כבוד לילד - עד כמה?

[לאה_מ]

נכון שכמה שלא נחשוב מראש, לעולם

לא נצליח לצפות הכל, ותמיד תתעוררנה בעיות שלא חשבנו עליהן. אני חושבת שהמטרה שלנו היא, בסופו של דבר, לא למנוע עוגמת נפש ועימותים בכל מחיר, אלא להשתדל למנוע אותן ולדעת שעשינו כמיטב יכלתנו להתמודד עם מצבים שקרו למרות המניעה המוקדמת שלנו. אפשר לנסות לשכנע שאת תחזיקי את המיכל ועידן את המקל - לא תמיד הוא יסכים. אפשר לקחת מהבית בקבוק תיק תק מלא במי סבון, ולמלא את המיכל בכל פעם שהמים נשפכים - לא תמיד חושבים על זה מראש ולפעמים - כן, כן - המים נגמרים גם בבקבוק... ואפשר גם לתת לו להחזיק את המיכל, וכשהמים נשפכים הם נשפכים וזהו. הרי באותו רגע אין שום דבר שאת יכולה לעשות מלבד להבין את האכזבה של עידן, את התסכול שלו מכך שעכשיו לא יוכל להמשיך להפריח בועות סבון, את הכעס שלו. וגם זה בסדר. מה שאני מנסה לומר הוא, שהבסיס, לדעתי, הוא להשתדל לחשוב מראש, ללמוד מן הנסיון, ולהשתדל להתמודד עם מיטב הכלים שיש לנו עם הסיטואציות שנוצרו - לא נוכל למנוע מילדינו אכזבות ותסכולים, אבל נוכל להיות שם בשבילם כאשר הם מאוכזבים ומתוסכלים, נוכל להכיל את האכזבה ואת התסכול שלהם, ולהפוך את הסיטואציות האלה לנסבלות יותר עבורם, ואולי גם להפיק מהן לקחים. בעיני, לתת כבוד לילדי פירושו לחזור ולבחון את עצמי.

 

[Shellylove]

אני באמת משתמשת בהומור

והרבה פעמים זה באמת עוזר. לגבי מה ששאלת, אני חושבת שיש חשיבות בכך שהילד ילמד שלמעשים יש תוצאות. כמו שאמרת, את יודעת מה יהיו התוצאות האפשריות מראש, הוא עוד צריך ללמוד את זה. אז למשל בבועות הסבון, שזו סיטואציה מאד מוכרת אצלנו (ואפילו התרחשה במפגש ביום שישי), אני לא לוקחת ג´ריקן של מי סבון, כי זה מאד לא נוח לי ושלי מאד מתעקשת להפריח את הבועות לבד. וכשהיא שופכת, היא שופכת ואני רק יכולה להסביר לה שאין יותר כי הסבון נשפך (אני אוהבת את הפועל הסביל "נשפך", כאילו הוא עשה זאת לבד) ואין יותר. צעצוע יכול להתקלקל במים, נכון שלא כדאי שעידן ילמד את זה על צעצוע יקר או שהוא אוהב, אבל אולי כן כדאי לתת לו להבין מה קורה לצעצוע מנגן במים כשמדובר בצעצוע שפחות אכפת לך שהוא יתקלקל.

 

[אינה של יערה]

מוכר מאוד ../images/Emo13.gif

יערה (1.8) הפנימה כבר שהיא לבד, בלי עזרה, יכולה ה-כ-ל! גם היא לא מוכנה שאני אעזור לה לנפח בועות סבון והכל נשפך. ניסיתי לתת לה מיכל ולי מיכל אבל כאשר שלה נשפך, היא לוקחת את שלי! אז יהיו קצת תיסכולים... אבל אני מחכה לראות את הפרצוף המאושר שלה כשהיא תצליח לנפח בועות סבון לגמרי לבד! את צודקת, אי אפשר לצפות מצבים כאלה מראש. אני מעיזה להגיד שבניגוד לילדים בני שנתיים, לנו כמבוגרים יש יכולת לקשר בין סיבה ומסובב ולצפות תוצאות עתידיות על-סמך פעולות בהווה (ובמילים פחות מופלצות, פלאפון שנטבל בבריכה לא יצלצל). לכן כן יכולה להיות לנו זכות וטו על פעולות שהילד עושה אבל לא לוקח בחשבון את התוצאות שלהן. אבל זו רק זכות וטו, לא חובה!! אם את מזהירה את עידן שחבל לו לקחת את הפלאפון לבריכה, הוא יתקלקל - והוא אכן מתקלקל, הלכו 7 שקלים (מחיר של פלאפון ב"נמל הצעצועים") ועידן ילמד שמים ופלאפון לא הולכים יחד. את רואה את התוצאה עוד לפני הפעולה, עידן יצטרך ללמוד בדרך הקשה. ברור שיש דברים שלא ניתן להם ללמוד בדרך הקשה. השאלה היא תמיד, מה תהיה התוצאה אם נלך בדרכו של הילד או בדרך שלך. (פלאפון שלם וילד מתוסכל שלא מבין למה אי אפשר לטבול אותו במים? או פלאפון אבוד וילד מתוסכל אבל שלא יחזור על כך יותר?). בכל מקרה, הילד יהיה מתוסכל

אצלנו הבעיה היא בגינה, כי ליערה יש אובססיה לעגלות ומוצצים של ילדים אחרים. היא מטפסת על עגלות ולוקחת מוצצים מילדים אחרים. כמובן שלא יהיה שום נזק מיידי מטיפוס לעגלה של מישהו אחר, אבל ברור לי שזו לא התנהגות שמקובלת על ההורים האחרים. ולכן אני נמנעת מראש מגינות עמוסות או פשוט נאלצת לנתק את יערה בכוח. היא בוכה, אני כמעט בוכה, אבל האלטרנטיבה (נידוי חברתי?) לא יותר טובה.

 

[מני.ת]

ומה עושים כשבבוקר חייבים להעמיס את

כולם על האוטו כדי לקחת את האח הגדול לבית הספר, על מנת שלא יאחר. והקטן עומד ולא רוצה להיכנס לאוטו, הזמן הולך ומתקצר וגם רמת העצבים בהתאם. בסוף לא נותר אלא להכניס אותו בכוח לכסא האוטו, כמה שבמצבים אחרים אנחנו מנסים לכבד את דעתו- יש מצבים שפשוט אין ברירה. יש רעיונות איך לעשות את זה יותר נעים לכולם?

 

[נעה גל]

הנה מה שאני עושה

כאן. אני רק רוצה לציין שהבקרים שלנו ב-99% מהם לא לחוצים. זה נכון שאני בבית, אבל אני לא חושבת שזה קשור (הם היו לא לחוצים גם בתקופה שעבדתי וגם בתקופה שלמדתי), כי עדיין אנחנו צריכים עד 7:30 לצאת מהבית (כדי שאני אספיק לשבת עם איתמר חצי שעה בגן). אני קמה מוקדם יותר. למה הדגש על "אני"? בגלל שכשאני מתעוררת בבוקר אני לא מעירה דבר ראשון את הילדים. דבר ראשון אני מתארגנת. ורק כשאני מוכנה לחלוטין ליציאה, כולל, איזה בגדים הם לובשים היום, מה הם אוכלים בבוקר וכו´ - אז אני מעירה אותם. בשלב הזה, נשאר לי זמן נטו להיות איתם ולהם נשאר מספיק זמן להתמרח ולעשות את הדברים באיזי. יש בקרים שמבקשים ממני אפילו להקריא ספר - להכל יש זמן. רק צריך לתכנן נכון. אני חושבת.

 

[לאה_מ]

אני מסכימה עם נעה (והשנה, סוף סוף,

גם בן זוגי מסכים איתי, וקם מוקדם יותר בבוקר, והבקרים שלהם עכשיו הרבה יותר נעימים). ורציתי להוסיף שיש הרבה דרכים להפוך את הבוקר לנעים יותר. נכון שאפשר להרוויח עוד כמה דקות של שינה, ולהפוך את הבוקר למסדר המפקד לחוץ, ולסדרה של הוראות והלחצות וביצועים לא מושלמים, אבל בהחלט אפשר (ולדעתי רצוי) לוותר על חצי שעת שינה לטובת בוקר שנעים יותר לכולם. אפשר לשים מוסיקה נעימה ברקע, אפשר לאכול ארוחת בוקר נינוחה יותר, אפשר להחליט שהבגדים שבחרנו בערב לא כל כך נראים לנו ולהחליף אותם - ושום דבר לא מרגיז ולא מלחיץ, כי יש זמן. ואני בהחלט חושבת, שמעבר לנינוחות שהזמן הנוסף מאפשר, גם דברים נוספים כמו מוסיקה, כמו סיפור בבוקר (או משחק או פעילות אהובה אחרת), כמו ארוחת בוקר שקטה ורגועה וכו´ בהחלט תורמים לאווירה החיובית של היום (וכשיוצאים מן הבית רגועים, גם פחות מגיעים לעימותים על האם להכנס לאוטו או מי ישב באיזה מושב).

 

[ranka]

נכון, אבל מה עושים כשלמרות ההשכמה

המוקדמת, ולמרות שאשרת (6) מתארגנת בעצמה ויש לה זמן להכל בבוקר עדיין צריך לרוץ לבית הספר? אנחנו גרים קרוב לבית הספר והולכים ברגל. בד"כ רבע שעה זה זמן אידיאלי ללכת בניחותא, לנהל שיחה נחמדה, לפטפט קצת עם המורה, לבדוק את המגירה האישית בכיתה וכו´. אבל איכשהוא תמיד הדקות האחרונות נמרחות...פתאום אשרת נזכרת במשהו או נעילת הסנדלים מלווה בעוד עשרים דברים אחרים...ונשארות לנו שבע, שמונה דקות לרוץ לבית הספר. אנחנו בדרך כלל מגיעים בדיוק עם הצלצול ואשרת די מתעייפת מההליכה המהירה. מה עושים? (אולי חשוב לציין שאשרת לא יודעת לקרוא שעון ובכלל מושג הזמן הקרוב לא ממש נהיר לה. היום למשל סיפרתי לה שבשעה יש שישים דקות וזה נראה לה המון דקות...) ערן ועירית

 

[לאה_מ]

אצלנו יש שעון אחד שמכוון 10 דקות

קדימה (כלומר, ממהר קבוע ב-10 דקות) - למרות שאני יודעת שהוא מקדים, תמיד כשאני רואה מה השעה בשעון הזה, זה נותן לי איזו תחושה של בהילות (שכבר נורא מאוחר) - אולי זה רעיון טוב להאיץ קצת את סיום ההתארגנות. או באמת לסיים את כל ה"מטלות" לפני שנפנים לדברים אחרים (למשל, להתלבש, להסתרק, לסדר את הילקוט, לנעול סנדלים ורק אחר כך לאכול ארוחת בוקר - כך אם התמרחתם קצת יותר מדי, אפשר במקום ארוחת בוקר, לקחת כריך או שקית עם קרקרים לדרך).

 

[אפרתש]

אפרופו בוקר וסדריו

אני מצאתי שגם בוקר "ארוך" מדי לא טוב. לנו מתאים שיש לנו סדר יום די קבוע בבוקר. הוא מאד נעים וכולל התפנקות במיטה של אמא, ארוחת בוקר נעימה, בחירת בגדים בשלווה, אבל אין חריגות. גיליתי שכשיש לנגה יותר זמן בבוקר, היא מוצאת מה לעשות בו. ואז - היא לא מוכנה לוותר על העיסוק שהיא מצאה. אם, למשל, היא מתחילה פאזל - לא נצא מהבית עד שהיא תגמור את הפאזל, ובנוסף - נצטרך לקחת אותו למטפלת. ואני לא אוהבת לקחת לשם משחקים של הרבה חלקים. כשפועלים על פי סדר היום הקבוע - אין שום בעיות. היא יודעת שאחרי סנדלים והסתרקות - הצעד הבא הוא החוצה. אני אפילו לא צריכה להגיד לה. וכן, כשיוצאים רגועים (שתינו!), הרבה יותר קל ונוח.

 

[נעה גל]

אהה! אצלנו אין משחקים וטלווזיה על

הבוקר- מקסימום מוסיקה מהדיסק. ולא, אנחנו לא נאלצים לאסור על משחקים, זו פשוט לא אופציה שקיימת עבורם בבוקר. לא יודעת איך עשינו את זה, אולי משום מעולם לא הצענו את המשחק בעצמנו. גם הבוקר שלנו מאוד קבוע (זה החלק שלי, דני מעיר את אורן ולפעמים זה קורה אחרי שאיתמר ואני כבר יצאנו מהבית): 7:00 אני קמה ומתארגנת. 7:10 אני מעירה את איתמר ודני מכין לו בקבוק. 7:20 איתמר ואני יורדים למטה - אני מלבישה את איתמר. 7:25 הוא נותן לחתולים והכלבים לאכול. 7:30 יוצאים מהבית. כל מה שתיארתי כאן (כולל זמן לפתיחת הדלת של האוטו ע"י איתמר) לוקח מקסימום (במינימום, שגם הוא כבר קרה, זה לוקח 10 דקות), עם זמן היסטריה, חצי שעה.

 

[ציפי ג]

גם אני מהמשכימות קום

ומנצלת את העברת השעון כדי להנחיל לילדי את ההכרה בכך. אני קמה בחמש וחצי שש. שותה קפה בשקט, מסדרת את המיטה שלי, ומעירה את הילדים. ישראל צריך לצאת ב6.45 והאחרים ב7.30. הם מתעוררים לבד בסביבות 6, מתלבשים לבד, מכינים לבד ארוחת בוקר, משחקים, מסדרים קצת, וב7.30 איתי (הצעיר מכולם) כבר מחכה על יד הדלת לרוץ החוצה.

 

[סיגל של שגיא]

גם אני מסכימה עם נעה. למרות ששגיא

עדין קטן מאוד, רק בן שנה, אני משתדלת לסיים את ההתארגנות שלי לפני שהוא קם, לכן אני קמה לפניו. קורה לפעמים, שהשינה שלו קלה מאוד בבוקר, ואני לא מספיקה לסיים את ההתארגנות שלי, והוא מתעורר. במצב כשה, אבא שלו מתעסק איתו, עד שאני מסיימת. לאחרונה הוא נהיה "צמוד-אמא", לכן אני מאוד משתדלת להכין את הכל ערב לפני, כך שכל מה שישאר לי לבוקר יהיה המקלחת שלי+התלבשות+איפור וכל שאר הזמן הוא שלו.

 

[לאה_מ]

ועל הקושי שבהתמודדות היומיומית

אני מצרפת קישור לדיון שהתנהל כאן לפני כמה חודשים, והתרגשתי לקרוא אותו מחדש.

 

[Shellylove]

תודה על הקישור

באמת מאד מרגש ומרתק. תודה!

 

[ליאת +]

האם לשאול ילדה בת 1.8

אם היא רוצה ללכת לים זה נקרא לכבד אותה? אולי לפעמים אנחנו שואלים יותר מידי " אתה רוצה..."? האם לשאול, כשהאופציה של שלילה בכלל לא יכולה להתקבל זה נקרא לכב את הילד/ה? בדוגמה שכאן, אז נניח, לים אפשר לוותר. אבל הרבה פעמים חמש דקות לפני היציאה בשבת בצהריים אנחנו שואלים : "אתה רוצה ללכת לסבא וסבתא?" , מתוך רצון לשמוע כן נלהב. אנחנו לא חושבים על האפשרות של לא, ובעצם גם (רובנו) לא יכולים לכבד אותה. (לא יודעת איך אצלכם, אבל אצלנו במשפחה איחור, שלא לדבר על הברזה, מארוחה משפחתית שנקבעה מראש ממש לא עובר בקלות

) אני לא חושבת שלילדה בגיל הזה יש את היכולת לקבוע או לדעת אם היא רוצה ללכת לים כרגע. אנחנו, המבוגרים, יודעים שמצד אחד , מדובר בנסיעה מעט ארוכה, מצד שני מזג האוויר היום מאוד נעים ושאולי יגיעו עוד חברים שהיא לא מכירה אבל יש להם ילדה בגילה והיא תהנה מזה. איך בגיל 1.8 (או שנתיים- אצלי), הם אמורים לעבד את כל המידע הזה? אז אני משתדלת להגיד לאביתר: "הולכים לים!" אתה רוצה לקחת את הכדור איתך? מה שאני מנסה להגיד זה שצריך לכבד גם את התלות שלהם בנו.

 

[אינה של יערה]

../images/Emo45.gif מסכימה מאוד!

לא לשאול שאלות שלא מעוניינים לדעת את התשובות עליהן!! הילד קבע את הארוחה המשפחתית? לא. וגם אם הוא לא רוצה ללכת, נשאיר אותו בבית? ממש לא. אז רוצה, לא רוצה, בגיל שנתיים הוא עדיין יבוא איתנו. (גיל 12 זה כבר משהו אחר

).

 

[Shellylove]

הנקודה כאן היא לא עצם השאלה

כי לרוב זה באמת:"שלי, בואי, הולכים לים" והיא: "לא". זה עדיין לא משנה את התהיה שלי לגבי איך להתייחס ללא. ושוב, הים הוא דוגמא לתהיה הכללית - עד כמה רחוק ללכת עם כיבוד רצון הילד.

 

[vered4]

לדעתי, עד איפה שזה בלתי אפשרי

מבחינתך, או עד איפה שזה יפגע בילד. כבוד הילד לא אמור להיות על חשבון הכבוד של ההורה או על חשבון בטחונו ורווחתו של הילד.

 

[vered4]

בנוסף למה לשאול, יש את איך לדבר

גם אם יש משהו שחייבים לעשות, אפשר להגיד את זה, ואפשר לכעוס את זה. הכעס לפעמים נובע מתחושת אשמה על כך שצריך להכריח אותו לעשות משהו. כאילו בגלל ההתנהגות של הילד, אנחנו נאלצים לפעול בצורה שאנחנו ממש לא שמחים איתה. אם מורידים את רגש האשמה, ומבינים שצריך לפעול בצורה מסוימת, ועושים את זה בלי כעס, זה מתקבל הרבה יותר טוב.

 

[דסי אשר]

מה שכתבת, ליאת+ - לפי מושגי משמעותו

לא להפיל על הילד"תיק גדול ממידותיו". פעמיםרבות מידי - אני רואה הורים שואלים את הילד "האם אתה רוצה?"- והאמת, במקרים רבים, נראה לי שסגנון/תפיסה /גישה זו- אינה כבוד לילד, אינה כבוד להורה, ויש בה משום "עומס יתר" על כתפיו של הילד, שמשתמש בעומס הזה לא בכלים נכונים. לדוגמא- הורה שבא לאסוף את הילד מהמשפחתון/גן. ילד נהנה מאד במשפחתון/גן. המעבר מחגיגת המשפחתון/גן לחוץ המשפחתון/גן, מהווה פרידה משמעותית נוספת עבורו ביום. לשאול את הילד- אתה רוצה ללכת הביתה- משמעותו להפיל עליו תיק כבד מידי. בטח שהוא רוצה להגיע הבייתה. אבל קשה לו להפרד מהמשפחתון/גן וכו´. קשה לי אולי להסביר את דברי, אבל אני רואה מצבים רבים, בהם רואים ילד קטן, שהוריו מדברים, ומדברים, ומדברים אתו- והוא בעצם מנהל את המהלכים. אני רואה בכך, בבלבול שנוצר אצל הילד, בלי שההורים חשים בכך- הרבה חוסר כבוד לילד. לומר לילד, כמו שכרמית אמרה- עוד 10 נידודים ואחר כך הולכים- זו קביעה שלה, והיא עקבית בקביעה, והיא עושה זאת בעקביות כבר זמן רב, והילדים התרגלו לכך שהיא מתכוונת למה שהיא אומרת. וורד הביאה דוגמא של ילד עייף, ששיקול דעתו משובש לגמרי. לדעתי, לפעול לפי שיקול דעתו של הילד- יש בכך חוסר כבוד לילד. לשמחתי- יש ילדים שכאשר הם עייפים, מאד בקלות ניתן להשכיב אותם במיטה, והם ממש "מודים לך" שזהית שהם עייפים. ישנם ילדים, וגם ברור לי למה, שאת מזהה שהם עייפים/הרוגים, והדבר הנכון ביותר עבורם הוא להכנס למטה, ולהניח את ראשם ולהרדם. אבל הם - קודם צריכים, לא יכולים אחרת, אלא למחות בקולי קולות, כאילו קרה משהו נורא. הם שפוכים לגמרי. כאשר הם מסימים לצעוק, תוך שבריר של שניה- הם בעולם השינה המתוקה. מבחינתי- עדיף ילד שהולך לישון בתחושה נעימה, מפטפט עם עצמו, מאשר ילד שהרוג, אבל צועק- לא רוצה במטה.... דסי