לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
עדכן
1820218,202 עוקבים אודות עסקים

פורום חינוך לגיל הרך

בילדים שלנו יש את הסקרנות הטבעית והדחף ללמוד. הילדים שלנו זכאים לכבוד ולהערכה, ובכדי שיוכלו להתפתח, לגדול, ולממש את הפוטנציאל הגלום בם, עלינו, ליצור את התנאים המתאימים עבורם. עלינו לספק את צורכיהם הפיזיים, הרגשיים והרוחניים.מכיוון שתהליך הגדילה של הילד מלווה בכישלונות וקשיים לצד ההצלחות, אנחנו כהורים צריכים לספק לו ``רשת בטחון`` של קבלה, תמיכה ואהבה. אנחנו, צריכים ליצור עבורו אוירה שתאפשר לו להיענות לאתגרים שהחיים מציעים מבלי לחשוש מכישלונות.איך עושים את זה? איך מטפחים ילד ומאפשרים לו להיות הוא עצמו מבלי שהרצונות, הפחדים והציפיות שלנו ``ישתלטו`` על החינוך? איך מדברים עם ילדים כך שתהיה החלפת דעות הדדית, הבעת רגשות וחשיפה אישית?כל אלה ושאלות רבות נוספות הן עניינה של קהילה זו. ננסה ללמוד, תוך כדי הקשבה ופתיחות, אחד מהשני. אין דרך אחת שהיא טובה מהשניה, לכל ילד והורה מתאימה דרך ייחודית שלהם ו``הצלבת`` הדעות תאפשר (כך אני מקוה) לכל אחד מאתנו למצוא את שביל הזהב בינו לבין ילדו.הפורום מיועד לדיונים בנושא חינוך לגיל הרך. הוא נועד לכל מי שיש לו או לה משנה חינוכית, או המעוניינים לגבש לעצמם משנה כזו, או להתלבט בנושאים הנוגעים למשנה כזו.כל דיון הקשור במישרין לנושאי חינוך לגיל הרך שייך לפורום הזה, ויתקבל כאן באזניים קשובות ולב פתוח.דיונים הנוגעים לנושאי הורות כלליים, ולא לנושאים הנוגעים בחינוך, אני סבורה שמקומם הנכון הוא פורום "להיות הורים", שחושף את המתייעצ/ת גם לכמות גדולה הרבה יותר של גולשים.אין צורך להדגיש (אך אדגיש בכל זאת), שכתיבה בפורום כפופה לתקנון תפוז. מעבר לכך, אלה הם כללי ההתנהגות בפורום "חינוך לגיל הרך":אין פרסומות בפורום - ניתן לפרסם בלוח המודעות של הפורום. פרסומות מעל דפי הפורום תמחקנה.יש להמנע מפרסום תמונות של ילדים בפורום - עם כל ההבנה שלי לרצון שלנו להתגאות בילדינו (ויש במה להתגאות!), אבקש להשאיר את הדיונים במסגרת מטרת הפורום, ולא לגלוש לשרשורי תמונות.יש להמנע משיחות פרטיות וקשקושים מעל דפי הפורום - לשם כך קיימת מערכת מסרים יעילה בתפוז. הפורום נועד לדיונים ענייניים. יש מקום רק ל-15 הודעות בעמוד הראשון של הפורום - הבה נשתמש במקום הזה בתבונה ולנושאי הפורום.יש להמנע מהתנצחויות בפורום - נסו לשבור את הפרדיגמה לפיה עליכם תמיד לומר את המילה האחרונה.עלבונות אישיים והתייחסות פרסונלית לגולש/ת ימחקו על פי שיקול דעתי הבלעדי - בהקשר הזה, אבקש אתכם מצד אחד לחשוב מראש, ואף לקרוא שוב, הודעות שלכם לפני שאתם שולחים אותן, ומצד שני, לתת קרדיט לאדם שעומד בצד השני של המסך, שהוא לא התכוון לעלבון אישי, ולנסות לקרוא את הודעתו שוב בעיניים אחרות לפני שמתלוננים. אפשר, ואתם מוזמנים, לפנות אלי במסרים בנושאים הנוגעים לאמור לעיל, אך אבקשכם להפעיל שיקול דעת לפני שאתם פונים אלי. מאד לא הייתי רוצה לקבל כל יום מסרים מגולשים שנעלבו מגולש זה או אחר.אני מאחלת לכולנו דיונים פוריים ומעניינים לאה_מ

הנהלת הפורום:

אודות הפורום חינוך לגיל הרך

בילדים שלנו יש את הסקרנות הטבעית והדחף ללמוד. הילדים שלנו זכאים לכבוד ולהערכה, ובכדי שיוכלו להתפתח, לגדול, ולממש את הפוטנציאל הגלום בם, עלינו, ליצור את התנאים המתאימים עבורם. עלינו לספק את צורכיהם הפיזיים, הרגשיים והרוחניים.מכיוון שתהליך הגדילה של הילד מלווה בכישלונות וקשיים לצד ההצלחות, אנחנו כהורים צריכים לספק לו ``רשת בטחון`` של קבלה, תמיכה ואהבה. אנחנו, צריכים ליצור עבורו אוירה שתאפשר לו להיענות לאתגרים שהחיים מציעים מבלי לחשוש מכישלונות.איך עושים את זה? איך מטפחים ילד ומאפשרים לו להיות הוא עצמו מבלי שהרצונות, הפחדים והציפיות שלנו ``ישתלטו`` על החינוך? איך מדברים עם ילדים כך שתהיה החלפת דעות הדדית, הבעת רגשות וחשיפה אישית?כל אלה ושאלות רבות נוספות הן עניינה של קהילה זו. ננסה ללמוד, תוך כדי הקשבה ופתיחות, אחד מהשני. אין דרך אחת שהיא טובה מהשניה, לכל ילד והורה מתאימה דרך ייחודית שלהם ו``הצלבת`` הדעות תאפשר (כך אני מקוה) לכל אחד מאתנו למצוא את שביל הזהב בינו לבין ילדו.הפורום מיועד לדיונים בנושא חינוך לגיל הרך. הוא נועד לכל מי שיש לו או לה משנה חינוכית, או המעוניינים לגבש לעצמם משנה כזו, או להתלבט בנושאים הנוגעים למשנה כזו.כל דיון הקשור במישרין לנושאי חינוך לגיל הרך שייך לפורום הזה, ויתקבל כאן באזניים קשובות ולב פתוח.דיונים הנוגעים לנושאי הורות כלליים, ולא לנושאים הנוגעים בחינוך, אני סבורה שמקומם הנכון הוא פורום "להיות הורים", שחושף את המתייעצ/ת גם לכמות גדולה הרבה יותר של גולשים.אין צורך להדגיש (אך אדגיש בכל זאת), שכתיבה בפורום כפופה לתקנון תפוז. מעבר לכך, אלה הם כללי ההתנהגות בפורום "חינוך לגיל הרך":אין פרסומות בפורום - ניתן לפרסם בלוח המודעות של הפורום. פרסומות מעל דפי הפורום תמחקנה.יש להמנע מפרסום תמונות של ילדים בפורום - עם כל ההבנה שלי לרצון שלנו להתגאות בילדינו (ויש במה להתגאות!), אבקש להשאיר את הדיונים במסגרת מטרת הפורום, ולא לגלוש לשרשורי תמונות.יש להמנע משיחות פרטיות וקשקושים מעל דפי הפורום - לשם כך קיימת מערכת מסרים יעילה בתפוז. הפורום נועד לדיונים ענייניים. יש מקום רק ל-15 הודעות בעמוד הראשון של הפורום - הבה נשתמש במקום הזה בתבונה ולנושאי הפורום.יש להמנע מהתנצחויות בפורום - נסו לשבור את הפרדיגמה לפיה עליכם תמיד לומר את המילה האחרונה.עלבונות אישיים והתייחסות פרסונלית לגולש/ת ימחקו על פי שיקול דעתי הבלעדי - בהקשר הזה, אבקש אתכם מצד אחד לחשוב מראש, ואף לקרוא שוב, הודעות שלכם לפני שאתם שולחים אותן, ומצד שני, לתת קרדיט לאדם שעומד בצד השני של המסך, שהוא לא התכוון לעלבון אישי, ולנסות לקרוא את הודעתו שוב בעיניים אחרות לפני שמתלוננים. אפשר, ואתם מוזמנים, לפנות אלי במסרים בנושאים הנוגעים לאמור לעיל, אך אבקשכם להפעיל שיקול דעת לפני שאתם פונים אלי. מאד לא הייתי רוצה לקבל כל יום מסרים מגולשים שנעלבו מגולש זה או אחר.אני מאחלת לכולנו דיונים פוריים ומעניינים לאה_מ
x
הודעה מהנהלת הפורום

לצפיה ב-'כבוד לילד - עד כמה?'
כבוד לילד - עד כמה?
<< ההודעה הנוכחית
07/10/2002 | 14:49
75
46
קראתי הרבה פעמים בפורום את גישת רבים כאן בנושא הכבוד לילד וההתייחסות אליו כאל אדם, מבלי "להשליט" עליו מרות הנובעת מ"כוחנו" כגדולים. בגדול, הגישה מאד נראית לי ואני גם חושבת שאני מיישמת אותה במידה רבה.
אבלהשאלה שלי היא עד כמה רחוק ללכת עם זה?
למשל, קורה שאני מציעה לשלי (בת 1.8) ללכת לים, שזו פעילות מאד אהובה עליה והיא עונה: לא רוצה. האם לכבד את דעתה ולהישאר בבית למרות שאני יודעת שברגע שנרד למטה היא תלך בשמחה ותיהנה מאד? או "לקחת אותה בכוח"? עוד דוגמא (היפוטטית): אם צריך ללכת הביתה (כי מאוחר, כי אמא צריכה ללכת לאנשהו וכו´) והיא לא רוצה, אני לא יכולה לכבד את דעתה, וגם אם אני מסבירה שצריך ללכת כי... והיא עדיין לא רוצה ללכת, מה לעשות? לקחת בכוח?
השתמשתי בדוגמאות רק לצורך חידוד השאלה שלי: עד כמה באמת אפשרי (ברמה הפרקטית) לכבד את רצון הילד?
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'לדעתי, מאד אפשרי.'
לדעתי, מאד אפשרי.
07/10/2002 | 15:22
5
3
ובדוגמאות שנתת אפילו לא מסובך. אם היא לא רוצה ללכת לים, אפשר לעשות משהו אחר (לא חייבים להשאר בבית, אם לא בא לך). אולי אם סתם תרדו למטה ותתחילו לטייל, כן יתחשק לה ללכת לים, אולי אם תעברו ליד הים יתחשק לה ללכת לים (ואם לא - ממש לא חובה, נכון?). ולגבי מצב שבו צריך ללכת והילד לא רוצה - אני חושבת שיש הרבה דרכים לשכנע ילד לעזוב מקום שהוא נהנה בו, מבלי שיהיה צורך לקחת אותו בכוח - למשל, לתת התראה מוקדמת לפני עזיבה (אני לפעמים אומרת לילדים - עוד 10 דקות הולכים, או כשתסיימו את המשחק הזה נלך הביתה, ואז הקריאה ללכת הביתה לא באה להם בהפתעה), למשל להציע משהו אחר (אנחנו צריכים ללכת, אבל בבית נוכל לקרוא סיפור יחד), למשל לעשות הצגה קטנה עם דמות אהובה או משהו כזה (עכשיו ספיידרמן נוסע הביתה בספיידרמוביל שלו, והוא בא לקחת את שלי). כמובן שיכול להיות שאחרי שתראי שממש לא בא לה ללכת הביתה, תחליטי שבעצם גם את יכולה להשאר עוד פרק זמן מסויים, וגם זו אפשרות.
מה שאני מנסה לומר הוא, שאפשר בהחלט לכבד את רצון הילד, ושכבוד אין פירושו ביטול של כל הרצונות שלנו, אלא מציאת איזון הולם בין הצרכים והרצונות שלנו לצרכים ולרצונות של ילדינו.
אני יכולה לחשוב על דברים שעשיתי לילדים שלי "בכוח" (למשל, מתן תרופות), אבל לשמחתי המקרים האלה ממש ממש בודדים, ועל כל אחד מהם אני חושבת בדיעבד שיכולתי למצוא פתרון טוב יותר, ושהכוח היה ביטוי לאוזלת יד שלי.
אגב - את מכירה את הרשימה על Taking Children Seriously מאת שרה לורנס, או שהגיעה הזמן שנביא שוב קישור?
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'אז זהו, שזה לא בדיוק ככה'
אז זהו, שזה לא בדיוק ככה
08/10/2002 | 10:58
4
1
הליכה לים (למשל) מצריכה התארגנות מוקדמת, אז אי אפשר ללכת לטייל ולקפוץ לים אם מתחשק לה. מה גם שהרבה פעמים ה"לא" הוא "לא" אוטומטי על כל מה שאני אציע באותו רגע. אז הרבה פעמים אני מחכה קצת זמן ושואלת שוב ולפעמים התשובה משתנה ולפעמים לא. נראה לי חבל להישאר איתה בבית רק כי היא משחקת בלהגיד "לא" ואז יוצא שאם נלך לא כיבדתי את ה"לא" שלה, גם אם הוא היה רק "לא" לצורך "משחק" ואיזה מסר אני משדרת לה? שה"לא" שלה לא נחשב. אבל אם ה"לא" מבחינתה הוא באמת רק משחק, אולי היא לא מתכוונת שאתייחס אליו ברצינות. אני לא יודעת. בדיוק בזה אני מתלבטת.
איזה התבחבשות, בלבלתי אתכם? כי אני גם קצת התבלבלתי.
לגבי לעזוב מקום, כפי שאמרתי הדוגמא היא היפוטתית, כי עוד לא נתקלתי בסיטואציה, אבל אני רואה אותה הרבה מסביב. אני ממש נגד השיטה: "טוב, אז אמא הולכת בלעדייך", לדעתי היא ממש לא יעילה. כי מה קורה? האמא מתחילה ללכת ואם הילד לא זז, היא חוזרת ואז הוא כבר לומד שאמא לא באמת מתכוונת לכך, אז בפעם הבאה הוא לא יתייחס ברצינות. ראיתי את זה על האחיינית שלי, אחותי יכלה להתרחק מרחק של כמה מאות מטר, בלי שהילדה תראה אותה ובכל זאת הילדה לא זזה ולא חיפשה אותה, למה? כי היא ידעה שאמא תחזור, כי היא תמיד חוזרת. אז מה? ללכת ובאמת להשאיר את הילד זה לא ממש ישים, אז בעיני כדאי לא להיכנס למלכודת הזאת מראש.
ובגדול, הדוגמאות הובאו רק לצורך חידוד הנקודה של עד מתי הכבוד ולא כבעיות ספציפיות.
אשמח מאד, לאה, אם תביאי קישור לרשימה של שרה לורנס, אינני מכירה אותה.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'"הילד העצמאי"'
"הילד העצמאי"
08/10/2002 | 11:44
2
1
קישור להרצאה של שרה לורנס, בתרגומה של יונת.
לדעתי שווה קריאה.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'אני אגיד לך מה הבעיה עם השיטה של'
אני אגיד לך מה הבעיה עם השיטה של
08/10/2002 | 12:45
1
1
"הילד העצמאי" (שרק שיהיה ברור לגמרי: אני בעדה ). הבעיה היא, שהיא לא עובדת נקודתית. "הילד העצמאי" זה סוויץ´ מחשבתי בחינוך ילדים, גם להורים וגם לילדים. כלומר, אני יכולה לספר כאן על הפטנטים שלי בבוקר, ולאה על שלה, ואפרתש על שלה, אבל הפטנטים האלה לא מגיעים בריק. הם מגיעים על רקע של מערכת יחסים הרבה יותר מורכבת והם עובדים על רקע מערכת היחסים הזו.

העובדה שאין ללאה בעיות כשהיא אומרת לילדים "עוד 10 דקות הולכים" לא נובעת רק מההטרמה שהיא עושה, וגם לא מהתיחום של כרמית, זה נובע ממקום הרבה יותר עמוק. ממקום שבו הילדים מבינים שאם אמא אומרת זה סימן שבאמת צריך ללכת וממקום שבו הילדים חושבים "צריך להתחשב ברצונות של אימא". זו לא חשיבה מודעת, אבל, הילדים של לאה (או של כל אחד אחר כאן בפורום, סתם אני נטפלת ללאה ), מתיחסים בכבוד לבקשות שלה, כי הם למדו שכך מתייחסים לבקשות של אחרים - מתוך זה שהיא מתייחסת במלוא ההקשבה והכבוד לבקשות שלהם. ואלה יחסים שלוקח להם זמן להתפתח, במיוחד אם לא מתחילים אותם כך מהבסיס, מהינקות.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'אף אחד לא אמר שקל להיות הורים...'
אף אחד לא אמר שקל להיות הורים...
08/10/2002 | 12:59
1
אין ספק שלוקח זמן לבנות מערכת יחסים שבנויה על אמון, ואין ספק, שככל שהשינוי מהמצב הקיים הוא חד יותר, ידרש יותר זמן כדי לשקם את האמון. לי גם אין ספק, שהיומיום שלנו מורכב מהרבה מאד רגעים, שאלות, תהיות, התלבטויות, החלטות נכונות, החלטות שגויות... בסופו של דבר מה שחשוב הוא הסך הכל.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'"לא" שהוא משחק'
"לא" שהוא משחק
09/10/2002 | 07:26
זה ענין של חוש הומור - ויש ממנו לילדים, גם כשהם קטנים.
את פשוט תלמדי מתי לא הוא לא, ומתי לא הוא "בואי נשחק קצת (תופסת/שכנועים/בדיחות) ואז אני אסכים לך".
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'קשה קשה...'
קשה קשה...
07/10/2002 | 15:44
5
יובל כבר בן יותר מ3 ואני עדיין מתחבטת בשאלות האלו כמה פעמים ביום.
האמת היא איפהשהו באמצע. אין פתרון שטוב לכל אדם ובכל מצב.
כבוד לילד לא יכול לבוא במקום הקשבה לעצמך.
אי אפשר לעשות כל היום רק מה שהילד רוצה. זה אולי (אולי!) טוב לילד אבל בלתי אפשרי לאמא.
אני לפעמים מגדירה את זה כהתחשבות. אני מתחשבת בו והוא בי.

למשל בדוגמת הים. יש עוד כמה שאלות:
1. את רוצה ללכת בשביל עצמך?
2. שכנוע קל עוזר? אולי סתם קשה לה עם "מעברים".
3. ליובל אני לפעמים מזכירה שעכשיו זה זמן טוב לצאת כי עכשיו החברים שלו בגינה/כי עכשיו יש מזג אויר נעים ושיקח את זה בחשבון. (אבל הוא גדול יותר...).
4. אם היא תשאר בבית יהיה לך קשה? (כשיובל היה קטן יותר ולא רצה לצאת וידעתי שאם נשאר בבית זה יהיה טרוף ואני חייבת להגן על הבית - אז יצאנו. אבל לא "בכח". אם הוא היה מתנגד אז לא. לפעמים צריך להזכיר להם מה מחכה להם בחוץ...)

בקיצור - כמו שכתבתי בהתחלה. זה קשה ואין פתרון קסמים.
והרבה פעמים זה פשוט תלוי במצב העייפות /מצב רוח של שנינו.

אני חושבת שבין לכבד את הילד לבין לקחת בכח יש עוד הרבה אםשרויות - המון נסיונות לשכנע.
למשל בבית מחכה לך מישהו אהוב/ צעצוע אהוב. או לשחק במשחק דמיון או להשתמש בחוש הומור. וכו´.

עזרתי?
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'בדיוק היום חשבתי על זה'
בדיוק היום חשבתי על זה
07/10/2002 | 16:46
חזרנו מהגן, והוא היה נורא עייף.
רציתי שנלך לאוטו, והוא התחיל לעשות כל מיני דברים, ללכת לכאן ולשם. בסוף הוא החליט שהוא רוצה לסוע הביתה במכונית אחרת (למרות שהייתי מוכנה היא פשוט לא היתה שלנו ).
הוא היה לגמרי שפוך, אז הרמתי אותו על הידיים הכנסתי אותו לאוטו (ללא הסכמתו) ונסענו כשהוא בוכה.
אחרי שתי דקות הוא נרגע, אחרי עוד 3 דקות הגענו הביתה והוא היה כל כך עייף שהלך מיד לישון.
אז באמת השאלה מתי כל הניסיונות הם לטובת הילד, ומתי לטובתו דווקא להחליט בשבילו- לדוגמא במצב של עייפות.
וחוץ מזה תלוי בגיל. להגיד לילד בן שנה ושמונה חודשים עוד 10 דקות הולכים זה יותר קשה מאשר לילד בן שלוש+.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'אני קוראת כאן את כל התגובות ואני'
אני קוראת כאן את כל התגובות ואני
09/10/2002 | 15:36
3
מרגישה שיש כאן קצת בלגן בין המושג "כבוד לילד" לבין "לתת לילד לעשות מה שהוא רוצה".

דבר ראשון, אני לא חושבת שהדברים חופפים במלואם. אני חושבת שמדובר על מערכת יחסים, בדיוק כמו כל מערכות היחסים שלנו. במערכת יחסים עם בני הזוג שלנו(באופן נורמלי), לא יעלה על דעתנו לכפות בכוח (פיזי, מילולי, נפשי) עליהם דברים, אלא כשיש התנגשויות (ויש ועוד איך) - פותרים אותן.
לא כופים את הפתרונות.

אנחנו כהורים רגילים להשתמש בכוח (כמפורט למעלה ) על כל צעד ושעל. אנחנו אפילו לא שמים לב. קחו לכם אחה"צ אופייני בחיי היום יום שלכם, ורשמו על דף כל סיטואציה שעלתה והפתרון שנתתם לה (מומלץ לעשות את זה אחרי אחה"צים מתישים במיוחד) ותסתכלו על דרך הפתרונות. כשאני עשיתי את זה לעצמי - הזדעזעתי. פשוטו כמשמעו. היו מקומות שהפעלת הכוח שלי הביאה למאבקונים, והיו מקומות שהפעלת הכוח שלי עברה בשקט אבל, כעמדת מוצא הפעלתי כוח ולא הפעלתי פתרון אחר. כשאני אומרת "הפעלת כוח" אני מתכוונת באופן מאוד כוללני לביטויים כגון: "תסדרי עכשיו את הלגו", "עכשיו יש ארוחת ערב", "עכשיו הולכים לישון", "לא! מה אתה עושה?" |צעקה| , "רד מכאן, עכשיו!", "לא לגעת בטלפון! כמה פעמים אמרתי לך לא?" ועוד כהנא וכהנא פנינים ויהלומים.

כשאני קוראת את הדיון כאן ואת ההתמקדות שלו בהענות לרצונות של הילד והאם זה אפשרי תמיד או לא עלתה לי המחשבה שביטאתי אותה כאן. אנחנו לוקחים חלקים מתיאוריה ומנסים ליישם אותה בחלקים. זה לא עובד ככה. מי שמערכת היחסים שלו מלכתחילה בנויה על כבוד ההדדי נתקל בהרבה פחות בעיות מכאלה שלא. אי אפשר ליישם את השיטה רק על דבר אחד, זו שיטה שהיא למעשה דרך חיים שלמה. אם מחליטים שחיים על פיה, צריך לעשות את אותו סוויץ´ שדיברתי עליו בהודעה הקודמת. מהניסיון שלי - הסוויץ´ הוא קשה מאוד. אני עדין בתוכו ויש לי טונה של נפילות.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'טונה של נפילות???'
טונה של נפילות???
09/10/2002 | 15:58
אני לא מאמינה שיש מישהו - מכבד ככל שיהיה, רגיש ככל שיהיה, עדין ככל שיהיה - שאין לו "נפילות". תחשבי על זה - כמה פעמים אנחנו אומרים או עושים דברים שאנחנו מתחרטים עליהם (ברמה זו או אחרת - יכול להיות חרטה מאד רגעית, ויכול להיות חרטה שממש מייסרת אותנו) גם עם אנשים שאינם ילדינו (הורים, חברים, עמיתים לעבודה, שכנים, בני זוג).
מה, אנחנו לעולם לא פועלים בפזיזות? לעולם לא עייפים מדי או עצבניים מדי או מותשים מדי או מוסחי דעת מכדי לחשוב על הדרך ה"נכונה"?
ודאי שכן.
לכן אמרתי כבר, שהקשה הוא ההתמודדות היומיומית.
ולמה זה קשה יותר עם הילדים שלנו (מאשר, למשל, עם חברינו לעבודה?)? משום שהמעורבות הרגשית שלנו גדולה יותר, משום שכאשר הם מזכירים לנו דברים שאנחנו לא אוהבים להזכר בהם זה נוגע לנו בנקודות הכי רגישות, משום שאנחנו מרגישים אחראים (וטוב שכך - אנחנו באמת אחראים), משום שאנחנו יודעים שלא נוכל לקלקל את הקשר הזה ולהחליף מקום עבודה או להפסיק להתראות עם החבר או לעבור דירה או להתגרש..., משום שהם עדיין לא יודעים הרבה דברים שאנשים מבוגרים כבר למדו (טוב, יש הרבה פעמים שזה יתרון)...
אני חושבת שאני גדלתי במשפחה כזו, שבה ההורים נתנו הרבה כבוד לילדים. לכן, אולי, קל לי יותר ליישם מתן כבוד לילדי שלי, משום שעבורי זה משהו שטבוע בי מלכתחילה.
האם זאת אומרת שאמא שלי אף פעם לא הפעילה עלי כח? ודאי שלו (את רוב הפעמים אני ודאי לא זוכרת בכלל). האם זאת אומרת שאני אף פעם לא הפעלתי כח על ילדי? ודאי שלא (אני מקווה מאד שגם הם לא יזכרו את רוב הפעמים). זה אומר רק שאני מיומנת יותר בצורת המחשבה הזו, שאני ערה יותר לאפשרות שיש אופציות נוספות מלבד מה שאני רואה מול העיניים שלי באותו רגע, שאני בוחנת את עצמי יותר פעמים במשקפיים של הזכות לתת ולקבל כבוד.
אבל בסופו של דבר, כולנו אנושיים.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'ומה עם לכבד את עצמנו.'
ומה עם לכבד את עצמנו.
09/10/2002 | 16:04
1
לקבל גם את הנפילות שלנו, ולהבין את הצרכים שעומדים מאחוריהן? נעה, כשאת כותבת "טונה של נפילות" זה נשמע לי כמו אדם מכור שמנסה להגיע למצב שבו הוא "נקי". אני לא חושבת שהדרך שאנחנו מדברות עליה צריכה להיות משהו דומה, הכרוך בכל כך הרבה מאמץ וכאב. לדעתי, גישה שכוללת גם כבוד לעצמנו (ולבני זוגנו) יכולה לשחרר אנרגיה שתופנה לילד.

חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'קודם כל, בוודאי שאני מעדיפה יחסים'
קודם כל, בוודאי שאני מעדיפה יחסים
09/10/2002 | 19:25
1
תקינים ותומכים עם הילדים כל הזמן. מבחינתי "נפילה" היא כל לשון הציווי שאני משתמשת.
וכן, לעשות את זה כמו שצריך ולהשתחרר מהכבלים של "אני הורה ואני יכול להכריח" זה כרוך בהרבה מאמץ. בכל אופן עבורי.
אני חושבת שרוב האנשים לא מודעים בכלל לכמות "הכרחות" הקטנות שאנחנו עושים. זה אגב, הרבה יותר קל לראות את התופעה על אנשים אחרים והיחסים שלהם עם הילדים. לא קורה לכן שאתן חושבות על חברים שלכן "כמה פעמים הם אומרים לו- לא" או "כמה פעמים האבא הזה מרים את הקול על הילד"?

טוב נו, טונות של נפילות זה מוגזם. תפסתן אותי
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'לדעתי דווקא בגיל הזה'
לדעתי דווקא בגיל הזה
07/10/2002 | 15:44
1
כשהכל מתחיל בלא (ואם אני טועה בקשר לבת שלך אז התשובה נכונה לעוד כמה חודשים) הם לא ממש מתכוונים ללא אלא אומרים את כדי לחוש את המילה , גם הבן שלי ענה כל כל דבר בלא בלא אפילו להבין מה אני שואלת אותו לכן אני מציעה בכל זאת לנסות כן לקחת אותה לים או כל דבר אחר שאת מציעה לא בכח חס וחלילה אלא לבדוק לראות אם זה סתם לא או אם היא באמת מתכוונת לכך
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'יש משהו בדברייך'
יש משהו בדברייך
08/10/2002 | 10:27
כי בהרבה מאד מקרים ה"לא" הוא לא לגמרי לא (כשאת אומרת לא למה את מתכוונת?) והרבה פעמים הוא "לא" לכל מה שאני אציע, אז אני לא ממש יכולה להתייחס ברצינות. ופה בדיוק הבעיה, כי אם אני לא מתייחסת ברצינות ל"לא" שלה, איפה הכבוד?
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'אוי זה קשה'
אוי זה קשה
07/10/2002 | 17:26
אחת התגובות אמרה שיש לשאול "מתי זה באמת לטובתו". אז אוסיף ואקשה, שלפעמים זה לא לטובתו. הבטחנו לשני אחיו הגדולים לצאת, אז עכשו נבטל ההליכה לים? בפרט שאנו מנחשים שהוא ייהנה כאשר נגיע (נשתדל להימנע מלארגן פעילות שאנו יודעים שהיא לא נעימה לו).

אני די מתנגדת לקחת בכוח פיסי, משום שאני חושבת שזו תחושה נוראה שמישהו מרים אותך בכוח ומזיז אותך ממקום למקום בניגוד לרצונך (אני מתנגדת, אבל מצאתי את עצמי עושה את זה).

לשכנע מישהו ללכת למקום שהוא לא רוצה זה לאו דוקא הבעת חוסר כבוד. אני מאד מכבדת את בעלי, אבל לפעמים אני דורשת ממנו לעשות משהו שהוא לא רוצה. ההבדל הוא שבעלי כבר חונך, ולכן לא צריך לקחת אותו בכוח. הילדים הקטנים עדיין לא כלכך ניתנים לשכנוע, הרבה פעמים משא ומתן רציונלי לא עובד, אין להם הכרה בכללי המשחק ש"לפעמים עושים משהו שלא רוצים". הם גם מרשים לעצמם התנהגויות ש(רוב ה)מבוגרים לא - לא להקשיב, לבכות, לצרוח.

לגבי ללכת לים ודברים כאלה - אני תמיד מצליחה לשכנע.
לגבי סיום פעילות נעימה - הרבה פעמים לא, וזה מגיע לעימותים "אני הולכת ואת תישארי כאן". לשמחתי, זה עדיין עובד עליה. אני מקוה שאני מצליחה לבנות איתה יחסים של אמון וכבוד, ככה שככל שהיא תהיה יותר חזקה ודעתנית - עדיין היא תרצה לשתף איתי פעולה.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'לא תמיד צריך לשאול'
לא תמיד צריך לשאול
07/10/2002 | 21:57
1
לפעמים עצם השאלה מבלבלת. את רוצה ללכת לים? תודיעי שהולכים לים. אם היא באמת לא רוצה, היא תתנגד - ואז, בטח כשמדובר על בילוי, אפשר בהחלט להתייחס ל(אי) רצון שלה. כשאת שואלת אותה אם היא רוצה ללכת לים, לא תמיד התשובה (בגיל הזה) משקפת את הרצון האמיתי שלה, אבל אם שאלת - את צריכה להתייחס לתשובה בכבוד (אם לא משנה התשובה, אל תשאלי, גם לא בטון שלך, או בסיום המשפט עם "בסדר?").
תמיד כדאי לנסות מה עומד מאחורי התשובה. דוגמא מהיום: בדרך כלל, בסוף ארוחת ערב בחדר אוכל, הילדים לוקחים קינוח. אתמול, אבא הציע לוותר על הקינוח בחדר אוכל, ולאכול מעדן בבית. היום, מיתר סיימה לאכול, וירדה לשחק (קורה לפעמים). לשאלתנו אמרה שהיא לא רוצה קינוח. במזל, קלטתי, שאולי היא מצפה למעדן בבית (והיום אין) - כשהבהרנו לה שאין קינוח בבית, היא אכן רצתה קינוח שם. אם היינו מקבלים את תשובתה השלילית כפשוטה, אני מעריכה שהיה צפוי לנו משבר קשה כשהיתה מגיעה הביתה ומסתבר שאין מעדן.
לגבי סיום פעילות - לא פעם זה דבר קשה. אם לא ניתן לתת לה למצות את הפעילות (וכדאי לעשות גם את זה לפעמים), כדאי לעזור לתחום אותה, ע"י זמן או מספר פעמים. בגיל הצעיר יותר זה היה "פעם אחרונה ואח"כ הולכים", היום, למשל בנדנדות, אני נותנת להם לבחור מספר עד עשר וזה מספר הנדנודים שאני מנדנדת אותם + עד העצרות הנדנדה - ואז הולכים. זה נוהל קבוע שהם כבר מכירים (ואני מקפידה לשאול אותם איזה מספר, אפילו שהם תמיד אומרים ארבע...), ובדרך כלל אין בעיה. לעיתים אני נוקטת בשיטה של "אני הולכת" - אתם יכולים להשאר, אני רוצה/צריכה ללכת. יש בכך כפייה, אבל מצד שני, זו החלטה שלי לגבי עצמי, ולא לגביהם. אני משתדלת לעשות זאת רק אחרי שמוצו אפשרויות אחרות ובאמת כבר אי אפשר להשאר. אם מדובר באנשים אחרים - אני בהחלט אומרת את זה. לא כהפלת האחריות עליהם, אלא כי אנחנו מתחשבים בהם. למשל - כשסוגרים את הגן, אי אפשר להשאר כי המטפלת צריכה ללכת ולסגור.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'גם אני עושה כך. לגבי סיום פעילות'
גם אני עושה כך. לגבי סיום פעילות
08/10/2002 | 08:22
1
בעיקרון אין אצלנו בעיות בנושא כי אני, כמו לאה וגם כמו כרמית, מטרימה - "עוד חמש דקות הולכים" או "הולכים כשהתוכנית מסתיימת" ותוחמת "אנחנו נשארים עד...". אני עושה את זה מאז ומעולם ולמרות שהם אומרים לי "לא רוצים ללכת", הם הולכים ללא בעיות.
אגב, גם את הפרידות שלי מהם אני עושה כך. כשאני נמצאת בבוקר עם איתמר בגן אני אומרת לו "עוד 5 דקות אני הולכת" ואחרי 5 דקות הוא משחרר אותי.

לגבי לכפות פעילות על הילד כשממהרים, אני אגיד לכם את האמת, אני משתדלת לא להכנס למצבים כאלה. אני יודעת מראש שבבוקר איתמר רוצה להאכיל את בע"ח, לפתוח בעצמו את הדלת לאוטו, לטפס בעצמו למושב שלו, וכל אלה לוקחים זמן (הרבה זמן) - אז אני קמה איתו מוקדם יותר כדי להספיק. כשאני מתכננת יציאה, כל יציאה, אני כוללת בתוכה את הזמן שאיתמר צריך כדי להתארגן (עם אורן בגיל 6, הכל יותר קל), ואז, בפעמים הבודדות שאני באמת ממהרת הוא מסכים שאני "אחטוף" אותו, אניח אותו על הכיסא ונצא לדרך בלי מחאות.

ולגבי פעילות חברתית כפויה - זה לפעמים קורה. קבעתי ופתאום לאורן לא בא. אז היא מקטרת, ואני אומרת לה שאין בעיה, שאם היא רוצה ללכת למקום אחר, שתגיד לאן ואני אסיע אותה. בדר"כ היא מצטרפת אלי.
עם איתמר קרה לי השבוע, פעם ראשונה, שרציתי ללכת לחברה והוא לא רצה להצטרף. הוא בכה נורא, ורצה כל מיני דברים לא סבירים (להשאר באוטו כשאני לא נמצאת לידו) וכו´. בדיעבד התברר שהוא היה מאוד עייף באותו יום. בדרך כלל הוא משתלב בתוכניות...
ודבר אחרון, גם אני מודיעה ולא שואלת - "היום הולכים לים".
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'שימוש בחוש הומור + חידוד נוסף (ארוך'
שימוש בחוש הומור + חידוד נוסף (ארוך
07/10/2002 | 22:43
4
3
במקרים דומים רבים, מה ש"עובד" אצל עידן (שנתיים וחודש) זה חוש הומור ו"הגזמה" מכוונת.
למשל:
אני: "עידן - בוא נלך לים"
עידן: "לא רוצה!"
אני: "לים??? מה פתאום לים!!!!! בוא נלך לבריכה!!!!"
עידן: "לא רוצה!"
אני (בהגזמה): "מה פתאום ים!!! מה פתאום בריכה!!! בוא נלך לגן שעשועים"
עידן (משועשע, בחיוך, ממשיך ב"שוונג"): "לא רוצה!"
אני: "אז נישאר בבית!"
עידן (כמובן): "לא רוצה!"

בשלב הזה הוא כבר משועשע, ואז אני בדרך-כלל שואלת אותו שאלה עם שתי ברירות: "טוב, אז אתה רוצה ללכת לגינה או לים?"
עידן: "לים!"

מובן שלא תמיד זה מצליח, אבל השימוש בחוש-הומור בדרך-כלל מסיר אצלו את ההתנגדות לעשיית דברים שממילא הוא בדר"כ אוהב, רק שבאותה שניה לא מתחשק לו.

בהזדמנות זו אחדד עוד את השאלה: מה עושים כשהילד רוצה לעשות משהו שבטווח הרחוק מעינו - יוצא לרעתו, והסברים מילוליים לא ממש פוקחים את עיניו?

למשל: הולכים לבריכה. עידן מחזיק בידו צעצוע אהוב (נניח - פלאפון צעצוע "מנגן"). נכנסים למים ועידן לא רוצה להיפרד מהצעצוע. לי ברור שאם הצעצוע נכנס איתנו למים, הוא לא ימשיך לפעול. הסברים בדבר הנזק הצפוי לא ממש משכנעים אותו.
דוגמא נוספת: בועות סבון. עידן מאוד אוהב לנפח בועות סבון, אבל כשהוא לוקח לידיו את המיכל, תוך דקות הנוזל נשפך ואי אפשר יותר לנפח בועות ואז הוא כמובן נהיה מתוסכל. הסברים מילוליים בסגנון "אני אחזיק את המיכל ואתה תיקח את המקל" ממש לא משכנעים אותו.
מה עושים במקרים כאלה?
ברור שיש פתרונות טכניים: להחביא את הפלאפון לפני שיוצאים לבריכה, ולקנות אלף מיכלים של בועות סבון. הבעיה היא שלא תמיד ניתן לצפות מצבים כאלה מראש, וחוץ מזה אשמח לשמוע על פתרונות כלליים ל"בעיה".
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'תהני מהתקופה הזו... היא חולפת'
תהני מהתקופה הזו... היא חולפת
08/10/2002 | 08:25
לא החוש הומור אבל השימוש בהיפוך (יש לזה שם שברח לי עכשיו מהראש). יום אחד (מהנסיון) שהוא לא כל כך רחוק, כשתגידי לו משפט כזה, הוא יגיד לך "אימא תפסיקי להגיד שטויות. אני לא רוצה וזהו"
בקיצור, זה מתאים לגילאיים מאוד מסוימים. לפני גיל שנתיים הילד לא מבין את ההומור ולקראת גיל 3 הוא כבר מבין אותו את התהליך ולאן הוא מוביל.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'נכון שכמה שלא נחשוב מראש, לעולם'
נכון שכמה שלא נחשוב מראש, לעולם
08/10/2002 | 08:49
לא נצליח לצפות הכל, ותמיד תתעוררנה בעיות שלא חשבנו עליהן. אני חושבת שהמטרה שלנו היא, בסופו של דבר, לא למנוע עוגמת נפש ועימותים בכל מחיר, אלא להשתדל למנוע אותן ולדעת שעשינו כמיטב יכלתנו להתמודד עם מצבים שקרו למרות המניעה המוקדמת שלנו.
אפשר לנסות לשכנע שאת תחזיקי את המיכל ועידן את המקל - לא תמיד הוא יסכים.
אפשר לקחת מהבית בקבוק תיק תק מלא במי סבון, ולמלא את המיכל בכל פעם שהמים נשפכים - לא תמיד חושבים על זה מראש ולפעמים - כן, כן - המים נגמרים גם בבקבוק...
ואפשר גם לתת לו להחזיק את המיכל, וכשהמים נשפכים הם נשפכים וזהו. הרי באותו רגע אין שום דבר שאת יכולה לעשות מלבד להבין את האכזבה של עידן, את התסכול שלו מכך שעכשיו לא יוכל להמשיך להפריח בועות סבון, את הכעס שלו. וגם זה בסדר.
מה שאני מנסה לומר הוא, שהבסיס, לדעתי, הוא להשתדל לחשוב מראש, ללמוד מן הנסיון, ולהשתדל להתמודד עם מיטב הכלים שיש לנו עם הסיטואציות שנוצרו - לא נוכל למנוע מילדינו אכזבות ותסכולים, אבל נוכל להיות שם בשבילם כאשר הם מאוכזבים ומתוסכלים, נוכל להכיל את האכזבה ואת התסכול שלהם, ולהפוך את הסיטואציות האלה לנסבלות יותר עבורם, ואולי גם להפיק מהן לקחים. בעיני, לתת כבוד לילדי פירושו לחזור ולבחון את עצמי.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'אני באמת משתמשת בהומור'
אני באמת משתמשת בהומור
08/10/2002 | 11:09
והרבה פעמים זה באמת עוזר.
לגבי מה ששאלת, אני חושבת שיש חשיבות בכך שהילד ילמד שלמעשים יש תוצאות. כמו שאמרת, את יודעת מה יהיו התוצאות האפשריות מראש, הוא עוד צריך ללמוד את זה. אז למשל בבועות הסבון, שזו סיטואציה מאד מוכרת אצלנו (ואפילו התרחשה במפגש ביום שישי), אני לא לוקחת ג´ריקן של מי סבון, כי זה מאד לא נוח לי ושלי מאד מתעקשת להפריח את הבועות לבד. וכשהיא שופכת, היא שופכת ואני רק יכולה להסביר לה שאין יותר כי הסבון נשפך (אני אוהבת את הפועל הסביל "נשפך", כאילו הוא עשה זאת לבד) ואין יותר. צעצוע יכול להתקלקל במים, נכון שלא כדאי שעידן ילמד את זה על צעצוע יקר או שהוא אוהב, אבל אולי כן כדאי לתת לו להבין מה קורה לצעצוע מנגן במים כשמדובר בצעצוע שפחות אכפת לך שהוא יתקלקל.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'מוכר מאוד '
מוכר מאוד
08/10/2002 | 12:34
יערה (1.8) הפנימה כבר שהיא לבד, בלי עזרה, יכולה ה-כ-ל!

גם היא לא מוכנה שאני אעזור לה לנפח בועות סבון והכל נשפך. ניסיתי לתת לה מיכל ולי מיכל אבל כאשר שלה נשפך, היא לוקחת את שלי! אז יהיו קצת תיסכולים... אבל אני מחכה לראות את הפרצוף המאושר שלה כשהיא תצליח לנפח בועות סבון לגמרי לבד!

את צודקת, אי אפשר לצפות מצבים כאלה מראש.

אני מעיזה להגיד שבניגוד לילדים בני שנתיים, לנו כמבוגרים יש יכולת לקשר בין סיבה ומסובב ולצפות תוצאות עתידיות על-סמך פעולות בהווה (ובמילים פחות מופלצות, פלאפון שנטבל בבריכה לא יצלצל).

לכן כן יכולה להיות לנו זכות וטו על פעולות שהילד עושה אבל לא לוקח בחשבון את התוצאות שלהן. אבל זו רק זכות וטו, לא חובה!!

אם את מזהירה את עידן שחבל לו לקחת את הפלאפון לבריכה, הוא יתקלקל - והוא אכן מתקלקל, הלכו 7 שקלים (מחיר של פלאפון ב"נמל הצעצועים") ועידן ילמד שמים ופלאפון לא הולכים יחד. את רואה את התוצאה עוד לפני הפעולה, עידן יצטרך ללמוד בדרך הקשה.

ברור שיש דברים שלא ניתן להם ללמוד בדרך הקשה. השאלה היא תמיד, מה תהיה התוצאה אם נלך בדרכו של הילד או בדרך שלך. (פלאפון שלם וילד מתוסכל שלא מבין למה אי אפשר לטבול אותו במים? או פלאפון אבוד וילד מתוסכל אבל שלא יחזור על כך יותר?). בכל מקרה, הילד יהיה מתוסכל

אצלנו הבעיה היא בגינה, כי ליערה יש אובססיה לעגלות ומוצצים של ילדים אחרים. היא מטפסת על עגלות ולוקחת מוצצים מילדים אחרים. כמובן שלא יהיה שום נזק מיידי מטיפוס לעגלה של מישהו אחר, אבל ברור לי שזו לא התנהגות שמקובלת על ההורים האחרים. ולכן אני נמנעת מראש מגינות עמוסות או פשוט נאלצת לנתק את יערה בכוח. היא בוכה, אני כמעט בוכה, אבל האלטרנטיבה (נידוי חברתי?) לא יותר טובה.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'ומה עושים כשבבוקר חייבים להעמיס את'
ומה עושים כשבבוקר חייבים להעמיס את
08/10/2002 | 03:47
8
1
כולם על האוטו כדי לקחת את האח הגדול לבית הספר, על מנת שלא יאחר. והקטן עומד ולא רוצה להיכנס לאוטו, הזמן הולך ומתקצר וגם רמת העצבים בהתאם. בסוף לא נותר אלא להכניס אותו בכוח לכסא האוטו, כמה שבמצבים אחרים אנחנו מנסים לכבד את דעתו- יש מצבים שפשוט אין ברירה.

יש רעיונות איך לעשות את זה יותר נעים לכולם?
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'הנה מה שאני עושה'
הנה מה שאני עושה
08/10/2002 | 08:33
7
2
כאן.

אני רק רוצה לציין שהבקרים שלנו ב-99% מהם לא לחוצים.
זה נכון שאני בבית, אבל אני לא חושבת שזה קשור (הם היו לא לחוצים גם בתקופה שעבדתי וגם בתקופה שלמדתי), כי עדיין אנחנו צריכים עד 7:30 לצאת מהבית (כדי שאני אספיק לשבת עם איתמר חצי שעה בגן). אני קמה מוקדם יותר. למה הדגש על "אני"? בגלל שכשאני מתעוררת בבוקר אני לא מעירה דבר ראשון את הילדים. דבר ראשון אני מתארגנת. ורק כשאני מוכנה לחלוטין ליציאה, כולל, איזה בגדים הם לובשים היום, מה הם אוכלים בבוקר וכו´ - אז אני מעירה אותם. בשלב הזה, נשאר לי זמן נטו להיות איתם ולהם נשאר מספיק זמן להתמרח ולעשות את הדברים באיזי. יש בקרים שמבקשים ממני אפילו להקריא ספר - להכל יש זמן. רק צריך לתכנן נכון. אני חושבת.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'אני מסכימה עם נעה (והשנה, סוף סוף,'
אני מסכימה עם נעה (והשנה, סוף סוף,
08/10/2002 | 08:41
5
גם בן זוגי מסכים איתי, וקם מוקדם יותר בבוקר, והבקרים שלהם עכשיו הרבה יותר נעימים). ורציתי להוסיף שיש הרבה דרכים להפוך את הבוקר לנעים יותר. נכון שאפשר להרוויח עוד כמה דקות של שינה, ולהפוך את הבוקר למסדר המפקד לחוץ, ולסדרה של הוראות והלחצות וביצועים לא מושלמים, אבל בהחלט אפשר (ולדעתי רצוי) לוותר על חצי שעת שינה לטובת בוקר שנעים יותר לכולם. אפשר לשים מוסיקה נעימה ברקע, אפשר לאכול ארוחת בוקר נינוחה יותר, אפשר להחליט שהבגדים שבחרנו בערב לא כל כך נראים לנו ולהחליף אותם - ושום דבר לא מרגיז ולא מלחיץ, כי יש זמן. ואני בהחלט חושבת, שמעבר לנינוחות שהזמן הנוסף מאפשר, גם דברים נוספים כמו מוסיקה, כמו סיפור בבוקר (או משחק או פעילות אהובה אחרת), כמו ארוחת בוקר שקטה ורגועה וכו´ בהחלט תורמים לאווירה החיובית של היום (וכשיוצאים מן הבית רגועים, גם פחות מגיעים לעימותים על האם להכנס לאוטו או מי ישב באיזה מושב).
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'נכון, אבל מה עושים כשלמרות ההשכמה'
נכון, אבל מה עושים כשלמרות ההשכמה
08/10/2002 | 09:35
1
המוקדמת, ולמרות שאשרת (6) מתארגנת בעצמה ויש לה זמן להכל בבוקר עדיין צריך לרוץ לבית הספר?
אנחנו גרים קרוב לבית הספר והולכים ברגל. בד"כ רבע שעה זה זמן אידיאלי ללכת בניחותא, לנהל שיחה נחמדה, לפטפט קצת עם המורה, לבדוק את המגירה האישית בכיתה וכו´. אבל איכשהוא תמיד הדקות האחרונות נמרחות...פתאום אשרת נזכרת במשהו או נעילת הסנדלים מלווה בעוד עשרים דברים אחרים...ונשארות לנו שבע, שמונה דקות לרוץ לבית הספר. אנחנו בדרך כלל מגיעים בדיוק עם הצלצול ואשרת די מתעייפת מההליכה המהירה.
מה עושים?
(אולי חשוב לציין שאשרת לא יודעת לקרוא שעון ובכלל מושג הזמן הקרוב לא ממש נהיר לה. היום למשל סיפרתי לה שבשעה יש שישים דקות וזה נראה לה המון דקות...)
ערן ועירית
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'אצלנו יש שעון אחד שמכוון 10 דקות'
אצלנו יש שעון אחד שמכוון 10 דקות
08/10/2002 | 10:24
3
קדימה (כלומר, ממהר קבוע ב-10 דקות) - למרות שאני יודעת שהוא מקדים, תמיד כשאני רואה מה השעה בשעון הזה, זה נותן לי איזו תחושה של בהילות (שכבר נורא מאוחר) - אולי זה רעיון טוב להאיץ קצת את סיום ההתארגנות.
או באמת לסיים את כל ה"מטלות" לפני שנפנים לדברים אחרים (למשל, להתלבש, להסתרק, לסדר את הילקוט, לנעול סנדלים ורק אחר כך לאכול ארוחת בוקר - כך אם התמרחתם קצת יותר מדי, אפשר במקום ארוחת בוקר, לקחת כריך או שקית עם קרקרים לדרך).
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'אפרופו בוקר וסדריו'
אפרופו בוקר וסדריו
08/10/2002 | 09:39
2
אני מצאתי שגם בוקר "ארוך" מדי לא טוב. לנו מתאים שיש לנו סדר יום די קבוע בבוקר. הוא מאד נעים וכולל התפנקות במיטה של אמא, ארוחת בוקר נעימה, בחירת בגדים בשלווה, אבל אין חריגות. גיליתי שכשיש לנגה יותר זמן בבוקר, היא מוצאת מה לעשות בו. ואז - היא לא מוכנה לוותר על העיסוק שהיא מצאה. אם, למשל, היא מתחילה פאזל - לא נצא מהבית עד שהיא תגמור את הפאזל, ובנוסף - נצטרך לקחת אותו למטפלת. ואני לא אוהבת לקחת לשם משחקים של הרבה חלקים. כשפועלים על פי סדר היום הקבוע - אין שום בעיות. היא יודעת שאחרי סנדלים והסתרקות - הצעד הבא הוא החוצה. אני אפילו לא צריכה להגיד לה.

וכן, כשיוצאים רגועים (שתינו!), הרבה יותר קל ונוח.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'אהה! אצלנו אין משחקים וטלווזיה על'
אהה! אצלנו אין משחקים וטלווזיה על
08/10/2002 | 12:27
1
הבוקר- מקסימום מוסיקה מהדיסק.

ולא, אנחנו לא נאלצים לאסור על משחקים, זו פשוט לא אופציה שקיימת עבורם בבוקר. לא יודעת איך עשינו את זה, אולי משום מעולם לא הצענו את המשחק בעצמנו.
גם הבוקר שלנו מאוד קבוע (זה החלק שלי, דני מעיר את אורן ולפעמים זה קורה אחרי שאיתמר ואני כבר יצאנו מהבית):
7:00 אני קמה ומתארגנת.
7:10 אני מעירה את איתמר ודני מכין לו בקבוק.
7:20 איתמר ואני יורדים למטה - אני מלבישה את איתמר.
7:25 הוא נותן לחתולים והכלבים לאכול.
7:30 יוצאים מהבית.
כל מה שתיארתי כאן (כולל זמן לפתיחת הדלת של האוטו ע"י איתמר) לוקח מקסימום (במינימום, שגם הוא כבר קרה, זה לוקח 10 דקות), עם זמן היסטריה, חצי שעה.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'גם אני מהמשכימות קום'
גם אני מהמשכימות קום
10/10/2002 | 09:18
ומנצלת את העברת השעון כדי להנחיל לילדי את ההכרה בכך.

אני קמה בחמש וחצי שש. שותה קפה בשקט, מסדרת את המיטה שלי, ומעירה את הילדים. ישראל צריך לצאת ב6.45 והאחרים ב7.30. הם מתעוררים לבד בסביבות 6, מתלבשים לבד, מכינים לבד ארוחת בוקר, משחקים, מסדרים קצת, וב7.30 איתי (הצעיר מכולם) כבר מחכה על יד הדלת לרוץ החוצה.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'גם אני מסכימה עם נעה. למרות ששגיא'
גם אני מסכימה עם נעה. למרות ששגיא
08/10/2002 | 14:45
עדין קטן מאוד, רק בן שנה, אני משתדלת לסיים את ההתארגנות שלי לפני שהוא קם, לכן אני קמה לפניו. קורה לפעמים, שהשינה שלו קלה מאוד בבוקר, ואני לא מספיקה לסיים את ההתארגנות שלי, והוא מתעורר. במצב כשה, אבא שלו מתעסק איתו, עד שאני מסיימת. לאחרונה הוא נהיה "צמוד-אמא", לכן אני מאוד משתדלת להכין את הכל ערב לפני, כך שכל מה שישאר לי לבוקר יהיה המקלחת שלי+התלבשות+איפור וכל שאר הזמן הוא שלו.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'ועל הקושי שבהתמודדות היומיומית'
ועל הקושי שבהתמודדות היומיומית
08/10/2002 | 09:27
26
אני מצרפת קישור לדיון שהתנהל כאן לפני כמה חודשים, והתרגשתי לקרוא אותו מחדש.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'תודה על הקישור'
תודה על הקישור
08/10/2002 | 11:11
10
באמת מאד מרגש ומרתק. תודה!
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'האם לשאול ילדה בת 1.8'
האם לשאול ילדה בת 1.8
08/10/2002 | 12:17
9
1
אם היא רוצה ללכת לים זה נקרא לכבד אותה?
אולי לפעמים אנחנו שואלים יותר מידי " אתה רוצה..."? האם לשאול, כשהאופציה של שלילה בכלל לא יכולה להתקבל זה נקרא לכב את הילד/ה? בדוגמה שכאן, אז נניח, לים אפשר לוותר. אבל הרבה פעמים חמש דקות לפני היציאה בשבת בצהריים אנחנו שואלים : "אתה רוצה ללכת לסבא וסבתא?" , מתוך רצון לשמוע כן נלהב. אנחנו לא חושבים על האפשרות של לא, ובעצם גם (רובנו) לא יכולים לכבד אותה. (לא יודעת איך אצלכם, אבל אצלנו במשפחה איחור, שלא לדבר על הברזה, מארוחה משפחתית שנקבעה מראש ממש לא עובר בקלות )
אני לא חושבת שלילדה בגיל הזה יש את היכולת לקבוע או לדעת אם היא רוצה ללכת לים כרגע. אנחנו, המבוגרים, יודעים שמצד אחד , מדובר בנסיעה מעט ארוכה, מצד שני מזג האוויר היום מאוד נעים ושאולי יגיעו עוד חברים שהיא לא מכירה אבל יש להם ילדה בגילה והיא תהנה מזה. איך בגיל 1.8 (או שנתיים- אצלי), הם אמורים לעבד את כל המידע הזה?
אז אני משתדלת להגיד לאביתר: "הולכים לים!" אתה רוצה לקחת את הכדור איתך?

מה שאני מנסה להגיד זה שצריך לכבד גם את התלות שלהם בנו.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-' מסכימה מאוד!'
מסכימה מאוד!
08/10/2002 | 12:40
לא לשאול שאלות שלא מעוניינים לדעת את התשובות עליהן!!

הילד קבע את הארוחה המשפחתית? לא.
וגם אם הוא לא רוצה ללכת, נשאיר אותו בבית? ממש לא.
אז רוצה, לא רוצה, בגיל שנתיים הוא עדיין יבוא איתנו. (גיל 12 זה כבר משהו אחר ).


חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'הנקודה כאן היא לא עצם השאלה'
הנקודה כאן היא לא עצם השאלה
08/10/2002 | 13:35
1
כי לרוב זה באמת:"שלי, בואי, הולכים לים" והיא: "לא". זה עדיין לא משנה את התהיה שלי לגבי איך להתייחס ללא.
ושוב, הים הוא דוגמא לתהיה הכללית - עד כמה רחוק ללכת עם כיבוד רצון הילד.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'לדעתי, עד איפה שזה בלתי אפשרי'
לדעתי, עד איפה שזה בלתי אפשרי
08/10/2002 | 14:04
מבחינתך, או עד איפה שזה יפגע בילד. כבוד הילד לא אמור להיות על חשבון הכבוד של ההורה או על חשבון בטחונו ורווחתו של הילד.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'בנוסף למה לשאול, יש את איך לדבר'
בנוסף למה לשאול, יש את איך לדבר
08/10/2002 | 14:01
גם אם יש משהו שחייבים לעשות, אפשר להגיד את זה, ואפשר לכעוס את זה.
הכעס לפעמים נובע מתחושת אשמה על כך שצריך להכריח אותו לעשות משהו. כאילו בגלל ההתנהגות של הילד, אנחנו נאלצים לפעול בצורה שאנחנו ממש לא שמחים איתה.
אם מורידים את רגש האשמה, ומבינים שצריך לפעול בצורה מסוימת, ועושים את זה בלי כעס, זה מתקבל הרבה יותר טוב.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'מה שכתבת, ליאת+ - לפי מושגי משמעותו'
מה שכתבת, ליאת+ - לפי מושגי משמעותו
09/10/2002 | 01:16
4
1
לא להפיל על הילד"תיק גדול ממידותיו".

פעמיםרבות מידי - אני רואה הורים שואלים את הילד "האם אתה רוצה?"- והאמת, במקרים רבים, נראה לי שסגנון/תפיסה /גישה זו- אינה כבוד לילד, אינה כבוד להורה, ויש בה משום "עומס יתר" על כתפיו של הילד, שמשתמש בעומס הזה לא בכלים נכונים.
לדוגמא- הורה שבא לאסוף את הילד מהמשפחתון/גן. ילד נהנה מאד במשפחתון/גן. המעבר מחגיגת המשפחתון/גן לחוץ המשפחתון/גן, מהווה פרידה משמעותית נוספת עבורו ביום.
לשאול את הילד- אתה רוצה ללכת הביתה- משמעותו להפיל עליו תיק כבד מידי. בטח שהוא רוצה להגיע הבייתה. אבל קשה לו להפרד מהמשפחתון/גן וכו´.
קשה לי אולי להסביר את דברי, אבל אני רואה מצבים רבים, בהם רואים ילד קטן, שהוריו מדברים, ומדברים, ומדברים אתו- והוא בעצם מנהל את המהלכים. אני רואה בכך, בבלבול שנוצר אצל הילד, בלי שההורים חשים בכך- הרבה חוסר כבוד לילד.
לומר לילד, כמו שכרמית אמרה- עוד 10 נידודים ואחר כך הולכים- זו קביעה שלה, והיא עקבית בקביעה, והיא עושה זאת בעקביות כבר זמן רב, והילדים התרגלו לכך שהיא מתכוונת למה שהיא אומרת.

וורד הביאה דוגמא של ילד עייף, ששיקול דעתו משובש לגמרי. לדעתי, לפעול לפי שיקול דעתו של הילד- יש בכך חוסר כבוד לילד.

לשמחתי- יש ילדים שכאשר הם עייפים, מאד בקלות ניתן להשכיב אותם במיטה, והם ממש "מודים לך" שזהית שהם עייפים.
ישנם ילדים, וגם ברור לי למה, שאת מזהה שהם עייפים/הרוגים, והדבר הנכון ביותר עבורם הוא להכנס למטה, ולהניח את ראשם ולהרדם.
אבל הם - קודם צריכים, לא יכולים אחרת, אלא למחות בקולי קולות, כאילו קרה משהו נורא. הם שפוכים לגמרי. כאשר הם מסימים לצעוק, תוך שבריר של שניה- הם בעולם השינה המתוקה.
מבחינתי- עדיף ילד שהולך לישון בתחושה נעימה, מפטפט עם עצמו, מאשר ילד שהרוג, אבל צועק- לא רוצה במטה....

דסי
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'קודם כל צריכה להיות הסכמה'
קודם כל צריכה להיות הסכמה
09/10/2002 | 07:00
3
וקבלה, אצל ההורה -שבמקרים מסוימים , שקשורים לבטחונו ורווחתו של הילד- אפשר, מותר ורצוי, להחליט עבורו.
יש הורים שלא מוכנים לקבל את המסקנה הזו.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'אפשר להחליט עבורו גם בנושאים לא קרי'
אפשר להחליט עבורו גם בנושאים לא קרי
09/10/2002 | 23:13
2
"לא חייבים לשאול" לא מדבר רק על נושאים קריטיים, שבהם אנחנו הקובעים, אלא גם על היומיום. למרבית הילדים יהיה הרבה יותר נוח אם תחליטי עבורם גם על דברים שגרתיים וסתמיים. אם לא מוצא חן בעיניהם - הם כבר יודיעו - ואז, אפשר בהחלט להתייחס לדעתם (שוב - בוודאי באותן החלטות שרירותיות לא מתוך עקרון מיוחד). עד שהילדים שלי לא דרשו זאת, אני בחרתי להם את הבגדים, ולא הצקתי להם עם העדפות. גם בחירת מספר הנדנודים באה כדי לתת להם מצד אחד אחריות וחופש בחירה (כי הקביעה השרירותית שלי - אחרון ודי כבר לא התאימה) ומצד שני מגדירה את הסיום. אם יבקשו להתנדנד עוד קצת לפני ה"נדנודים האחרונים" - אשקול זאת בהתאם למצב, ואם ניתן, אענה בחיוב (זה כמעט לא קורה. כשאני יודעת שאין לי כוח לנדנד הרבה, אני אומרת להם מהתחלה שהיום נתנדנד רק קצת, עם הסבר (חם מדי, אני עייפה, אנחנו צריכים להגיע ל...).
כמובן שבאופן נקודתי קורה שאני מתנהגת אליהם בחוסר כבוד. יש ימים שזה אפילו קורה לא מעט. אבל, כמו שכבר נכתב - כשהכיוון הכללי הוא כבוד, וכבוד זה גם למגבלות שלהם כילדים, אז אני חושבת שהסך הכל יוצא בסדר (בטוח יהיו להם מלאי טיעונים על ספת הפסיכולוג כשיגדלו, ובטוח יש מליון דברים שאפשר לשפר, ובכל זאת...)
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'מה הן המגבלות שלהם כילדים?'
מה הן המגבלות שלהם כילדים?
09/10/2002 | 23:35
1
נדמה לי שכאן המקום שהדעות חלוקות, מה הן המגבלות שלהם כילדים?
רווחתו של הילד זו הכוונה לעיניינים לא קריטיים.
זה יכול לנוע מלהחליט עבורו שהיום כדאי ללבוש בגד כזה או אחר, ועד ללקחת אותו על הידיים כשהוא צועק/להכניס אותו לאוטו כנגד רצונו/וכו´, כי הוא שפוך לגמרי וכבר לא יודע מה לעשות עם עצמו.
ואמרת נכון " כשהכיוון הכללי הוא כבוד, וכבוד זה גם למגבלות שלהם כילדים ".

חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'ומבוגרים לא אוהבים שאומרים להם?'
ומבוגרים לא אוהבים שאומרים להם?
10/10/2002 | 09:25
1
מנסיוני המקצועי, אני רואה איך אנשים בוגרים מתים, פשוט מתים, שאני אחליט עבורם, בהחלטות שהן לחלוטין לא מתחום עיסוקי.

את שומעת אנשים ממש מבקשים את הוראות בחיי היום יום. איך אני אדע מה לעשות אם לא ינחו אותי? כמה מנחים ומדריכים יש?

האם כולנו חיים את חיינו ללא חוקים וכללים שהוכתבו מלמעלה?

הבעיה היא לא בעצם הכללים, אלא בדרך הכתבתם, לדעתי ובזהות המכתיב. אם המוכתב מקבל את הסמכות של המכתיב, מיד יותר קל לו לקבל אותה. אם המכתיב יודע לתת סמכות יחד עם ההוראות, יותר קל לקבל אותה.

אני חושבת שיש לנו אשליית חופש לגבי חיי בגרותינו, ולא היא. כולנו כבולים בכבלי חיי היום יום והמעשה, והעבודה והזוגיות וההורות, ועוד יש לנו אשלייה של חופש אינסופי.


חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'גם אני התרגשתי. תודה '
גם אני התרגשתי. תודה
08/10/2002 | 12:31
14
וכמו שחשבתי אז - אורן לא שכחה את אותו אירוע.
עדין יש לי רגשות אשמה
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'לא התכוונתי לעורר אותם מחדש '
לא התכוונתי לעורר אותם מחדש
08/10/2002 | 12:43
לצפיה ב-'היא לא חייבת לשכוח'
היא לא חייבת לשכוח
08/10/2002 | 18:46
12
אבל האם היא התגברה על האכזבה, למדה מזה שאמא עושה טעויות, והמשיכה הלאה. או שאת מרגישה שיש לה בעיה באמון איתך?
קשה לילד שזוכר ולא סולח. וזה לא בהכרח בגלל ההורה, אלא יותר ענין של אופי.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'אני לא חושבת שיש לה בעית אמון איתי'
אני לא חושבת שיש לה בעית אמון איתי
09/10/2002 | 15:08
11
אני חוששת שצלקת קטנה פה, צלקת קטנה שם, ולרגשות כבר יהיה קשה להגליד.
יש ילדים (ואני כוללת את אורן), שכשהם נזכרים הם חיים מחדש את האירוע. היא כמו, גבס: שמת את היד כשהיא רטובה, תוך כמה דקות הכל מתקשה ונשאר סימן של יד.
היא כל כך רגישה שזה פשוט לא יאומן. ולא רק שהיא רגישה, היא גם מביעה את הרגשות שלה ואנחנו מקבלים כל הזמן משוב עד כמה.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'אני לא יודעת למה את קוראת ילדים'
אני לא יודעת למה את קוראת ילדים
09/10/2002 | 16:52
10
1
רגישים.
הילדים שלי בהחלט ילדים רגישים, ומתי הם נפגעים - כשמישהו עושה להם משהו בכוונה, מעליב אותם, משפיל אותם. יש מקרים שאני מאשימה שלא בצדק, אז מיד מעמידים אותי על טעותי ואני לומדת להיות יותר זהירה בפעם הבאה.
כמו שזה נשמע, מי שרגיש מאוד, זו דווקא את, והתאור של היד עם הגבס מעמיד בפנייך מודל מאוד קשה (ולדעתי מאוד מוטעה), ואחריות לא סבירה בעליל לכל מצב ומקרה.
מודל שמזכיר את משנתה של בשמת והנזקים שהאמא החסרה גורמת לילדיה.
נזקים, לדעתי, זה אותו ילד שכלאו במיטה, ילדה שחטף מכות רצח (לפני קהל אנשים) בגלל שעשתה משהו לא מוצלח (מקרה שראיתי לצערי באחד מימי החופש).
אני מאמינה שילדים שחיים עם הורים שאוהבים אותם, שחווים תמיכה וקבלה, יתגברו על כל מכשול, גם על הורים שטועים.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'לא ממש לא.'
לא ממש לא.
09/10/2002 | 19:39
9
אני יכולה לומר לך בוודאות שאורן הרבה יותר רגישה מאיתמר. זה לא קשור להעלבות. זה קשור לאיך היא ניגשת לחיים, לאיך היא תופסת דברים ולתובנות שלה בהתאם למה שהיא עוברת.

אני מאמינה שילדים שחיים עם הורים שאוהבים אותם, שחווים תמיכה וקבלה, יתגברו על כל מכשול, גם על הורים שטועים.
זה לדעתי לא נכון. הרבה מאוד הורים אוהבים את הילדים שלהם, והרבה מאוד ילדים לא מתגברים על הטעויות והנזקים שההורים עושים. אהבה בלי הקשבה ותמיכה (ורק אל תגידי לי שאין כאלה) לא תאפשר לאף אחד להתגבר.
בואי נגיד את זה ככה, אם רק אהבה היתה מספיקה, לא אני ולא את היינו כאן בפורום, דשות כל צעד שלנו בהורות.

המקרים שציינת בסוף ההודעה שלך הם קיצוניים. בעיני נזק שהורים עושים, הוא גם כזה שלא מאפשר לילד לבחור במקצוע שהוא אוהב או לממש כל פונטציאל אחר.
עוד נזק שלא מתגברים עליו הוא ילדים שהופכים לבוגרים ונמצאים ביחסים לא טובים עם ההורים שלהם.
עוד נזק, בעיני, הוא בוגר שלא מסוגל לספר להורים שלו שהוא הומו/לסבית.
ויש נזקים בתחום של מין, הנאה מינית ובושה.

כל אלה הרבה יותר שכיחים, נמצאים בכל משפחה, מאשר מה שאת תיארת. אז נכון, לא מתים מזה אבל גם חיים הרבה פחות טוב, לוקחים הלאה את דפוסי היחסים לתוך המשפחות שהם מקימים ומנציחים את הנזק.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'צלקות/נזקים/כבוד/תפישות עולם'
צלקות/נזקים/כבוד/תפישות עולם
10/10/2002 | 01:50
2
הי,
מנסיון חיים, כילדה, כאם - נראה לי שהמילה צלקות ונזקים חזקה מידי.

אביא דוגמא מחיי האישיים, כילדה.

בתרבות של הורי(ואלו היו הורים ייקים, בשנות הקמת המדינה...), היה ברור שישנה "הפרדה" בין עולם הילדים לעולם המבוגרים.
זה התבטא לא רק במה שאני מרגישה היום(קשרי עם ילדי, לעומת קשריהם של הורי איתי כילדה).

ההורים דרשו ,למשל,ציות- כחלק מתרבות.
לא ראינו בזה חוסר כבוד. ידענו שבכל הבתים הגישה היא כזו. ידענו ביננו, כאשר כבר היינו גדולים יותר, בצבא- לצחוק על מאפייני הייקים.

לי הפליקו בישבן. זה כאב, זה העליב. האם יש לי צלקת? לא, אין לי.

אותי הכריחו, כחלק מתפיסה תרבותית חינוכית, לכתוב ביד ימין. אני שמאלית. בילפתי אותם, עשיתי להם הצגות, ובסוף ירדו ממני. יש לי צלקות? לא.

למדתי, על פי בקשתי- לנגן בקלרינט. כמו ילדים רבים בימינו, מהר מאד לא רציתי ללמוד לנגן.
כנראה לא הייתי מוצארט, וזה היה כרוך בהפסד הרבה מאד כייפים של ילדה בת 10 (אימונים של שעה כל יום, נסיעות 2 פעמים בשבוע לקיבוץ אחר, לשיעור נגינה ולקונסרבטוריון(ככה כותבים? קראנו לזה "אולפן למוסיקה").

משום האווירה במשק- לא העזתי לומר- איינני רוצה להמשיך לנגן. למדתי, ממש באי חשק, במשך שלוש שנים.

לא הייתה מאושרת ממני, ולא היה לי את מי לשתף בשמחתי- כאשר בתום שלוש שנים עשו לי בחינה, והחליטו שמפסיקים את שיעורי הנגינה.
האם יש לי צלקת. לא. אבל זה לימד אותי לחיים- איך להשאיר ערוצי קשר עם ילדי, לגבי קשיים שלהם, רצונות ואי רצונות שלהם, לדברים מאד משמעותיים בחייהם.


כאשר נעשיתי אמא- נשבו "רוחות תרבות" אחרות, והיה לי ברור שלא אתן מכות בישבן לילדי.

הורי, כאשר לא רצו שנבין על מה הם מדברים, דיברו בינהם בגרמנית, ואנחנו, צברים של ההתישבות העובדת - לא רצינו ללמוד גרמנית, "זה גלותי" - ולא הבנו מה הם מדברים.
האם נעלבנו? לא. האם הרגשנו חוסר כבוד? לא.

אבל, היו דברים, שגם הם היו חלק מהתרבות, והם בהחלט יצרו צלקת, שהרבה השקעתי כדי לטפל בה, ולהתמודד אתה, ויש דברים שאינני מסוגלת אפילו להגיע אליהם.
למה אני לא מסוגלת להגיע?
אז, בתקופת הקמת המדינה, היה ברור שהורים, מסיבות שונות, עוזבים את הבית, לתקופות ארוכות, של שנה שנתיים.
אבי, יצא לשליחות לארצות הברית כאשר הייתי בת 4.
הוא היה שם שנתיים ימים. אתם יכולים רק לדמיין לכם מה זה עושה לילדה בת 4.
אבל ה"צלקת" כל כך עמוקה, מגיל 4, כולל התרבות, שבכלל איני יכולה להיות מודעת לרגשות שלי כלפי צעדו זה של אבי.
אני כן יודעת איזו מערכת יחסים, איזה עולם רגשי היה ביננו כשגדלתי, עם חזרתו, והפכתי לנערה צעירה , אשה צעירה ואם.
לא היה שום כעס על פני השטח, ולא ברמות קצת נמוכות יותר- כלום.

לעומת זאת, אימי חלתה בסרטן, בהיותי בת 15. תוך זמן, כנראה, די קצר, נפטרה.
לא סיפרו לי שהיא חולה כל כך קשה. לא סיפרו לי שהיא הולכת למות. לא איפשרו לי להפרד ממנה, לא איפשרו לי ללכת להלוויה, לא הייתה מסורת של ישיבת "שבעה"(משק של ייקים, ללא שום סממנים של דת ומסורת), לא דיברו מעולם בבית עליה, מאז שנפטרה.

אימי לא חשבה שהיא צריכה לספר לי, לנו. זו הייתה חלק מתפיסת התרבות שלה. היא לא חשבה שהיא צריכה להפרד ממני.

זו הייתה צלקת, צלקת מאד קשה. אני מניחה שלא רק עצם המוות של אם, אלא גם כל מה שלא היה מסביב- שהזכרתי. זו צלקת.

אני מספרת זאת, כדי להחזיר לפרופורציות. לא כל מערכת יחסים לא הכי נפלאה עם הורים,למשל- עם אם/אב שתלטניים- זו צלקת.

לא כל טעויות שאנחנו עושים כהורים, וכולנו עושים- זו צלקת, נזק.

גם בהן שלי בכה מאד על טעויות שעשיתי כלפיו, מחוסר מודעות, מבלבול-

לומר שיש לו צלקות? זו הגזמה. הוא אדם מאושר, בונה מערכת יחסים נפלאה עם חברה, כך גם ביתי. יש לו מחולשות ונקודות חוזק. חלקן מרכיב אישיותי, חלקן תוצאה של היחסים בין כל בני המשפחה.
אבל אלה לא צלקות, אלה לא נזקים.

כאשר משהו מספר על קשיים, כאדם בוגר, עם הוריו, לאור מערכת יחסים מהילדות- יש לו אפשרות לטפל בבעיה, בעזרה מקצועית, לעבד הקשר הרגשות, אופי הקשר הלקוי, ולצאת ממנו. אבל מי שהורהו, חס וחלילה התעלל בו- ואני לא רוצה להכנס לפרטים- זו צלקת מאד קשה.
קר כמטפורה-
חליתי באבועות רוח. היתה לי צלקת מעל הגבה השמאלית. האם אפשר לראות אותה היום?
כשהייתי ילדה בבית הספר העממי, נפל לי על גשר העף- חלון תלוי, בכתה. כאב מאד, אני מניחה. הייתה לי צלקת. כשאני ממשת כאדם בוגר- אני לא מרישה אותה.
האם אני מובנת?
אין זה אומר שלא רציתי כאם להשתפר, ללמוד לא לטעות,לעשות דברים נכון ונעים יותר.
אבל בין זה לנזק וצלקת- המרחק עצום.

דסי


חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'דסי, התרגשתי לקרוא'
דסי, התרגשתי לקרוא
10/10/2002 | 07:36
אני חושבת ש"נפילות" נקודתיות יותר (כמו אי ההקשבה של נעה) או פחות (כמו שיעורי הנגינה של דסי), לא יהפכו לצלקות או לא יתפסו אצל הילד שהתבגר כנזק, אם מבחינה רגשית הוא אדם יחסית יציב שמסוגל לשים דברים בפרופורציות.
מעבר לזה שאני שואפת לקיים יחסי כבוד עם כל סובבי ובפרט עם ילדי, אני חושבת שבכך עיקר חשיבותם של יחסי כבוד. כבוד לרצונות של הילד, כבוד לרגשות שלו, מצד הוריו, מקלים עליו לפתח אישיות יציבה.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'תודה דסי '
תודה דסי
10/10/2002 | 09:49
3
לצפיה ב-'צלקות'
צלקות
10/10/2002 | 09:41
2
אני בת לאם ניצולת שואה. ילדת שואה שחוותה פרידה מהוריה בגיל שנה, מאמה המאמצת בגיל 4 , מבת דודתה בגיל 7 ולאחר מכן טורטרה בין ארבעת דודיה במשך שנתיים עד שהגיעה אל המנוחה ואל הנחלה.

לאמי יש צלקות. צלקות מדממות. צלקות שנפתחות ומשפריצות לכל עבר. צלקות שהשביתו אותה במשך שנתיים ימים בדיכאון נורא ואיום, כאשר אני בת 16 שנה.

אז הדמעות שזלגו מעיני אמי הרטיבו גם אותי. הרטיבו את אחי. אבל לאמי יש צלקות. לי אין. לאמי יש צלקות. לאחי אין.

כי אנחנו יודעים שאמא שלי אוהבת אותנו, וכל כמה שפגעה בנו, והפגיעה היתה עמוקה וקשה וכואבת לאין ערוך, עדיין היא באה מנקודה של שבר אישי, ושל אהבה עמוקה.

נכון, צריך לזה בגרות. כילדה היה לי הרבה יותר קשה לעכל את זה. אבל עדיין אני חושבת שאמי היא אם נהדרת, עם כל התקפות הזעם שהיו לה, ועם התקפות הדכאון שהיו לה, ועם מחלת הסדר שהיא סובלת ממנה עד היום, ועם חוסרת יכולת טוטאלית לחוות פרידה ממי מילדיה. למדתי ממנה רבות, כולל איך לסלוח לאנשים שפגעו בה, ובלבד שהפגיעה באה מנקודת האהבה.


אדם צריך ללמוד למחול לאוהבים אותו, ומחול לעצמו.

חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'תודה, ציפי ודסי על השיתוף'
תודה, ציפי ודסי על השיתוף
10/10/2002 | 12:42
1
דבריכן רגשו אותי מאד.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'תודה גם ממני.'
תודה גם ממני.
10/10/2002 | 13:54
לפעמים צריך גם את הניסיון הקשה והנורא של הדורות הקודמים כדי לשים את הדברים בפרופורציות.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'נעה, את צודקת אבל מה אפשר לעשות?'
נעה, את צודקת אבל מה אפשר לעשות?
10/10/2002 | 16:37
2
הרי בכל מקרה נעשה טעויות, ואולי נפגע בלי כוונה, ואולי נכעס יום אחד על משהו, ואולי...יש מישהו שלא טועה ולא גורם בכך לילדיו שום נזק? אז מה את מציעה? אי אפשר להסתובב עם רגשות האשם על כל צעד לא נכון.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'וממי שהמציא את רגשות האשמה'
וממי שהמציא את רגשות האשמה
10/10/2002 | 16:53
האמא הפולניה (סתם, גם אני מהעדה הזו).
"אנחנו כבר ננוח בקבר"
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'מה לעשות? עד שנגיע לקבר אפשר'
מה לעשות? עד שנגיע לקבר אפשר
10/10/2002 | 17:49
פשוט להיות מודעים (אפשר גם ללכת לפסיכולוג ולדבר על הכל - מאוד עוזר, אבל יקר). זה לא ימנע את כל הטעויות, אבל זה בטח יפחית אותן.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'רק את יודעת את התשובה'
רק את יודעת את התשובה
09/10/2002 | 07:57
11
ובקצרה:
עד כמה שזה לא פוגע בדברים חשובים יותר (בריאותה למשל), ועד כמה שזה לא פוגע בכבוד ההורה (אם אני צריכה לצאת לאירוע ולהשאיר אותם עם הבייביסיטר והם לא מוכנים לחזור מהגינה ולהתרחץ אני בהחלט לא אשאיר להם ברירה כזו. גם לי יש זכויות.)
מה שכן, גם כשאני צריכה "לכפות" משהו על ילדיי זה לא יהיה באמת "בכוח", אלא בשכנוע, אפילו לשון פקודה וכו´ כי אני מסתייגת מלהשתמש בכוח פיזי כלומר בעליונות גופנית של ההורה על הילד, אלא רק בעליונות שכלית ומעמדית (אני ההורה ויש לי סמכות פה) (בטח לאה תגיד שזה לא הרבה יותר טוב אבל ככה אני מרגישה, שזה בכל זאת עדיף.)
אבל מה? בכל דבר יש באמת לשקול מה הנזק שיגרם מכך שהילד ינהג כרצונו. למשל אם הוא לא ילך לים...אלא ישב עם הפאזל. מה הנזק? הוא יפסיד פעילות כייפית שהוא אוהב, וגם את. נו...אפשר לעמוד בזה הרבה פעמים אם תעזבי אותה בשקט היא אחרי 2 דקות תשכח מה"לא"(או אחרי שתגמור עם הפאזל) ואז תוכלי ללכת איתה לים. שווה לחכות כמה דקות.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'אני רוצה להשתמש בדוגמא של נדיה'
אני רוצה להשתמש בדוגמא של נדיה
09/10/2002 | 08:27
10
3
עם החזרה מהגינה והבייביסיטר. נניח שבן זוגי ואני קבענו לצאת בערב, והזמנו בייביסיטר לשמור על הילדים. בשעה שמונה אני שמה לב שאנחנו עוד בגינה, ומתחילה לכוון את הילדים לכיוון הבית, כדי שנוכל להיות מוכנים לצאת בתשע. עם עומר ושירה לא תהיה לי שום בעיה. נקודה. בגלל זה תמיד כששואלים אותי כאן "אבל מה אם הם לא יסכימו" או "מה אם הוא מחזיק בנדנדה ולא מסכים לעזוב" אני עונה תשובות היפותטיות, כי מעולם לא עמדתי במצב הזה איתם. ולא בגלל שהם ילדים מיוחדים (כלומר, הם כן כמובן, אבל זה לא בגלל זה ), אלא (אני חושבת) בגלל שמערכת היחסים בינינו היא כזו, שכמו שהם יודעים שאני משתדלת להענות לבקשות שלהם, גם הם נוהגים אותו דבר כלפי. אז אני אומרת להם "עוד 5 דקות עולים הביתה" ובזה זה נגמר.
אורי עדיין קטן, ולכן איתו בהחלט יכול להיות מצב שבו הוא לא רוצה לסיים פעילות שהוא נהנה ממנה, אבל מכיוון שאני פנויה להתמודד רק איתו, ומכיוון שאני יודעת איזה דברים הוא אוהב, גם אותו לא תהיה לי בעיה לשכנע לבוא הביתה (למשל, בוא נלך עכשיו הביתה ותקבל ננוק בספה).
ברור לי, שאני לא אוותר על היציאה שלי בגלל שלילדים אין חשק לעלות הביתה (אלא אם, כמובן, מי מהם חולה או כיוצ"ב), אבל איכשהו גם לילדים זה ברור. זה בכלל לא הופך לנושא לויכוח. גם לא אצל אורי, הגם שהטקטיקה שלי איתו יכולה להיות שונה.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'אז מזל שיש ננוק, לא?'
אז מזל שיש ננוק, לא?
09/10/2002 | 11:23
זה נותן בידייך את "אמצעי הפיתוי האולטימטיבי".
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'נשים.. '
נשים..
09/10/2002 | 14:07
8
משתמשות בציצים כדי לקדם עניינים
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-''
09/10/2002 | 14:39
3
לצפיה ב-'משה בכלל לא כזה והם בערך הבאותו'
משה בכלל לא כזה והם בערך הבאותו
09/10/2002 | 16:21
הגיל!
משה הוא ילד שיודע בדיוק מה הוא רוצה בחיים. אין שום סיכוי לפתות אותו, להסיח את דעתו או לעשות לו תרגילים כלשהם (וזה מרגע שהוא נולד, ובנתיים- רק מחמיר ). אמנם זה מתאזן על ידי כך שהוא בד´´כ מאוד משתף פעולה. אבל במקרה והוא לא- באיזהשהו שלב חייבים להפעיל לחץ מסוג זה או אחר. מזל שזה באמת לא קורה הרבה.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'לאה משתמשת בשיטת תגמולים....'
לאה משתמשת בשיטת תגמולים....
10/10/2002 | 01:54
5
לא משתמשת בסמלים, אז אין חיוך....

דסי
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-''
10/10/2002 | 08:17
נתת לי רעיון - אולי נתחיל גמילה מחיתולים, ועל כל פעם שהוא יעשה בסיר, הוא יקבל ננוק...
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'ואם כבר ברצינות..'
ואם כבר ברצינות..
10/10/2002 | 08:55
3
אז באמת נראה לי שבסיפור של לאה ואורי לא מדובר ב"שכנוע" אלא ב"פיתוי".
נדמה לי ששכנוע קשור יותר במהות העניין, נגיד לשכנע אותו שעכשיו הולכים הביתה כי חשוך וקריר. פיתוי, לעומת זאת, מתייחס לדברים שאינם קשורים לעניין עצמו - תגמולים סמליים (שבחים נלהבים, מחיאות כפיים, מדבקות וחותמות למיניהן) או תגמולים ממשיים (לינוק, ממתק וגם כסף מסבא לילדים שלא רבים).
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'אני לא בטוחה.'
אני לא בטוחה.
10/10/2002 | 12:09
2
מה זאת אומרת "שכנוע"? אני רוצה לעלות הביתה כי כבר 8, כי ב-9 צריכה לבוא הבייביסיטר ואני רוצה להספיק עד אז להכין ארוחת ערב ולעשות להם אמבטיה. למה זה צריך לעניין את אורי? לאורי לא מפריע שחשוך (יש פנסים), לא מפריע שקריר (לא קר לו), הוא לא רעב, הוא לא עייף - מבחינתו הוא רוצה להמשיך להיות בגינה, ובצדק. אין לי דרך - כרגע - לשכנע אותו לעלות הביתה. הסיבה שיש לי אפשרות לשכנע את עומר ושירה היא, שהם גדולים יותר, וכשאני אומרת להם שאני רוצה להספיק לסיים ארוחת ערב ואמבטיה לפני שהבייביסיטר מגיעה, הם מבינים ומתחשבים. לאורי עדיין אין יכולת ואין סיבה לגלות התחשבות מהסוג הזה.
אז אני לא אתחיל איתו בשכנועים והסברים ודיונים, כי זה פשוט לא רלוונטי.
אני אומר שעולים הביתה, אתן לו עוד זמן מסויים (תחום בסיום פעילות, בסיבוב נוסף על האופניים, בהליכה מתי שחבר אחר הולך או כיוצ"ב), ונלך. אני יכולה לספר לו שאני רוצה להספיק להכין ארוחת ערב וכו´, אבל אני ממש לא מצפה שהוא יתחשב בי מהבחינה הזו. אז לאורי הרבה יותר מתאים, כדי "לרכך" את האכזבה שבאילוץ לעזוב את הגינה לפני שהוא היה מעוניין בכך, להציע לו פעילות אלטרנטיבית בבית (בוא תקבל ננוק או בוא נקרא סיפור או בוא תעזור לי להכין פיצה זה בדיוק אותו דבר בעיני. אני ממש לא רואה את הננוק כשווה ערך לחותמת או למחיאות כפיים או לממתק - זה לא חיזוק חיובי, זו פעילות אלטרנטיבית אהובה). לעומר ושירה אני לא אעלה בדעתי להציע ממתק (או ננוק) "בתמורה" לעזיבת הגינה. אבל אם אראה שהפסקתי אותם באמצע פעילות אהובה, בהחלט אשתדל למצוא משהו שיפצה אותם על ההסכמה להפסיק את הפעילות שלהם מתוך התחשבות בי.
לדעתי זה בהחלט בגדר "שכנוע" ולא "פיתוי".
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'דוגמא מאתמול'
דוגמא מאתמול
10/10/2002 | 22:13
1
אתמול, כבר הינו צריכים ללכת הביתה מחדר האוכל (שילוב של רצון, שעה, עייפות מתגברת שלהם ועוד) - הילדים שיחקו רחוק מאיתנו ולכן לא הספקנו להתריע. הם לא רצו ללכת הביתה (שיחקו עם עוד ילדים ובהחלט נהנו). התחילה תגובה של בכי. הצעתי להם לרדוף אחרי החוצה - תוך שניה שוב היו ילדים עליזים שהלכו הביתה בשמחה. אז זה לא ממש "שכנוע" אבל זה מציאת פתרון שבו גם הם וגם אני מרוצים (ורצים...) בלי לוותר על רצונותינו או כבודנו.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-''
11/10/2002 | 11:33
וזה יותר מתאים לגיל שלהם מאשר "שכנועים" אחרים.
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'הבעיה שלנו היא ברכב'
הבעיה שלנו היא ברכב
09/10/2002 | 17:12
3
אצלנו הבעיה העיקרית מתעוררת כאשר הילדה לא מוכנה להיקשר באוטו.

ניסינו כל מיני דברים.. לתת לה זמן לשחק באוטו עד שנתחיל לנסוע, לשבת קצת עם אמא מאחורה ואח"כ להיקשר ולנסוע..
התוצאה היתה בד"כ החמרה של המצב.
ואז אני משתמשת בכוח. לצערי אין לי מילה אחרת לתאר את זה מאשר אלימות.
כאשר האופציה השניה היא להתבשל באוטו רותח בשמש בצהרי היום, או להתקע חצי שעה באוטו בערב במקום לנסוע..
זה בערך הגבול שבו הערכים שלי מתנגשים עם הפרקטיקה.
למישהו יש פתרונות?
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'להחליף כסא?'
להחליף כסא?
09/10/2002 | 19:42
1
לצפיה ב-'הצעה- לא לקרוא לכך אלימות- אלא'
הצעה- לא לקרוא לכך אלימות- אלא
10/10/2002 | 02:08
1
הפעלת כוח, כי לילד אין שיקול דעת, ולך יש.
הילד מרגיש שאת מרגישה שזו אלימות( =רגשי אשם).
ברגע שתעשי את הסוויצ´, שזו לא אלימות(לפי דעתי- צריך לקבל פרופורציות), ותאמר, שאין לך ברירה, את צריכה להפעיל כוח. הדברים ילכו יותר בקלות, ואולי כמות הפעמים של ההתנגדות ועיסוק בנושא תגדל.
זו בדיוק הדוגמא שאמרתי/כתבתי, שאני אורה הורים נואמים לילדים, ואיך במקום שתהיה סמכות הורית, ישנו "ניהול ילדי"...

אז זה לא נעים לנסוע עם חגורה. זה הרבה יותר לא נעים אם עושים מזה עניין.

גם בחיים הבוגרים, ישנן נסיבות, בהם משהו לא נוח לנו, אבל אנחנו לא יכולים לשנות - למשל- שכנים מגעילים, כל הזמן פגעים בגינה שלי, בלי שאני תופסת אותם עושים זאת.... שצועקים מהחלון כאשר אחד הילדים בוכה.
אני יכולה לשנות המצב? לא.
אני מפתחת כלים להתעלם. אני מתחממת כשזה קורה, אבל לא חייה כל יום את השכנים "הלא נחמדים".
אלימות זה הורה שמכה מכות רצח את ילדו, שמטיח את ראשו אל האוטו...
לא רוצה להכנס לתאורים קשים. אבל עבודה בתחומים שאני עבדתי- אולי נותנת פרופורציות על החיים....

הורה שמעיל כוח כדי לקשור חגורה בטיחות לכסא הילד, והילד מוחה- הוא לא הורה אלים. הההורה יכול להוסיף מילים, המכילות את הכעס של הילד.

לדעתי, צריך לרדת מ"עץ האלימות..."

דסי
דסי
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'נסיון נוכחי שלנו:'
נסיון נוכחי שלנו:
10/10/2002 | 07:22
הבעיה החדשה היא שהוא מעדיף לנהוג בעצמו (יושב על כסא הנהג, מושיב מישהו לידו, ומתחיל לשחק בכפתורים למיניהם).
מובן שלפני שמשחק זה ממוצה, הוא לא רוצה לעבור לכסא.
אם יש זמן - אני נכנסת לפניו, מניעה ומדליקה מזגן, ומחכה בנוחות.
הרבה פעמים אני נותנת לו לנהוג אחרי שהגענו, או סתם כשיוצאים לטיול בשכונה, אם הוא מבקש. כל זה - בתקווה שהמשחק ימוצה (לפני גיל 17, ז"א).

לגבי שלב ההושבה - זה מגובה בד"כ במים או פרי (או ארוחת צהריים). אם אפשר - יוצאים מהבית בשעות שטובות לילדים, אבל לא תמיד אפשר (בעיקר בחזור מתפקשש לפעמים).
חינוך לגיל הרך >>
לצפיה ב-'יאנוש קורצ´אק (לפני שהדיון דועך)'
יאנוש קורצ´אק (לפני שהדיון דועך)
09/10/2002 | 23:26
8
ציטוטים מתוך "קורצ´אק למחנך בשנות השמונים" / שמעון זקס הוצאת עם עובד (1980)

[הערות בסוגריים מרובעים הן שלי]

"...ואלה עיקרי תורתו התקפים גם בשעה זו:
1. האדם החדש צריך להבין את העולם הסובב. עליו להבחין בשינויים המתחוללים בו, לדעת להסתגל אליהם או להששלב בהם, ועם זאת לשמש מנוף לשינויים ולשיפורים חדשים.

2. יש לשנות את הזכויות המעניקות את הסמכות למבוגרים בלבד תוך התעלמות מעולמם של הילדים. רק חינוך אחר לילדים, תוך שותפות מלאה עמם וחלוקת זכויות שווה, ישנה וישפר את העולם.

3. חינוך לסובלנות מלאה, רק הוא יוכל לקרב את השלום בעולם. אם נקדים לשנן עיקרון זה לילדינו, לא יראו נכדינו מלחמה.

4. בכוח ובכפייה, בפקודה או בהוראה, לא נשיד אהבה והערכה לעצמנו ולזולת.

... שני עקרונות אחרים של קורצ´אק פונים אל המבוגר:
א. התביעה למתן כבוד לילד.
ב. הניתוח של אהבת המבוגר לילד.

יש קשר הדוק בין השניים - כפי שנרמז מתוך עיון בעבודותיו החשובות ביותר:
- זכות הילד לכבוד.
- כיצד לאהוב ילדים.

שני הספרים שני הספרים ושני העקרונות אחוזים זה בזה אחוז היטב: רק מי שמכבד את הזולת, רשאי אף הוא לזכות בהערכה ובכבוד. ההערכה מונעת אלימות ושנאה, ולכן אינה רק בבחינת קטגוריה חינוכית, אלא...

... לכן, חשבו מאוד לשים לב לשאלותיו ולכבד את דבריו ואת משאלותיו [של הילד]. ואולם, כבוד לזכויותיו של הילד - אין פירושו מתירנות טוטלית.

... קורצ´אק מבקש לעצב משטר חיים בו יעמוד האדם הצעיר בנקל על תחומי ה"מותר" וה"אסור" מתוך המשטר עצמו [ואני מרשה לעצמי להוסיף: מתוך החיים עצמם]

קורצ´אק מנתח את אהבת המבוגרים לילד - ומגיע למסקנה כי פעמים רבות מפגינים המבוגרים אהבת-סרק לילד על מנת לפתותו ללכת בדרכם שלהם [kalla זה בשבילך מהדיון הקודם, לגבי תשומת לב שלא לפי צרכים]...

קורצ´אק נאבק למען אהבה אמיתית, שפירושה כנות ומתן כבוד לצרכי הילד; אהבה נקייה מכל שמץ של רצון לשעבד את צרכי הילד לאלה של המבוגרים.

לכן הוא טוען לכנות ויושר כלפי הילד, גם כשמדובר בסיטואציות בלתי נעימות או אף קשות במיוחד, כשהמבוגר ניצב בפני הילד ומודה בחולשתו."


יכולתי להמשיך ולצטט כאן את כל הספר
חינוך לגיל הרך >>

הודעות אחרונות

16:18 | 20.08.19 אורחים בפורום
10:31 | 08.07.19 אורחים בפורום
15:20 | 29.05.19 אורחים בפורום
16:01 | 23.05.19 פיקוס123
04:12 | 24.02.19 מיטל בר אילן
09:43 | 15.02.19 סתיו7337
17:11 | 09.01.19 חולית 10
10:34 | 15.10.18 יום טוב22

חם בפורומים של תפוז

חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?

מקרא סימנים

בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ