של החברים שלי, למרות, שיש לי מה להגיד (ולפעמים גם נפלט לי, כמובן). אני חושבת שזה אחד התחומים שכדאי להשתדל מאוד לא להיות שיפוטיים בו כלפי אחרים, כי זו מלכודת.

 

[יונת ש.]

מה קורה כשאת לא מתערבת?

זה לא המלצה, אלא שאלה אמיתית. אני יודעת שלפעמים מצבים כאלה רק מתדרדרים, אבל ראיתי גם הרבה פעמים שהילדים פותרים את הבעיות האלה בעצמם די בקלות. בכל מקרה, אם נוצר מצב שהילד תלוי בך בשביל לא להיות מותקף, אולי כדאי לנסות להמנע מזה מראש: לדאוג לטריטוריות נפרדות, או שמשחקים ביחד יהיו רק בדברים שיש הרבה מהם, או לעשות פעילויות שבהן הבעיות האלה פחות קורות (למשל בריכה), או לשבת עם הילדים על הרצפה, או כל דבר אחר שעוזר. ולגבי לחנך הורים אחרים: אני לא רואה בזה הרבה טעם. מה שכן, אם את יוצאת מפגישה כזאת מותשת, את יכולה להגיד את זה לחברים (בלי להאשים - פשוט להגיד מה את מרגישה, למשל "אני מותשת מלהפריד אותם כל הזמן"). יכול להיות שהם יחליטו לעשות משהו כדי לעזור. יכול גם להיות שיהיה להם רעיון למשהו שאת יכולה לעשות אחרת ושיהיה מקובל עליך. או יכול להיות שכולכם תעשו דברים קצת אחרת. אם הם באמת חברים, אז כדאי לנסות.

 

[Iris & Ron]

מה קורה כשאני לא מתערבת ../images/Emo18.gif

לפחות מחצית מהמפגש נעה על מי מנוחות, לקראת עייפות הכוחות, החבר בן השנתיים+ פשוט לוקח כ-ל דבר שרון עסוק בו. רון נפנה למשחק אחר, וחוזר חלילה, ועוד פעמיים שלוש, ואז גם הקטן שלי חוטף את "החלסטרה" ופשוט מתחיל לבכות מכעס ותסכול - אני מכירה את הבכי הזה (כמו שהוא מנסה להרכיב בין חלקי הרכבת אבל המגנטים הפוכים ולא נתפסים לו...אוי ווי, איזה תסכול אחרי מספר נסיונות...

) אני אאמץ את הרעיון שלך להגיד, ללא שיפוטיות, שאני מותשת, פעם - פעמיים, אולי זה יחלחל. אגב, אני יותר ויותר חושבת לעצמי שיש צורך בתווך. רון למד להכות, ואני מייד מרימה טון אחד (לא צעקה) ומבקשת שינהג בעדינות. ולמדנו כבר מה זה "בעדינות" - אז הוא מלטף אותי, את עצמו ולפעמים את הילד. אולי זו התניה, אבל היא חיובית בעיני, ובכוון של להסביר על תחושות של אחרים.

 

[יונת ש.]

אז אולי כדאי להפסיק ברגע

שהם מראים סימני עייפות? או לעבור לפעילות שבה לא יהיו עימותים ביניהם (כמו סיפור או אוכל)?

 

[אמא של קשת]

כן, גם ההמלצה שלי היא פעילות

ואם אפשר משותפת זה הכי שווה, (בעיקר אוכל!!!) אולי תציעי להורים לחלק אחריות בעניין ההפעלה המשותפת (למשל - היום את תביאי משחק או כעכים. מחר - הם יביאו פאזל ושוקו). במשחבה נוספת, אולי כדי לנסות את זה קודם מבלי לקבוע, אולי זה לא ימצא חן בעיני אחד הצדדים. תביאי איתך משהו ותראי לאן זה לוקח. בהצלחה!

 

[mom&shaked]

להתערב רק כשזה הכרחי

אני חושבת שאין צורך להתערב ומשתדלת לא להתערב. כמובן עד שזה מגיע למכות ואז אני בהחלט מתערבת. סיבה ראשונה להתערבות היא שאני לא רוצה ששקד ירביץ וסיבה שניה היא שאני לא רוצה ששקד יחטוף. אני מעירה גם לשקד וגם לילד האחר כשצריך, אפילו כשאמא שלו נמצאת אני מוצאת לנכון להעיר במידה והיא לא אומרת כלום ואף לשנות את טון הדיבור כשצריך. אני מאמינה שאין צורך להתערב כאשר מדובר בויכוח בשעת משחק או במריבה על צעצועים בגלל שהילד צריך ללמוד להתמודד לבד, אסור להגן יותר מידי או לעשות לילד את החיים קלים מידי, צריך לתת להם להתעמת, להתווכח, להתמודד. זאת הדרך לעצמאות.

 

[mom&shaked]

אני לא מעירה מתוך כוונה לחנך את כל

העולם. אני מעירה בגלל שחשוב לי ששקד ישמע שאני לא מעירה רק לו כשהוא מרביץ (במידה ולילד האחר לא מעירים) וגם כי קשה לי לקבל את האמהות היותר מידי אדישות... אני עושה את זה רק במצב הכרחי.