כבוד לילד - עד כמה?

לאה_מ

New member
אני רוצה להשתמש בדוגמא של נדיה

עם החזרה מהגינה והבייביסיטר. נניח שבן זוגי ואני קבענו לצאת בערב, והזמנו בייביסיטר לשמור על הילדים. בשעה שמונה אני שמה לב שאנחנו עוד בגינה, ומתחילה לכוון את הילדים לכיוון הבית, כדי שנוכל להיות מוכנים לצאת בתשע. עם עומר ושירה לא תהיה לי שום בעיה. נקודה. בגלל זה תמיד כששואלים אותי כאן "אבל מה אם הם לא יסכימו" או "מה אם הוא מחזיק בנדנדה ולא מסכים לעזוב" אני עונה תשובות היפותטיות, כי מעולם לא עמדתי במצב הזה איתם. ולא בגלל שהם ילדים מיוחדים (כלומר, הם כן כמובן, אבל זה לא בגלל זה
), אלא (אני חושבת) בגלל שמערכת היחסים בינינו היא כזו, שכמו שהם יודעים שאני משתדלת להענות לבקשות שלהם, גם הם נוהגים אותו דבר כלפי. אז אני אומרת להם "עוד 5 דקות עולים הביתה" ובזה זה נגמר. אורי עדיין קטן, ולכן איתו בהחלט יכול להיות מצב שבו הוא לא רוצה לסיים פעילות שהוא נהנה ממנה, אבל מכיוון שאני פנויה להתמודד רק איתו, ומכיוון שאני יודעת איזה דברים הוא אוהב, גם אותו לא תהיה לי בעיה לשכנע לבוא הביתה (למשל, בוא נלך עכשיו הביתה ותקבל ננוק בספה). ברור לי, שאני לא אוותר על היציאה שלי בגלל שלילדים אין חשק לעלות הביתה (אלא אם, כמובן, מי מהם חולה או כיוצ"ב), אבל איכשהו גם לילדים זה ברור. זה בכלל לא הופך לנושא לויכוח. גם לא אצל אורי, הגם שהטקטיקה שלי איתו יכולה להיות שונה.
 

Shellylove

New member
אז מזל שיש ננוק, לא?../images/Emo8.gif

זה נותן בידייך את "אמצעי הפיתוי האולטימטיבי".
 
משה בכלל לא כזה והם בערך הבאותו

הגיל! משה הוא ילד שיודע בדיוק מה הוא רוצה בחיים. אין שום סיכוי לפתות אותו, להסיח את דעתו או לעשות לו תרגילים כלשהם (וזה מרגע שהוא נולד, ובנתיים- רק מחמיר
). אמנם זה מתאזן על ידי כך שהוא בד´´כ מאוד משתף פעולה. אבל במקרה והוא לא- באיזהשהו שלב חייבים להפעיל לחץ מסוג זה או אחר. מזל שזה באמת לא קורה הרבה.
 

לאה_מ

New member
../images/Emo6.gif

נתת לי רעיון - אולי נתחיל גמילה מחיתולים, ועל כל פעם שהוא יעשה בסיר, הוא יקבל ננוק...
 

ריניני

New member
ואם כבר ברצינות..

אז באמת נראה לי שבסיפור של לאה ואורי לא מדובר ב"שכנוע" אלא ב"פיתוי". נדמה לי ששכנוע קשור יותר במהות העניין, נגיד לשכנע אותו שעכשיו הולכים הביתה כי חשוך וקריר. פיתוי, לעומת זאת, מתייחס לדברים שאינם קשורים לעניין עצמו - תגמולים סמליים (שבחים נלהבים, מחיאות כפיים, מדבקות וחותמות למיניהן) או תגמולים ממשיים (לינוק, ממתק וגם כסף מסבא לילדים שלא רבים).
 

לאה_מ

New member
אני לא בטוחה.

מה זאת אומרת "שכנוע"? אני רוצה לעלות הביתה כי כבר 8, כי ב-9 צריכה לבוא הבייביסיטר ואני רוצה להספיק עד אז להכין ארוחת ערב ולעשות להם אמבטיה. למה זה צריך לעניין את אורי? לאורי לא מפריע שחשוך (יש פנסים), לא מפריע שקריר (לא קר לו), הוא לא רעב, הוא לא עייף - מבחינתו הוא רוצה להמשיך להיות בגינה, ובצדק. אין לי דרך - כרגע - לשכנע אותו לעלות הביתה. הסיבה שיש לי אפשרות לשכנע את עומר ושירה היא, שהם גדולים יותר, וכשאני אומרת להם שאני רוצה להספיק לסיים ארוחת ערב ואמבטיה לפני שהבייביסיטר מגיעה, הם מבינים ומתחשבים. לאורי עדיין אין יכולת ואין סיבה לגלות התחשבות מהסוג הזה. אז אני לא אתחיל איתו בשכנועים והסברים ודיונים, כי זה פשוט לא רלוונטי. אני אומר שעולים הביתה, אתן לו עוד זמן מסויים (תחום בסיום פעילות, בסיבוב נוסף על האופניים, בהליכה מתי שחבר אחר הולך או כיוצ"ב), ונלך. אני יכולה לספר לו שאני רוצה להספיק להכין ארוחת ערב וכו´, אבל אני ממש לא מצפה שהוא יתחשב בי מהבחינה הזו. אז לאורי הרבה יותר מתאים, כדי "לרכך" את האכזבה שבאילוץ לעזוב את הגינה לפני שהוא היה מעוניין בכך, להציע לו פעילות אלטרנטיבית בבית (בוא תקבל ננוק או בוא נקרא סיפור או בוא תעזור לי להכין פיצה זה בדיוק אותו דבר בעיני. אני ממש לא רואה את הננוק כשווה ערך לחותמת או למחיאות כפיים או לממתק - זה לא חיזוק חיובי, זו פעילות אלטרנטיבית אהובה). לעומר ושירה אני לא אעלה בדעתי להציע ממתק (או ננוק
) "בתמורה" לעזיבת הגינה. אבל אם אראה שהפסקתי אותם באמצע פעילות אהובה, בהחלט אשתדל למצוא משהו שיפצה אותם על ההסכמה להפסיק את הפעילות שלהם מתוך התחשבות בי. לדעתי זה בהחלט בגדר "שכנוע" ולא "פיתוי".
 

כרמית מ.

New member
דוגמא מאתמול

אתמול, כבר הינו צריכים ללכת הביתה מחדר האוכל (שילוב של רצון, שעה, עייפות מתגברת שלהם ועוד) - הילדים שיחקו רחוק מאיתנו ולכן לא הספקנו להתריע. הם לא רצו ללכת הביתה (שיחקו עם עוד ילדים ובהחלט נהנו). התחילה תגובה של בכי. הצעתי להם לרדוף אחרי החוצה - תוך שניה שוב היו ילדים עליזים שהלכו הביתה בשמחה. אז זה לא ממש "שכנוע" אבל זה מציאת פתרון שבו גם הם וגם אני מרוצים (ורצים...) בלי לוותר על רצונותינו או כבודנו.
 
הבעיה שלנו היא ברכב

אצלנו הבעיה העיקרית מתעוררת כאשר הילדה לא מוכנה להיקשר באוטו. ניסינו כל מיני דברים.. לתת לה זמן לשחק באוטו עד שנתחיל לנסוע, לשבת קצת עם אמא מאחורה ואח"כ להיקשר ולנסוע.. התוצאה היתה בד"כ החמרה של המצב. ואז אני משתמשת בכוח. לצערי אין לי מילה אחרת לתאר את זה מאשר אלימות. כאשר האופציה השניה היא להתבשל באוטו רותח בשמש בצהרי היום, או להתקע חצי שעה באוטו בערב במקום לנסוע.. זה בערך הגבול שבו הערכים שלי מתנגשים עם הפרקטיקה. למישהו יש פתרונות?
 

דסי אשר

New member
הצעה- לא לקרוא לכך אלימות- אלא

הפעלת כוח, כי לילד אין שיקול דעת, ולך יש. הילד מרגיש שאת מרגישה שזו אלימות( =רגשי אשם). ברגע שתעשי את הסוויצ´, שזו לא אלימות(לפי דעתי- צריך לקבל פרופורציות), ותאמר, שאין לך ברירה, את צריכה להפעיל כוח. הדברים ילכו יותר בקלות, ואולי כמות הפעמים של ההתנגדות ועיסוק בנושא תגדל. זו בדיוק הדוגמא שאמרתי/כתבתי, שאני אורה הורים נואמים לילדים, ואיך במקום שתהיה סמכות הורית, ישנו "ניהול ילדי"... אז זה לא נעים לנסוע עם חגורה. זה הרבה יותר לא נעים אם עושים מזה עניין. גם בחיים הבוגרים, ישנן נסיבות, בהם משהו לא נוח לנו, אבל אנחנו לא יכולים לשנות - למשל- שכנים מגעילים, כל הזמן פגעים בגינה שלי, בלי שאני תופסת אותם עושים זאת.... שצועקים מהחלון כאשר אחד הילדים בוכה. אני יכולה לשנות המצב? לא. אני מפתחת כלים להתעלם. אני מתחממת כשזה קורה, אבל לא חייה כל יום את השכנים "הלא נחמדים". אלימות זה הורה שמכה מכות רצח את ילדו, שמטיח את ראשו אל האוטו... לא רוצה להכנס לתאורים קשים. אבל עבודה בתחומים שאני עבדתי- אולי נותנת פרופורציות על החיים.... הורה שמעיל כוח כדי לקשור חגורה בטיחות לכסא הילד, והילד מוחה- הוא לא הורה אלים. הההורה יכול להוסיף מילים, המכילות את הכעס של הילד. לדעתי, צריך לרדת מ"עץ האלימות..." דסי דסי
 

zimes

New member
נסיון נוכחי שלנו:

הבעיה החדשה היא שהוא מעדיף לנהוג בעצמו (יושב על כסא הנהג, מושיב מישהו לידו, ומתחיל לשחק בכפתורים למיניהם). מובן שלפני שמשחק זה ממוצה, הוא לא רוצה לעבור לכסא. אם יש זמן - אני נכנסת לפניו, מניעה ומדליקה מזגן, ומחכה בנוחות. הרבה פעמים אני נותנת לו לנהוג אחרי שהגענו, או סתם כשיוצאים לטיול בשכונה, אם הוא מבקש. כל זה - בתקווה שהמשחק ימוצה (לפני גיל 17, ז"א). לגבי שלב ההושבה - זה מגובה בד"כ במים או פרי (או ארוחת צהריים). אם אפשר - יוצאים מהבית בשעות שטובות לילדים, אבל לא תמיד אפשר (בעיקר בחזור מתפקשש לפעמים).
 

נעה גל

New member
יאנוש קורצ´אק (לפני שהדיון דועך)

ציטוטים מתוך "קורצ´אק למחנך בשנות השמונים" / שמעון זקס הוצאת עם עובד (1980) [הערות בסוגריים מרובעים הן שלי] "...ואלה עיקרי תורתו התקפים גם בשעה זו: 1. האדם החדש צריך להבין את העולם הסובב. עליו להבחין בשינויים המתחוללים בו, לדעת להסתגל אליהם או להששלב בהם, ועם זאת לשמש מנוף לשינויים ולשיפורים חדשים. 2. יש לשנות את הזכויות המעניקות את הסמכות למבוגרים בלבד תוך התעלמות מעולמם של הילדים. רק חינוך אחר לילדים, תוך שותפות מלאה עמם וחלוקת זכויות שווה, ישנה וישפר את העולם. 3. חינוך לסובלנות מלאה, רק הוא יוכל לקרב את השלום בעולם. אם נקדים לשנן עיקרון זה לילדינו, לא יראו נכדינו מלחמה. 4. בכוח ובכפייה, בפקודה או בהוראה, לא נשיד אהבה והערכה לעצמנו ולזולת. ... שני עקרונות אחרים של קורצ´אק פונים אל המבוגר: א. התביעה למתן כבוד לילד. ב. הניתוח של אהבת המבוגר לילד. יש קשר הדוק בין השניים - כפי שנרמז מתוך עיון בעבודותיו החשובות ביותר: - זכות הילד לכבוד. - כיצד לאהוב ילדים. שני הספרים שני הספרים ושני העקרונות אחוזים זה בזה אחוז היטב: רק מי שמכבד את הזולת, רשאי אף הוא לזכות בהערכה ובכבוד. ההערכה מונעת אלימות ושנאה, ולכן אינה רק בבחינת קטגוריה חינוכית, אלא... ... לכן, חשבו מאוד לשים לב לשאלותיו ולכבד את דבריו ואת משאלותיו [של הילד]. ואולם, כבוד לזכויותיו של הילד - אין פירושו מתירנות טוטלית. ... קורצ´אק מבקש לעצב משטר חיים בו יעמוד האדם הצעיר בנקל על תחומי ה"מותר" וה"אסור" מתוך המשטר עצמו [ואני מרשה לעצמי להוסיף: מתוך החיים עצמם] קורצ´אק מנתח את אהבת המבוגרים לילד - ומגיע למסקנה כי פעמים רבות מפגינים המבוגרים אהבת-סרק לילד על מנת לפתותו ללכת בדרכם שלהם [kalla זה בשבילך מהדיון הקודם, לגבי תשומת לב שלא לפי צרכים]... קורצ´אק נאבק למען אהבה אמיתית, שפירושה כנות ומתן כבוד לצרכי הילד; אהבה נקייה מכל שמץ של רצון לשעבד את צרכי הילד לאלה של המבוגרים. לכן הוא טוען לכנות ויושר כלפי הילד, גם כשמדובר בסיטואציות בלתי נעימות או אף קשות במיוחד, כשהמבוגר ניצב בפני הילד ומודה בחולשתו." יכולתי להמשיך ולצטט כאן את כל הספר
 
למעלה