כבוד לילד - עד כמה?

[Shellylove]

כבוד לילד - עד כמה?

קראתי הרבה פעמים בפורום את גישת רבים כאן בנושא הכבוד לילד וההתייחסות אליו כאל אדם, מבלי "להשליט" עליו מרות הנובעת מ"כוחנו" כגדולים. בגדול, הגישה מאד נראית לי ואני גם חושבת שאני מיישמת אותה במידה רבה. אבלהשאלה שלי היא עד כמה רחוק ללכת עם זה? למשל, קורה שאני מציעה לשלי (בת 1.8) ללכת לים, שזו פעילות מאד אהובה עליה והיא עונה: לא רוצה. האם לכבד את דעתה ולהישאר בבית למרות שאני יודעת שברגע שנרד למטה היא תלך בשמחה ותיהנה מאד? או "לקחת אותה בכוח"? עוד דוגמא (היפוטטית): אם צריך ללכת הביתה (כי מאוחר, כי אמא צריכה ללכת לאנשהו וכו´) והיא לא רוצה, אני לא יכולה לכבד את דעתה, וגם אם אני מסבירה שצריך ללכת כי... והיא עדיין לא רוצה ללכת, מה לעשות? לקחת בכוח? השתמשתי בדוגמאות רק לצורך חידוד השאלה שלי: עד כמה באמת אפשרי (ברמה הפרקטית) לכבד את רצון הילד?

 

[לאה_מ]

לדעתי, מאד אפשרי.

ובדוגמאות שנתת אפילו לא מסובך. אם היא לא רוצה ללכת לים, אפשר לעשות משהו אחר (לא חייבים להשאר בבית, אם לא בא לך). אולי אם סתם תרדו למטה ותתחילו לטייל, כן יתחשק לה ללכת לים, אולי אם תעברו ליד הים יתחשק לה ללכת לים (ואם לא - ממש לא חובה, נכון?). ולגבי מצב שבו צריך ללכת והילד לא רוצה - אני חושבת שיש הרבה דרכים לשכנע ילד לעזוב מקום שהוא נהנה בו, מבלי שיהיה צורך לקחת אותו בכוח - למשל, לתת התראה מוקדמת לפני עזיבה (אני לפעמים אומרת לילדים - עוד 10 דקות הולכים, או כשתסיימו את המשחק הזה נלך הביתה, ואז הקריאה ללכת הביתה לא באה להם בהפתעה), למשל להציע משהו אחר (אנחנו צריכים ללכת, אבל בבית נוכל לקרוא סיפור יחד), למשל לעשות הצגה קטנה עם דמות אהובה או משהו כזה (עכשיו ספיידרמן נוסע הביתה בספיידרמוביל שלו, והוא בא לקחת את שלי). כמובן שיכול להיות שאחרי שתראי שממש לא בא לה ללכת הביתה, תחליטי שבעצם גם את יכולה להשאר עוד פרק זמן מסויים, וגם זו אפשרות. מה שאני מנסה לומר הוא, שאפשר בהחלט לכבד את רצון הילד, ושכבוד אין פירושו ביטול של כל הרצונות שלנו, אלא מציאת איזון הולם בין הצרכים והרצונות שלנו לצרכים ולרצונות של ילדינו. אני יכולה לחשוב על דברים שעשיתי לילדים שלי "בכוח" (למשל, מתן תרופות), אבל לשמחתי המקרים האלה ממש ממש בודדים, ועל כל אחד מהם אני חושבת בדיעבד שיכולתי למצוא פתרון טוב יותר, ושהכוח היה ביטוי לאוזלת יד שלי. אגב - את מכירה את הרשימה על Taking Children Seriously מאת שרה לורנס, או שהגיעה הזמן שנביא שוב קישור?

 

[Shellylove]

אז זהו, שזה לא בדיוק ככה

הליכה לים (למשל) מצריכה התארגנות מוקדמת, אז אי אפשר ללכת לטייל ולקפוץ לים אם מתחשק לה. מה גם שהרבה פעמים ה"לא" הוא "לא" אוטומטי על כל מה שאני אציע באותו רגע. אז הרבה פעמים אני מחכה קצת זמן ושואלת שוב ולפעמים התשובה משתנה ולפעמים לא. נראה לי חבל להישאר איתה בבית רק כי היא משחקת בלהגיד "לא" ואז יוצא שאם נלך לא כיבדתי את ה"לא" שלה, גם אם הוא היה רק "לא" לצורך "משחק" ואיזה מסר אני משדרת לה? שה"לא" שלה לא נחשב. אבל אם ה"לא" מבחינתה הוא באמת רק משחק, אולי היא לא מתכוונת שאתייחס אליו ברצינות. אני לא יודעת. בדיוק בזה אני מתלבטת. איזה התבחבשות, בלבלתי אתכם? כי אני גם קצת התבלבלתי. לגבי לעזוב מקום, כפי שאמרתי הדוגמא היא היפוטתית, כי עוד לא נתקלתי בסיטואציה, אבל אני רואה אותה הרבה מסביב. אני ממש נגד השיטה: "טוב, אז אמא הולכת בלעדייך", לדעתי היא ממש לא יעילה. כי מה קורה? האמא מתחילה ללכת ואם הילד לא זז, היא חוזרת ואז הוא כבר לומד שאמא לא באמת מתכוונת לכך, אז בפעם הבאה הוא לא יתייחס ברצינות. ראיתי את זה על האחיינית שלי, אחותי יכלה להתרחק מרחק של כמה מאות מטר, בלי שהילדה תראה אותה ובכל זאת הילדה לא זזה ולא חיפשה אותה, למה? כי היא ידעה שאמא תחזור, כי היא תמיד חוזרת. אז מה? ללכת ובאמת להשאיר את הילד זה לא ממש ישים, אז בעיני כדאי לא להיכנס למלכודת הזאת מראש. ובגדול, הדוגמאות הובאו רק לצורך חידוד הנקודה של עד מתי הכבוד ולא כבעיות ספציפיות. אשמח מאד, לאה, אם תביאי קישור לרשימה של שרה לורנס, אינני מכירה אותה.

 

[לאה_מ]

"הילד העצמאי"

קישור להרצאה של שרה לורנס, בתרגומה של יונת. לדעתי שווה קריאה.

 

[נעה גל]

אני אגיד לך מה הבעיה עם השיטה של

"הילד העצמאי" (שרק שיהיה ברור לגמרי: אני בעדה

). הבעיה היא, שהיא לא עובדת נקודתית. "הילד העצמאי" זה סוויץ´ מחשבתי בחינוך ילדים, גם להורים וגם לילדים. כלומר, אני יכולה לספר כאן על הפטנטים שלי בבוקר, ולאה על שלה, ואפרתש על שלה, אבל הפטנטים האלה לא מגיעים בריק. הם מגיעים על רקע של מערכת יחסים הרבה יותר מורכבת והם עובדים על רקע מערכת היחסים הזו. העובדה שאין ללאה בעיות כשהיא אומרת לילדים "עוד 10 דקות הולכים" לא נובעת רק מההטרמה שהיא עושה, וגם לא מהתיחום של כרמית, זה נובע ממקום הרבה יותר עמוק. ממקום שבו הילדים מבינים שאם אמא אומרת זה סימן שבאמת צריך ללכת וממקום שבו הילדים חושבים "צריך להתחשב ברצונות של אימא". זו לא חשיבה מודעת, אבל, הילדים של לאה (או של כל אחד אחר כאן בפורום, סתם אני נטפלת ללאה

), מתיחסים בכבוד לבקשות שלה, כי הם למדו שכך מתייחסים לבקשות של אחרים - מתוך זה שהיא מתייחסת במלוא ההקשבה והכבוד לבקשות שלהם. ואלה יחסים שלוקח להם זמן להתפתח, במיוחד אם לא מתחילים אותם כך מהבסיס, מהינקות.

 

[לאה_מ]

אף אחד לא אמר שקל להיות הורים...

אין ספק שלוקח זמן לבנות מערכת יחסים שבנויה על אמון, ואין ספק, שככל שהשינוי מהמצב הקיים הוא חד יותר, ידרש יותר זמן כדי לשקם את האמון. לי גם אין ספק, שהיומיום שלנו מורכב מהרבה מאד רגעים, שאלות, תהיות, התלבטויות, החלטות נכונות, החלטות שגויות... בסופו של דבר מה שחשוב הוא הסך הכל.

 

[zimes]

"לא" שהוא משחק

זה ענין של חוש הומור - ויש ממנו לילדים, גם כשהם קטנים. את פשוט תלמדי מתי לא הוא לא, ומתי לא הוא "בואי נשחק קצת (תופסת/שכנועים/בדיחות) ואז אני אסכים לך".

 

[חגית ויובל]

קשה קשה...

יובל כבר בן יותר מ3 ואני עדיין מתחבטת בשאלות האלו כמה פעמים ביום. האמת היא איפהשהו באמצע. אין פתרון שטוב לכל אדם ובכל מצב. כבוד לילד לא יכול לבוא במקום הקשבה לעצמך. אי אפשר לעשות כל היום רק מה שהילד רוצה. זה אולי (אולי!) טוב לילד אבל בלתי אפשרי לאמא. אני לפעמים מגדירה את זה כהתחשבות. אני מתחשבת בו והוא בי. למשל בדוגמת הים. יש עוד כמה שאלות: 1. את רוצה ללכת בשביל עצמך? 2. שכנוע קל עוזר? אולי סתם קשה לה עם "מעברים". 3. ליובל אני לפעמים מזכירה שעכשיו זה זמן טוב לצאת כי עכשיו החברים שלו בגינה/כי עכשיו יש מזג אויר נעים ושיקח את זה בחשבון. (אבל הוא גדול יותר...). 4. אם היא תשאר בבית יהיה לך קשה? (כשיובל היה קטן יותר ולא רצה לצאת וידעתי שאם נשאר בבית זה יהיה טרוף ואני חייבת להגן על הבית - אז יצאנו. אבל לא "בכח". אם הוא היה מתנגד אז לא. לפעמים צריך להזכיר להם מה מחכה להם בחוץ...) בקיצור - כמו שכתבתי בהתחלה. זה קשה ואין פתרון קסמים. והרבה פעמים זה פשוט תלוי במצב העייפות /מצב רוח של שנינו. אני חושבת שבין לכבד את הילד לבין לקחת בכח יש עוד הרבה אםשרויות - המון נסיונות לשכנע. למשל בבית מחכה לך מישהו אהוב/ צעצוע אהוב. או לשחק במשחק דמיון או להשתמש בחוש הומור. וכו´. עזרתי?

 

[vered4]

בדיוק היום חשבתי על זה

חזרנו מהגן, והוא היה נורא עייף. רציתי שנלך לאוטו, והוא התחיל לעשות כל מיני דברים, ללכת לכאן ולשם. בסוף הוא החליט שהוא רוצה לסוע הביתה במכונית אחרת (למרות שהייתי מוכנה היא פשוט לא היתה שלנו

). הוא היה לגמרי שפוך, אז הרמתי אותו על הידיים הכנסתי אותו לאוטו (ללא הסכמתו) ונסענו כשהוא בוכה. אחרי שתי דקות הוא נרגע, אחרי עוד 3 דקות הגענו הביתה והוא היה כל כך עייף שהלך מיד לישון. אז באמת השאלה מתי כל הניסיונות הם לטובת הילד, ומתי לטובתו דווקא להחליט בשבילו- לדוגמא במצב של עייפות. וחוץ מזה תלוי בגיל. להגיד לילד בן שנה ושמונה חודשים עוד 10 דקות הולכים זה יותר קשה מאשר לילד בן שלוש+.

 

[נעה גל]

אני קוראת כאן את כל התגובות ואני

מרגישה שיש כאן קצת בלגן בין המושג "כבוד לילד" לבין "לתת לילד לעשות מה שהוא רוצה". דבר ראשון, אני לא חושבת שהדברים חופפים במלואם. אני חושבת שמדובר על מערכת יחסים, בדיוק כמו כל מערכות היחסים שלנו. במערכת יחסים עם בני הזוג שלנו(באופן נורמלי), לא יעלה על דעתנו לכפות בכוח (פיזי, מילולי, נפשי) עליהם דברים, אלא כשיש התנגשויות (ויש ועוד איך) - פותרים אותן. לא כופים את הפתרונות. אנחנו כהורים רגילים להשתמש בכוח (כמפורט למעלה

) על כל צעד ושעל. אנחנו אפילו לא שמים לב. קחו לכם אחה"צ אופייני בחיי היום יום שלכם, ורשמו על דף כל סיטואציה שעלתה והפתרון שנתתם לה (מומלץ לעשות את זה אחרי אחה"צים מתישים במיוחד) ותסתכלו על דרך הפתרונות. כשאני עשיתי את זה לעצמי - הזדעזעתי. פשוטו כמשמעו. היו מקומות שהפעלת הכוח שלי הביאה למאבקונים, והיו מקומות שהפעלת הכוח שלי עברה בשקט אבל, כעמדת מוצא הפעלתי כוח ולא הפעלתי פתרון אחר. כשאני אומרת "הפעלת כוח" אני מתכוונת באופן מאוד כוללני לביטויים כגון: "תסדרי עכשיו את הלגו", "עכשיו יש ארוחת ערב", "עכשיו הולכים לישון", "לא! מה אתה עושה?" |צעקה| , "רד מכאן, עכשיו!", "לא לגעת בטלפון! כמה פעמים אמרתי לך לא?" ועוד כהנא וכהנא פנינים ויהלומים. כשאני קוראת את הדיון כאן ואת ההתמקדות שלו בהענות לרצונות של הילד והאם זה אפשרי תמיד או לא עלתה לי המחשבה שביטאתי אותה כאן. אנחנו לוקחים חלקים מתיאוריה ומנסים ליישם אותה בחלקים. זה לא עובד ככה. מי שמערכת היחסים שלו מלכתחילה בנויה על כבוד ההדדי נתקל בהרבה פחות בעיות מכאלה שלא. אי אפשר ליישם את השיטה רק על דבר אחד, זו שיטה שהיא למעשה דרך חיים שלמה. אם מחליטים שחיים על פיה, צריך לעשות את אותו סוויץ´ שדיברתי עליו בהודעה הקודמת. מהניסיון שלי - הסוויץ´ הוא קשה מאוד. אני עדין בתוכו ויש לי טונה של נפילות.

 

[לאה_מ]

טונה של נפילות???

אני לא מאמינה שיש מישהו - מכבד ככל שיהיה, רגיש ככל שיהיה, עדין ככל שיהיה - שאין לו "נפילות". תחשבי על זה - כמה פעמים אנחנו אומרים או עושים דברים שאנחנו מתחרטים עליהם (ברמה זו או אחרת - יכול להיות חרטה מאד רגעית, ויכול להיות חרטה שממש מייסרת אותנו) גם עם אנשים שאינם ילדינו (הורים, חברים, עמיתים לעבודה, שכנים, בני זוג). מה, אנחנו לעולם לא פועלים בפזיזות? לעולם לא עייפים מדי או עצבניים מדי או מותשים מדי או מוסחי דעת מכדי לחשוב על הדרך ה"נכונה"? ודאי שכן. לכן אמרתי כבר, שהקשה הוא ההתמודדות היומיומית. ולמה זה קשה יותר עם הילדים שלנו (מאשר, למשל, עם חברינו לעבודה?)? משום שהמעורבות הרגשית שלנו גדולה יותר, משום שכאשר הם מזכירים לנו דברים שאנחנו לא אוהבים להזכר בהם זה נוגע לנו בנקודות הכי רגישות, משום שאנחנו מרגישים אחראים (וטוב שכך - אנחנו באמת אחראים), משום שאנחנו יודעים שלא נוכל לקלקל את הקשר הזה ולהחליף מקום עבודה או להפסיק להתראות עם החבר או לעבור דירה או להתגרש..., משום שהם עדיין לא יודעים הרבה דברים שאנשים מבוגרים כבר למדו (טוב, יש הרבה פעמים שזה יתרון

)... אני חושבת שאני גדלתי במשפחה כזו, שבה ההורים נתנו הרבה כבוד לילדים. לכן, אולי, קל לי יותר ליישם מתן כבוד לילדי שלי, משום שעבורי זה משהו שטבוע בי מלכתחילה. האם זאת אומרת שאמא שלי אף פעם לא הפעילה עלי כח? ודאי שלו (את רוב הפעמים אני ודאי לא זוכרת בכלל). האם זאת אומרת שאני אף פעם לא הפעלתי כח על ילדי? ודאי שלא (אני מקווה מאד שגם הם לא יזכרו את רוב הפעמים). זה אומר רק שאני מיומנת יותר בצורת המחשבה הזו, שאני ערה יותר לאפשרות שיש אופציות נוספות מלבד מה שאני רואה מול העיניים שלי באותו רגע, שאני בוחנת את עצמי יותר פעמים במשקפיים של הזכות לתת ולקבל כבוד. אבל בסופו של דבר, כולנו אנושיים.

 

[ליאת +]

ומה עם לכבד את עצמנו.

לקבל גם את הנפילות שלנו, ולהבין את הצרכים שעומדים מאחוריהן? נעה, כשאת כותבת "טונה של נפילות" זה נשמע לי כמו אדם מכור שמנסה להגיע למצב שבו הוא "נקי". אני לא חושבת שהדרך שאנחנו מדברות עליה צריכה להיות משהו דומה, הכרוך בכל כך הרבה מאמץ וכאב. לדעתי, גישה שכוללת גם כבוד לעצמנו (ולבני זוגנו) יכולה לשחרר אנרגיה שתופנה לילד.

 

[נעה גל]

קודם כל, בוודאי שאני מעדיפה יחסים

תקינים ותומכים עם הילדים כל הזמן. מבחינתי "נפילה" היא כל לשון הציווי שאני משתמשת. וכן, לעשות את זה כמו שצריך ולהשתחרר מהכבלים של "אני הורה ואני יכול להכריח" זה כרוך בהרבה מאמץ. בכל אופן עבורי. אני חושבת שרוב האנשים לא מודעים בכלל לכמות "הכרחות" הקטנות שאנחנו עושים. זה אגב, הרבה יותר קל לראות את התופעה על אנשים אחרים והיחסים שלהם עם הילדים. לא קורה לכן שאתן חושבות על חברים שלכן "כמה פעמים הם אומרים לו- לא" או "כמה פעמים האבא הזה מרים את הקול על הילד"? טוב נו, טונות של נפילות זה מוגזם. תפסתן אותי

 

[saritlo]

לדעתי דווקא בגיל הזה

כשהכל מתחיל בלא (ואם אני טועה בקשר לבת שלך אז התשובה נכונה לעוד כמה חודשים) הם לא ממש מתכוונים ללא אלא אומרים את כדי לחוש את המילה , גם הבן שלי ענה כל כל דבר בלא בלא אפילו להבין מה אני שואלת אותו לכן אני מציעה בכל זאת לנסות כן לקחת אותה לים או כל דבר אחר שאת מציעה לא בכח חס וחלילה אלא לבדוק לראות אם זה סתם לא או אם היא באמת מתכוונת לכך

 

[Shellylove]

יש משהו בדברייך

כי בהרבה מאד מקרים ה"לא" הוא לא לגמרי לא (כשאת אומרת לא למה את מתכוונת?) והרבה פעמים הוא "לא" לכל מה שאני אציע, אז אני לא ממש יכולה להתייחס ברצינות. ופה בדיוק הבעיה, כי אם אני לא מתייחסת ברצינות ל"לא" שלה, איפה הכבוד?

 

[אפרתש]

אוי זה קשה

אחת התגובות אמרה שיש לשאול "מתי זה באמת לטובתו". אז אוסיף ואקשה, שלפעמים זה לא לטובתו. הבטחנו לשני אחיו הגדולים לצאת, אז עכשו נבטל ההליכה לים? בפרט שאנו מנחשים שהוא ייהנה כאשר נגיע (נשתדל להימנע מלארגן פעילות שאנו יודעים שהיא לא נעימה לו). אני די מתנגדת לקחת בכוח פיסי, משום שאני חושבת שזו תחושה נוראה שמישהו מרים אותך בכוח ומזיז אותך ממקום למקום בניגוד לרצונך (אני מתנגדת, אבל מצאתי את עצמי עושה את זה). לשכנע מישהו ללכת למקום שהוא לא רוצה זה לאו דוקא הבעת חוסר כבוד. אני מאד מכבדת את בעלי, אבל לפעמים אני דורשת ממנו לעשות משהו שהוא לא רוצה. ההבדל הוא שבעלי כבר חונך, ולכן לא צריך לקחת אותו בכוח. הילדים הקטנים עדיין לא כלכך ניתנים לשכנוע, הרבה פעמים משא ומתן רציונלי לא עובד, אין להם הכרה בכללי המשחק ש"לפעמים עושים משהו שלא רוצים". הם גם מרשים לעצמם התנהגויות ש(רוב ה)מבוגרים לא - לא להקשיב, לבכות, לצרוח. לגבי ללכת לים ודברים כאלה - אני תמיד מצליחה לשכנע. לגבי סיום פעילות נעימה - הרבה פעמים לא, וזה מגיע לעימותים "אני הולכת ואת תישארי כאן". לשמחתי, זה עדיין עובד עליה. אני מקוה שאני מצליחה לבנות איתה יחסים של אמון וכבוד, ככה שככל שהיא תהיה יותר חזקה ודעתנית - עדיין היא תרצה לשתף איתי פעולה.

 

[כרמית מ.]

לא תמיד צריך לשאול

לפעמים עצם השאלה מבלבלת. את רוצה ללכת לים? תודיעי שהולכים לים. אם היא באמת לא רוצה, היא תתנגד - ואז, בטח כשמדובר על בילוי, אפשר בהחלט להתייחס ל(אי) רצון שלה. כשאת שואלת אותה אם היא רוצה ללכת לים, לא תמיד התשובה (בגיל הזה) משקפת את הרצון האמיתי שלה, אבל אם שאלת - את צריכה להתייחס לתשובה בכבוד (אם לא משנה התשובה, אל תשאלי, גם לא בטון שלך, או בסיום המשפט עם "בסדר?"). תמיד כדאי לנסות מה עומד מאחורי התשובה. דוגמא מהיום: בדרך כלל, בסוף ארוחת ערב בחדר אוכל, הילדים לוקחים קינוח. אתמול, אבא הציע לוותר על הקינוח בחדר אוכל, ולאכול מעדן בבית. היום, מיתר סיימה לאכול, וירדה לשחק (קורה לפעמים). לשאלתנו אמרה שהיא לא רוצה קינוח. במזל, קלטתי, שאולי היא מצפה למעדן בבית (והיום אין) - כשהבהרנו לה שאין קינוח בבית, היא אכן רצתה קינוח שם. אם היינו מקבלים את תשובתה השלילית כפשוטה, אני מעריכה שהיה צפוי לנו משבר קשה כשהיתה מגיעה הביתה ומסתבר שאין מעדן. לגבי סיום פעילות - לא פעם זה דבר קשה. אם לא ניתן לתת לה למצות את הפעילות (וכדאי לעשות גם את זה לפעמים), כדאי לעזור לתחום אותה, ע"י זמן או מספר פעמים. בגיל הצעיר יותר זה היה "פעם אחרונה ואח"כ הולכים", היום, למשל בנדנדות, אני נותנת להם לבחור מספר עד עשר וזה מספר הנדנודים שאני מנדנדת אותם + עד העצרות הנדנדה - ואז הולכים. זה נוהל קבוע שהם כבר מכירים (ואני מקפידה לשאול אותם איזה מספר, אפילו שהם תמיד אומרים ארבע...), ובדרך כלל אין בעיה. לעיתים אני נוקטת בשיטה של "אני הולכת" - אתם יכולים להשאר, אני רוצה/צריכה ללכת. יש בכך כפייה, אבל מצד שני, זו החלטה שלי לגבי עצמי, ולא לגביהם. אני משתדלת לעשות זאת רק אחרי שמוצו אפשרויות אחרות ובאמת כבר אי אפשר להשאר. אם מדובר באנשים אחרים - אני בהחלט אומרת את זה. לא כהפלת האחריות עליהם, אלא כי אנחנו מתחשבים בהם. למשל - כשסוגרים את הגן, אי אפשר להשאר כי המטפלת צריכה ללכת ולסגור.

 

[נעה גל]

גם אני עושה כך. לגבי סיום פעילות

בעיקרון אין אצלנו בעיות בנושא כי אני, כמו לאה וגם כמו כרמית, מטרימה - "עוד חמש דקות הולכים" או "הולכים כשהתוכנית מסתיימת" ותוחמת "אנחנו נשארים עד...". אני עושה את זה מאז ומעולם ולמרות שהם אומרים לי "לא רוצים ללכת", הם הולכים ללא בעיות. אגב, גם את הפרידות שלי מהם אני עושה כך. כשאני נמצאת בבוקר עם איתמר בגן אני אומרת לו "עוד 5 דקות אני הולכת" ואחרי 5 דקות הוא משחרר אותי. לגבי לכפות פעילות על הילד כשממהרים, אני אגיד לכם את האמת, אני משתדלת לא להכנס למצבים כאלה. אני יודעת מראש שבבוקר איתמר רוצה להאכיל את בע"ח, לפתוח בעצמו את הדלת לאוטו, לטפס בעצמו למושב שלו, וכל אלה לוקחים זמן (הרבה זמן) - אז אני קמה איתו מוקדם יותר כדי להספיק. כשאני מתכננת יציאה, כל יציאה, אני כוללת בתוכה את הזמן שאיתמר צריך כדי להתארגן (עם אורן בגיל 6, הכל יותר קל), ואז, בפעמים הבודדות שאני באמת ממהרת הוא מסכים שאני "אחטוף" אותו, אניח אותו על הכיסא ונצא לדרך בלי מחאות. ולגבי פעילות חברתית כפויה - זה לפעמים קורה. קבעתי ופתאום לאורן לא בא. אז היא מקטרת, ואני אומרת לה שאין בעיה, שאם היא רוצה ללכת למקום אחר, שתגיד לאן ואני אסיע אותה. בדר"כ היא מצטרפת אלי. עם איתמר קרה לי השבוע, פעם ראשונה, שרציתי ללכת לחברה והוא לא רצה להצטרף. הוא בכה נורא, ורצה כל מיני דברים לא סבירים (להשאר באוטו כשאני לא נמצאת לידו) וכו´. בדיעבד התברר שהוא היה מאוד עייף באותו יום. בדרך כלל הוא משתלב בתוכניות... ודבר אחרון, גם אני מודיעה ולא שואלת - "היום הולכים לים".

 

[כוכביתי2]

שימוש בחוש הומור + חידוד נוסף (ארוך

במקרים דומים רבים, מה ש"עובד" אצל עידן (שנתיים וחודש) זה חוש הומור ו"הגזמה" מכוונת. למשל: אני: "עידן - בוא נלך לים" עידן: "לא רוצה!" אני: "לים??? מה פתאום לים!!!!! בוא נלך לבריכה!!!!" עידן: "לא רוצה!" אני (בהגזמה): "מה פתאום ים!!! מה פתאום בריכה!!! בוא נלך לגן שעשועים" עידן (משועשע, בחיוך, ממשיך ב"שוונג"): "לא רוצה!" אני: "אז נישאר בבית!" עידן (כמובן): "לא רוצה!" בשלב הזה הוא כבר משועשע, ואז אני בדרך-כלל שואלת אותו שאלה עם שתי ברירות: "טוב, אז אתה רוצה ללכת לגינה או לים?" עידן: "לים!" מובן שלא תמיד זה מצליח, אבל השימוש בחוש-הומור בדרך-כלל מסיר אצלו את ההתנגדות לעשיית דברים שממילא הוא בדר"כ אוהב, רק שבאותה שניה לא מתחשק לו. בהזדמנות זו אחדד עוד את השאלה: מה עושים כשהילד רוצה לעשות משהו שבטווח הרחוק מעינו - יוצא לרעתו, והסברים מילוליים לא ממש פוקחים את עיניו? למשל: הולכים לבריכה. עידן מחזיק בידו צעצוע אהוב (נניח - פלאפון צעצוע "מנגן"). נכנסים למים ועידן לא רוצה להיפרד מהצעצוע. לי ברור שאם הצעצוע נכנס איתנו למים, הוא לא ימשיך לפעול. הסברים בדבר הנזק הצפוי לא ממש משכנעים אותו. דוגמא נוספת: בועות סבון. עידן מאוד אוהב לנפח בועות סבון, אבל כשהוא לוקח לידיו את המיכל, תוך דקות הנוזל נשפך ואי אפשר יותר לנפח בועות ואז הוא כמובן נהיה מתוסכל. הסברים מילוליים בסגנון "אני אחזיק את המיכל ואתה תיקח את המקל" ממש לא משכנעים אותו. מה עושים במקרים כאלה? ברור שיש פתרונות טכניים: להחביא את הפלאפון לפני שיוצאים לבריכה, ולקנות אלף מיכלים של בועות סבון. הבעיה היא שלא תמיד ניתן לצפות מצבים כאלה מראש, וחוץ מזה אשמח לשמוע על פתרונות כלליים ל"בעיה".

 

[נעה גל]

תהני מהתקופה הזו... היא חולפת

לא החוש הומור אבל השימוש בהיפוך (יש לזה שם שברח לי עכשיו מהראש). יום אחד (מהנסיון) שהוא לא כל כך רחוק, כשתגידי לו משפט כזה, הוא יגיד לך "אימא תפסיקי להגיד שטויות. אני לא רוצה וזהו"

בקיצור, זה מתאים לגילאיים מאוד מסוימים. לפני גיל שנתיים הילד לא מבין את ההומור ולקראת גיל 3 הוא כבר מבין אותו את התהליך ולאן הוא מוביל.