שרשור דווקא

א אוהל

New member
אני לא דיברתי על החלפת החיתול

למעלה - לגיטימי בעיני שזה לא כייף לה והיא לא רוצה. אני בהחלט הולכת לקראתה - אני כבר מיומנת בהחלפת חיתול בשכיבה על הגב/על הבטן, ישיבה, עמידה, הליכה, זחילה על 6, תוך כדי טיפוס עליי; אני מוכנה לעשות זאת מול הטלוויזיה, עם צעצוע ביד, לשיר שירים או אפילו להעמיד ספר לידה ולהקריא סיפור. אני גם מוכנה שהיא תיגמל מחיתולים ותעבור לשימוש בסיר/שירותים
אני דיברתי על משיכת השיער ובמיוחד על המשיכה החוזרת והשמחה שלה בכך. אני מפרשת את זה כך: "את עושה לי משהו בניגוד לרצוני המפורש (למשל להחליף חיתול או לקשור בכסא באוטו) אז אני אעשה לך משהו ששנוא עליך ואמשוך לך בשיער (דווקא)".
 

לאה_מ

New member
כמובן, זו פרשנות שלך.

אבל אם היא נכונה, זה מעין "מענה לדוקא בדוקא", לא? כלומר, מבחינת התפיסה שלה את "דוקא" חוגרת אותה באוטו, ואז היא מחזירה לך באותו מטבע. אני די בטוחה שיש דרכים אחרות לראות את זה. השאלה היא - אם תצליחי את לנטרל את הראיה שלך של ההתנהגות שלה כדווקנית, האם היא תפסק.
 

א אוהל

New member
איך לראות את זה אחרת?

אני לא מסוגלת לקבל הכאבה (וזה כואב לי!) כאמצעי מחאה לגיטימי. בחודשיים האחרונים זוטא עשתה קפיצה אדירה בדיבור וכמות משיכות השיער (לא רק לי, גם לאחותה הגדולה) ירדה אבל לא פסקה לחלוטין. אני גם מבדילה בין משיכות-השיער להתנהגות בלתי-רצויה-ולא-מותרת אחרת דוגמת קשקוש על הקירות והפעלת ה
ומכשיר ה-DVD לבד (כן, היא בת שנה ו-8 וכן, היא יודעת לשים סרט ב-DVD ולהפעיל לבד בלי שלימדנו אותה
). בסיטואציות האלה אני מפרשת את זה כ-"את חושבת שאני לא צריכה לעשות את זה, אני חושבת שכן, אז בואי נסכים לא להסכים"
.
 

אלמה1

New member
ניסית אולי לתת לה כלי חלופי להבעת

המחאה שלה? כלומר, להגיד לה משהו כמו "אני מבינה שאת לא מרוצה מזה שאני מחליפה לך חיתול אבל אנחנו לא מושכים בשיער, אם את רוצה, את יכולה לאמר לי שאת כועסת" (אני יודעת קצת צולע אבל לא עולהלי משהו אחר בראש) באופן כללי הייתי מנסה להימנע מלהגיע למצב שהיא יכולה בכלל למשוך לי בשיער. כלומר לאסוף את השיער ולהרחיק ממנה את הראש ככל האפשר.
 

לאה_מ

New member
אני מסכימה איתך - גם בעיני הכאבה

היא לא אמצעי מחאה לגיטימי (אני לא בטוחה עד כמה היא מסוגלת, בגילה, להיות אמפתית לכאב שלך, אבל זה לא אומר, כמובן, שאת צריכה לאפשר לה את זה). אני חושבת שהיא כועסת עליך, ובאמת אולי כך היא מביעה את הכעס שלה, אבל זו נראית לי הבעת כעס ולא נסיון נקמה (נסיון לנקמה נראה לי מתיישב יותר עם הפרשנות שלך). וזה גם מתיישב עם מה שאת מספרת על הקורלציה בין התפתחות בדיבור לבין הפחתה ברמת המשיכות בשיער - כי כשיש לה דרכי ביטוי טובות יותר - היא באמת עושה בהן שימוש (כלומר, היא לא מחפשת "בכח" לנקום בך).
 

ממולדה

New member
לא זדון אלא שובבות

לדעתי היא רואה את זה כמשחק, לא שונה בהרבה מתופסת למשל, והתגובה הרגשית החזקה שלך לא מסייעת למנוע את העניין.
 

27חומד

New member
../images/Emo13.gif

ממש לא תגובה רגשית חזקה. תקראי את תגובת ההמשך שלי ללאה, הנה. בדיק מה שכתבת.
 

narniya

New member
מה אצלנו - ואשמח לתובנות

אני אדבר על הגדול (שש) כי עם הדוקא של הקטן קל לי. הגדול שלנו, בסיטואציות מסוימות - מאוד מציק. שולח ידיים ואצבעות כשעוזרים לו להתרחץ, או משפריץ בכוונה, או צועק, או מתקרב לקטן בצורה לא נעימה (לא מאיימת, חלילה, רק מן close talker כזה כמו בסיינפלד, שזה לא נעים). כמה הבהרות: ילד מקסים ורגיש ואוהב, אפשר להשיג הרבה פעמים שיתוף פעולה שלו בקלות. הבעיה היא כשהוא רוצה תשומת ואי אפשר, או כשהוא עייף/רעב. הוא מתקשר משום מה דרך ההצקות ולא בדיבורים (ראינו ואנו עובדים על זה איתו). עד שנצליח לעבוד איתו על זה - ההצקות פשוט משגעות אותנו לפעמים. זה תמיד קורה כשאנחנו לא יכולים לתת לו את התשומת שהוא רוצה, או כשפשוט אין לנו כח. זה מוביל לתגובת שרשרת שמתגברת אצלו את ההתנהגות שלא רצויה. ועם כל ההבנה, זה פשוט לא עוזר.. אני יודעת ומבינה שאסור ליצור לילד תווית של מציקן. אבל זה כל כך מרגיש ככה.. אני משרשרת את זה בדוקא כי גם כשהוא מבין ונאמר לו יפה שזה לא נעים לנו, הוא ממשיך עם זה בצורה של "דוקא". אני חושבת שזה מה שמשגע ממש. בעימותי דוקא רגילים דוקא אני מנטרלת טוב עם שניהם,דרך אגב - אני דיי גמישה בתגובות (מתי להתעקש, מתי לוותר, מתי זה כי הם פשוט עייפים או חולים). עימותי ההצקה האלה הם מכשול ממש לא עביר אצלי.. אשמח לתובנות.
 

לאה_מ

New member
אם את מזהה שזה מעייפות או רעב -

את בחצי הדרך לפתרון! אפשר לנסות לבדוק מאיפה נובע הצורך שלו בהצקות מן הסוג הזה (יכול להיות שיש פה איזה עניין פיזי), אבל אני לא בטוחה שממש הייתי מתאמצת, אם הייתי חושבת שיש לי פתרון. כדאי ללמד אותו את הקשר בין הסוג הזה של התנהגות (ומן הסתם, התגובה שהיא גוררת) לבין העייפות או הרעב שלו. כדאי ללמד אותו משהו יעיל יותר (כשאתה מרגיש שאתה מתנהג כך - תחשוב אם אתה עייף או רעב ותציע פתרון בהתאם, וכך יכול להחסך לנו זמן לא נעים). הייתי מנסה להבטיח לו היענות מהירה יותר לבקשות עייפות/רעב גם מצידי, כדי לעודד זיהוי של זה - תשמעי, לדעת לזהות ממה נובעת התנהגות שלך זה משהו שלא יסולא בפז, אז כבונוס את נותנת לו גם את זה! (ושוב אני גורסת שזה לא דוקא, כי את יודעת מאיפה זה בא, והמטרה שלו היא ממש לא להרגיז אותך, אלא לבטא משהו שהוא לא יודע לבטא בדרך אחרת).
 

catנוע

New member
אצלנו

הבת שלי בת שנה ושבעה חודשים ובינתיים מצבי ה'דווקא' היחידים שאני רואה אצלה הם בזמן שאני אוסרת עליה משהו והיא בכל זאת עושה את זה עם חיוך ממזרי בעיניים (ולפעמים גם בשפתיים). למשל כשאני אומרת לה לא לאכול את הבצק משחק, או לא לשחק עם הכפתורים של הטלויזיה. אני חושבת שזה נובע מבדיקת גבולות, ולכן פחות מפריע לי אספקט ה'דווקא' שבזה. יכול מאוד להיות שאני לא יודעת להציב לה גבולות נכון, זה משהו שאני בודקת עם עצמי כל הזמן, ויכול להיות שזה הגיל. או למשל, היא מאוד אוהבת 'לברוח' לי כשאנחנו יוצאות מהבית (או מכל בית/חנות). לפעמים יש לי זמן ואני מאפשרת לה לשחק 'תופסת'. ולפעמים אין לי זמן, או שהמקום מסוכן (כי היא רצה ישר לכביש למשל) ואז אני קוראת לה והיא 'דווקא' בורחת ומתפוצצת מצחוק. למדתי שאם יש יציאה שקרובה לכביש או למגרש חניה אני לוקחת אותה על הידיים מראש ולא נותנת לה לרדת כי היא בטוח תרוץ ותברח לי. האם זה פתרון טוב? לא יודעת.
 

lulyK

New member
בעיניי זה פתרון טוב מאד

לבעיה מאד זמנית. את יכולה גם להסביר לה למה את לוקחת אותה על הידיים.
 

Arfilit

New member
והכי טוב -

זה לגדל ילדה שפוחדת ממכוניות... טפו טפו טפו חמסה חמסה חמסה.
 

Arfilit

New member
ועוד דווקא (בכקבות לאה)

בעקבות הדברים שכתבה לאה לליאתיייי, חשבתי על עוד משהו. יש פעמים בהן ברור לי שהיא אומרת ירוק אך ורק, אבל אך נורק בגלל שאני אמרתי אדום. דוגמא מהבוקר: אני מעירה אותה, ומביאה בגדים להלביש אותה במיטה, והיא: "אני רוצה להתלבש למטה" (קרי - בקומת הסלון). אני מסרבת בנימוס, מסבירה שזה מאוד קשה לי כי בבוקר יש הרבה סידורים ואני לא רוצה להתרוצץ הלוך ושוב על המדרגות, והיא חושבת רגע ומבקשת לעבור מהמיטה לשידה. אני מסכימה מיד. אני מורידה לה חיתול ומלבישה תחתונים, ותוך כדי זה היא מבקשת לחזור למיטה. אני אפילו לא מבררת למה ומסכימה מיד. זה לא מרגיש לי כמו דווקא, למרות שלמתבונן מהצד (שאינו עוסק בעצמו בחינוך בני שנתיים-שלוש...) זה בטח נראה כך. לי היה ברור שהיא רוצה לקחת החלטות לגבי ההתנהלות שלה בבוקר ולא היתה לי בעיה עם זה. אגב - גיליתי שכאשר ממהרים, ורוצים שהכל יתנהל מהר ויעיל, זה הזמן שבו הכי חשוב להסכים ולזרום במקום להתווכח ולהתעקש, כי הדרך המתמהמהת שלה מהירה יותר כשהיא זורמת, מהדרך היעילה שלי כשהיא בויכוחים. ועל כך נכתב בלטינית באחד המבנים בקרית הותיקן (לוזוכרת באיזה) "פסטינה לנטה" - שמשמעותו - כפי שהוסברה לי - תמהרו לאט...
 

לאה_מ

New member
זה בדיוק העניין בעצמאות, לא?

שעל מנת להשיג אותה צריך למצוא דרך אחרת, דרך שלי. אם הילדים יעשו הכל בדרך שלנו, איך הם ילמדו להיות עצמאיים? זה לא הופך אותם לדווקנים!!! כל התהליך של ספראציה-אינדיבידואציה, שמתרחש בגיל הרך, בנוי על יצירת זהות של הילד שהיא נפרדת מהזהות של האם ועצמאית, עומדת בפני עצמה. גיבוש של זהות כזו מחייב גישושים ומציאה של הדרך שלך. וזה נהדר בעיני. ואנחנו לא צריכים לראות את זה כ"דוקא" של הילדים, כי בראיה הזו שלנו אנחנו גם מחרבים להם את חדוות גילוי העצמאות הזו, גם מתייגים אותם ומכניסים אותם לשבלונה שבסופו של דבר תחזור אלינו כבומרנג, וגם מקלקלים לעצמנו את העונג שבהכרה שבילד שלך חבוי אדם שלם.
 

Shellylove

New member
ועוד בעניין עצמאות

וכאן אני "מצטטת" מדברי הגננת החביבה עלי: כשאנחנו מזהים שהמקור לקונפליקט הוא הצורך של הילד "להחליט עליו" צריך לבדוק. אם אפשרי מבחינתנו לתת לו להחליט, מצוין ואם לא, אז צריך להסביר לו שעל זה אמא מחליטה ולהראות לו באיזה דברים הוא יכול להחליט. לפעמים, כשהיום עובר על הילד עם המון הוראות, הוא מרגיש שבאמת הוא לא מחליט על כלום (תחשבו על זה, זה ממש חוסר אונים). צריך להסב את תשומת ליבו למה שהוא כן מחליט. לדוגמא: "אפרים, אתה מחליט מה תלבש לגן ומה תאכל לארוחת בוקר ואיזה נעלים תנעל ואיזה צעצוע תיקח, ואמא מחליטה מתי יוצאים מהבית ושבאוטו חוגרים חגורה".
 
למעלה