שרשור דווקא

צימעס

New member
שרשור דווקא

לאה, אני פותחת שרשור חדש בלי לגרור הנה את הישן, כדי שלא יכביד. אני מתיחסת לתת-הפתיל הזה: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=192&msgid=79234765 עלה שם (או - עלה אצלי משם): - מה זה "דווקא"? - איך הילד מרגיש כשהוא עושה את זה? - למה הוא עושה את זה? - איך אמא מרגישה כשזה קורה? - וכמובן - אז מה עושים עם זה לעזאזל? - ו - כיצד ניתן למנוע או לפחות לדלל את מספר האירועים? בדיוק היום, הגדול שלי היה במין יום בו מצאתי את עצמי שואלת אותו שוב ושוב למה הוא לא מפסיק כשאני אומרת לו שמה שהוא עושה מפריע (הרעיש עם הבינבה בקופ"ח, הציק לאחותו, השתולל על המיטה שלי כשהרדמתי, ובטח היו עוד כמה פנינים). נורא נורא כעסתי, ואיכשהו רק אח"כ קלטתי שזה קשור לזה שהוא חולה
אולי תתארו מצבי דווקא משלכן, כדי שנדע על מה אנחנו מדברות?
 

galia26

New member
את יודעת מה אני עושה -

במקרים של דווקא (ולא עולה לי עכשיו דוגמא ספציפית, אבל לא חסר), אני מעודדת אותו לעשות את מה שהוא עושה - נאמר הוא צועק - אחרי מס' פעמים שאני מבקשת שקט ללא הועיל - אני אומרת לו לצעוק יותר חזק ועוד יותר חזק בד"כ בצורה כזאת הצעקות נגמרות הכי מהר. ועוד שיטה שעובדת לא רע זאת שיטת הדיגדוגים - פשוט לתפוס ולדגדג עד להכנעה... אם זה קורה במקומות בהם לא ניתן להשתמש בשיטות הנ"ל אז אין מנוס אלא להתעצבן ולאיים ובד"כ התגובה היא דיי אימפולסיבית.
 

א אוהל

New member
דוגמא מהערב

זוטא בת שנה ו-8. אני מחליפה לה חיתול לפני השינה. היא לא רוצה (כמעט תמיד היא לא רוצה, אבל גם לעשות פיפי בסיר או בשירותים היא לא רוצה). אז היא מושכת לי בשערות (נוהל סטנדרטי אצלה כשקורה משהו שהיא לא מרוצה ממנו וגם סתם כשבא לה צומי). אני כועסת ואומרת בתקיפות לא למשוך לי בשערות. זוטא מתפוצצת מצחוק ומושכת שוב. סיום? אני מסיימת להחליף, אומרת לה שאני לא מוכנה שהיא תמשוך לי בשיער, הולכת משם לחדר העבודה וסוגרת את הדלת. זוטא צורחת (אבא ואחותה היו איתה, זה לא שהיא נשארה לבד). אחרי דקות ספורות נרגעתי (כן, כעסתי מאוד) ויצאתי אליה. היא ניסתה "לעשות שריר" לגבי צחצוח שיניים (שבד"כ עובד בשמחה) אבל היתה לי סבלנות והיא ויתרה ונרגעה. נרדמה כמו בד"כ בזרועותי אחרי הנקה. אין לי דרך אחרת לתאר את התנהגות משיכת השיער שלה חוץ מ"דווקא" או אפילו יותר מדוייק "לא שמה קצוץ". אנחנו אומרים עליה שהיא בת שנה ו-8 אבל עם אטיטיוד של בת 13
. איך אמא מרגישה? חסרת אונים. חוץ מללכת משם אין לי שום כלים וזה לא תמיד אפשרי (קשירה בכסא שלה ברכב זו עוד סיטואציה בה היא מושכת לי בשיער). אולי קרחת, אבל לא נראה לי. "מה עושים עם זה לעזאזל" זו השאלה. אין לי מושג.
 

Arfilit

New member
שתי דוגמאות שעולות לי אצלנו

- סידור הצעצועים הוא אישיו דווקאי גדול אצלנו. ביום שבת הגענו לשיא, כאשר היא גזרה (תחביב אינטנסיבי מהשבועות האחרונים) והשאירה פתיתים וגזירים במגוון גדלים וצורות בכל הסלון. ביקשתי שהיא תסדר והיא סירבה. הזכרתי לה שמי שלא מסדר לא יוכל לשחק במשחק הזה אח"כ - והיא עדיין סירבה, ועוד הוסיפה שהיא "פשוט מאוד מאוד עייפה..." (לא מדי בשביל לשחק במשהו אחר חלילה...
). לקחתי אותה עליי בשקט - והסברתי לה שההחלטה בידיה - אם היא תסרב לנקות ולסדר אחריה - אני לא אוכל לתת לה לשחק במספריים ולגזור, ובמשך מספר ימים (הקצבתי שבוע - עד השבת הבאה - לא שהיא מבינה את זה - אבל זו נקודה בזמן שקל יהיה לתאר אותה כשהיא תעלה) - לא יהיו מספריים. הכל בטון מאוד רגוע (למרות שבהתחלה, כשהיא שבה וסירבה, כמעט התפוצצתי). הצעתי לה לסדר ביחד, הצעתי לה לסדר לבד - והיא החליטה שהיא לא מסדרת. בשיא הרוגע אמרתי לה שבסדר. אני אנקה - אבל עכשו במשך שבוע אין מספריים ואין גזירות בבית. בינתיים (לתדהמתי) היא עוד לא ביקשה. נראה איך יתפתח השבוע. הדווקא השני - הוא בצעקות. בזמנים שבהם מאוד לא נוח לי שהיא תצעק - היא פתאום מחליטה לצעוק. היום היא גם הסבירה לי בכובד ראש: "אמא - את יודעת למה אני צועקת "קול"? (זו המילה שהיא צעקה משום מה) "כי אני רוצה!" זה תמיד קורה כשהכפתור ישן או יונק, או כשאבא מנסה לישון וכו. התגובה שלי? משתנה מעת לעת. הרבה פעמים אני מנסה להפוך את זה למשחק - ולגלגל את זה לכיוון של לחישות. בפעמים אחרות אעני פשוט מדברת בתקיפות (עוזר? איך לפעמים...).
 

mevav1

New member
אחלה שירשור זה אמור להיות../images/Emo45.gif

אז ככה.... בדברים שבתי עושה דווקא ואני יודעת שזה מה שיהיה,אני הולכת מראש עם זה "מאחור"..בהחבא..אני אומר לבתי בדיוק ההפך שתעשה את ההפך. אבל לא תמיד זה כך. אתן דוגמה..אם אני למשל אומר לה ש"כעת הולכים להתקלח ושאני אתן לך את הכוס משחק שלך,אבל בבתנאי שלא תשימי מים בתוכו ושלא תשתי אותו" ואז הממזרה כםן תשתה כי אמרתי לה לא. אז מה שאני עושה זה שאני לא אומרת דבר וזורמת ורואה אם היא שותה ומגיבה בהתאם. אבל לא אומר לה כמו פעם שלא תשתצה כי אז אני נותנת לה חומר למחשבה. או שלמשל,אני אומרת לה שתתן לי את יד שמאל(היא מכירה את הצדדים מעולה),והיא אומרת בכוונה שזה יד ימין,ההפך ממה שזה אז אני אומרת לה שתתןלי את היד השניה כלומר ימין ואז היא תתןלי את שמאל
בקיצור,ללכת איתה בהפוכה. אם זה משהו דווקאי לשמו,אני אדבר איתה או אנמסה להסיח את דעתה מכך. אין לי בעיה לדווקא שלה כי אניחושבת שזו קופה והיא תעבור ואלמלא אני אעשה כן,זה לא ייפסק ודבר יוביל לדבר. לכן מראש אני עושה את זה בהפוכה אם זה ניתן ונמנעת מזה.
 

ענתש

New member
זה בול כמו ב"מטריקס"

את יכולה לסובב את הכפית, את יכולה לסובב את העולם כך שיראה שהכפית מסובבת ואת יכולה גם להחליט שאין שום כפית
עכשיו אני אדבר יותר לעניין - לדעתי כולנו יודעות מה זה דווקא. זה עימות גלוי וחד משמעי - את רוצה X הילד רוצה Y. למה זה "דווקא" ? כתבתי למעלה. אפשר לבחור לחשוב שהילד עושה "דווקא" במודע מכל מיני סיבות - כי הוא בודק אותך, בודק גבולות, חושב שיצליח לקבל מה שהוא רוצה ולכן מתעקש עד שתהיי מותשת מכדי להתנגד. שהוא מבין את הסיטואציה, מבין שאת אמרת "לא" ובכל זאת בוחר לבדוק מה יקרה אם הוא יעשה "כן". אפשר לבחור לחשוב שזו את שעושה את ה"דווקא" בעצם בזה שאת בוחרת שעכשיו מלחמה, בזמן שבעצם לא מתאים. כן, אפשר לבחור את המלחמות שלך אבל אפשר לבחור גם *מתי* להלחם בהן ולא תמיד הילד במצב קשב, ריכוז, יכולת הבנה או מסוגלות להבין שעכשיו מלחמה, עכשיו אמא מתעקשת על משהו. אז המצב, הסיטואציה של הדווקא היא משהו שאת יוצרת ולא הילד, בזה שאת לא מוצאת דרך לעקוף ולוותר כרגע (ולמשל למצוא הסחות דעת וכו') ולהבהיר את הנקודה בכל זאת רק אחר כך. אפשר גם לבחור לחשוב שאין דבר כזה דווקא. שמדובר בצורך בתשומת לב בעצם (שלילית במקרה הזה) או עייפות, או חוסר יכולת לדחות סיפוקים שמגיעה לשיא שהילד לא יכול להשתלט עליה. או פשוט סוג של טנטרום של גדולים - מין גל כזה של כעס שגורם לילד להתמקד במטרה ולהשאר ממוקד בה בלי יכולת לעזוב. לדעתי ? בכלל לא משנה מה את בוחרת מההסברים האלו (ועוד אחרים). כנראה שלא תדעי למה הילד הפרטי שלך עושה דווקא כי אם הוא היה יכול להסביר אז לא היית צריכה להתאמץ, היה אפשר לדבר על זה. כל הסיפור של הדווקא הוא בעצם "מבחן תוצאה" (הייתי יכולה להגיד "כל הסיפור של ההורות" וזה היה אותו דבר
) - בהתאם למה שתאמיני בו (מה שפירטתי ועוד אופציות שעולות בדעתך) ככה תבחרי להגיב. וכל תגובה כנראה תעבוד אם היא תהיה מתוך אמונה שלך שזו הדרך הנכונה ואם היא תהיה עקבית למשך מספיק זמן. בקיצור מה שאני אומרת זה - את צריכה למצוא מה *את* חושבת על הדווקא ואיזו דרך תגובה תתישב טוב עם תפיסת עולמך ודרך התגובה הנעימה לך. ופשוט להתמיד עם זה.
 

ענתש

New member
ומוסיפה את ההתמודדות שלי...

עם ליאור עוד לא יצא לי (אני רק רואה שהוא ילד מאד שונה מנגה בהתנהגות שלו אז אני מניחה שכשזה יגיע ההתמודדות תהיה שונה). אצל נגה אני יודעת שמאד קשה לה להקשיב לי, להתרכז או להבין מה אני רוצה אם היא נכנסת יותר מדיי "לתוך סיטואציה". עבורה מאד טוב "לשבור" כדי לדבר איתה בהגיון והיא ילדה מאד הגיונית אם היא מקשיבה לי. אז כשהיא נכנסת להתקף דווקא (ולדעתי אצלה זה פשוט סוג של טנטרום כזה - גל של כעס או עקשנות שמציף אותה והיא לא רואה אף אחד ממטר) אני חייבת לשנות סיטואציה. אם זה ללכת איתה לחדר אחר, או לחבק אותה פתאום ולהרגיע, או לצאת החוצה קצת להרגע. ואחרי ש"יוצאים" מהסיטואציה היא יותר קשובה ואפשר לדבר איתה והיא ילדה שאוהבת פשרות ונהנית ממשא ומתן בדרך כלל. כלומר אם היא יצאה מסיטואצית הדווקא אבל עדיין רוצה את מה שהיה מושא הדווקא שלה אז היא תסכים לזה שאגיד לה "בואי נעשה הסכם" למשל - ותעשה איתי הסכם. אבל קודם על אני חייבת "לשבור" את הסיטואציה. לשנות מצב.
 

שרוֹן

New member
דווקא יותר ניכנס אצלי לנישה של

דברים שהילד עושה "דווקא" ומחייך אליך חיוך של מודעות (אני יכול אחרת אבל אני רוצה להיכנס איתך לקונטרה). אצלי קצת הפןך מאשר אצלך- עד שנולדה נעמי לא ידעתי דווקא מהו. עכשיו היא בת שנה וחצי ואני סוף סוף מזהה סינדרום-גיל-שנתיים שלא ראיתי בחמש שנות האמהות שלי. היא מביאה צ'פחה לעידו, הוא מוחה בתוקף, היא ממשיכה. אני באה עוצרת אותה, ומסבירה לה שזה לא נעים לעידו, היא עושה פרצוף של מבינה, ואז חוזרת אליו, שולחת אלי חיוך מודע ומצ'פחת. חוץ מהנקודה המעצבנת הזו, היא ילדה נפלאה, אגב.
 

שרוֹן

New member
וזה אני אומרת בניגוד לחילוקי דעות

שהיו לנו עם עידו. למשל רוצים לצאת מהבית והוא לא רוצה או לא יכול, כי קשה לו לשנות את הסביבה שלו. כל יציאה ממש כרוכה בסבל שלו, עד כדי שחייבים למצוא פתרונות ביניים (מישהו נשאר איתו בבית, שמים אותו על עגלה עם בקבוק חלב/קופסת צימוקים/מספרים סיפור מהראש תוך כדי יציאה/סופרים את המדרגות בדרך למטה/כל מיני אופציות פחות סבלניות). זה לא דווקא, זה קושי אמיתי של הילד.
 
אהבתי מאוד את הגישה שלך

וגם את דרך ההתמודדות. אצלי זה גם עובד. אני קודם כל מוציאה אותה מהמצב שבו היא נמצאת. אני לא נותנת לה לבכותץ או להשתטח על הריצפה. היא יודעת שאין מצב להתנהגות כזאת איתי. כשהיא מתחילה אני מייד אומרת לה לקום או להפסיק. מרימה אותה מחבקת חזק ואוהב והולכת לסיטואציה אחרת. זה בדר"כ עובד.
 

irisgh

New member
שאלת קודם על 'דווקא' בין ילדים:

ובין ילדים רואים את זה הרבה. הגדול מציק לקטן. אם הקטן מתחיל להתלונן ולבכות הגדול רק ממשיך. אם הקטן מתחיל לצחוק, הגדול ממשיך לצחוק איתו. מעין נסיון לגרות להתייחסות.
 

lulyK

New member
"דווקא" בעיני הוא הפסיב אגרסיב

של הילדים - אני רוצה משהו אחד, לא מסוגל להגיד אותו במילים, אז עושה משהוא אחר, שאולי יביא לתוצאה שאני רציתי, בלי שאצטרך לקחת אחריות על התהליך. בגלל שאני רואה את זה ככה, אני מאלה שלא קוראים לזה "דווקא", אלא מנסים למצוא את המקור (אצלי - בד"כ עייפות או חוסר סבלנות, או אצלו - בד"כ עייפות וחוסר סבלנות
).
 

27חומד

New member
דווקא שלנו,

עדיין קטנים יחסית אבל בכל זאת, לזרוק את האוכל על הרצפה, זה משגע אותי כי כמובן שלא מכריחים אותה לאכול. מבתכלת לי בעיניים, אני מבשקת לא לזרוק, עדיין עם מבט יציב, היד נפתחת...האוכל על הרצפה. בלי קשר להאם הכלבה שם אולא. מגיע רק הבוף הארוחה כשאני אומרת לה שאם היא לא רוצה יותר לא צריך רק שלא תזרוק. לברוח באמצע החתלה או להתפתל או מראש לא לתת לי להתחיל בכלל. קניתי לה חיתולי מכנס כאלה כמו מכנסיים. ניטרל את כל הכיף של לברוח. בהחלתול קשות אני משתמשת בהם, אבל עכשיו זה יותר טוב. היא מתחילה להביא לי חיתול נקי כשהיא רוצה שאחליף לה (סימנים ראשונים למוכנות לגמילה??)
 
אצלנו ה"דווקא" מככב

אז יש דברים שאני פותרת בהתעלמות מתוך ידיעה שזאת תקופה שתעבור...כמו לזרוק אוכל על הרצפה...מה שכן כשהיא מתחילה לזרוק אוכל אני יודעת שלמעשה נגמרה הארוחה מבחינתה ואז ברגע הראשון שיש סימן לזה שהיא הולכת לזרוק אני אומרת לה שהיא אכלה יפה ושסיימנו לאכול...מורידה לה את הסינר ומוציאה אותה מכסא האוכל... מצד שני במקרים כמו אתמול אצל הרופאה...היא דפקה שם עם שולחן פלסטיק על הרצפה...עשתה רעש אים ונורא שבהחלט הפריע לכל הסביבה...בקשתי מספר פעמים להפסיק ואם היא לא תפסיק אני פשוט אקח את השולחן ואשים אןתו רחוק ממנה...היא לא הפסיקה כמובן אז לקחתי את השולחן ושמתי במקום גבוה רחוק ממנה ונתתי לה צעצוע אחר במקום(בדרכ זה עובד)... אני משתדלת במקרים של דווקא להסביר ולבקש...ואם זה לא עובד להסביר(לא כאיום אלא כהסבר) שאם היא לא תפסיק אני אקח את הצעצוע/כסא שעליו היא אוהבת לעמוד/וכו...ובמידה וזה לא נפסק פועלת כמו שאמרתי שאפעל אבל מציעה פעילות אחרת עבורה... מצד שני את צעקות הדווקא...שזה מצב שהיא פשוט יושבת וצורחת לא מצאתי איך להפסיק...אני מבקשת להפסיק...אומרת שלא נעים לי לשמוע אותה צועקת ככה ואז או שהופכת את זה לצחוק וצועקת יחד איתה(מה שדווקא כן עוזר רק לא תמיד מתאים לסבלנות שלי כנראה) או שמנסה לעניין אותה במשהו אחר...עובד קצת פחות טוב...כנראה שהיא בתקופת הצרחות של חייה
 

לאה_מ

New member
בעיני הדוגמאות האלה הן לא דוקא

(אם הן דוקא, אז גם חצי מהדברים שאני עושה הם דוקא
). הן דוגמאות למקומות בהם הילד בודק משהו בצורה שלהורה קשה איתה. היא לא זורקת אוכל על הרצפה כדי להכעיס אותך. היא זורקת אותו כי היא סיימה לאכול, ועכשיו היא עסוקה בלבדוק איך פועל כח המשיכה של כדור הארץ. היא לא צועקת כדי להרגיז אותך (ואגב, נהדר שכתבת שכשאת צועקת איתה - זה עוזר - כי זה בדיוק העניין - היא עושה ניסוי ווקאלי! היא לא מנסה להרגיז אותך! בגלל זה זה עוזר - כי העניין הוא אצלך, ולא אצלה!). אני מסכימה עם ענתש, שאפשר לראות את זה כעניין של הגדרה, ואולי לא נתתי את ההגדרה המוצלחת למה שהתכוונתי בשרשור הקודם. אני מתחברת למה שכתבה לוליק לגבי ה"פאסיב אגרסיב", ובאמת לנושא של עשיית משהו מהסיבה שההורה אסר אותו, ולא מסיבה אחרת - לעשות את זה על מנת להכעיס את ההורה. לכן זריקת אוכל (אצל פעוטות, כמובן), או התנגדות להחלפת חיתול, וכו' אינם נחשבים בעיני ל"דוקא", וגם ה"פתרון" שלהם לא בא, בעיני, מאותו מקום.
 
לא מסכימה איתך

כי כשהיא עושה את הדברים היא מסתכלת עלי במין מבט מחייך של אני יודעת שאת לא אוהבת שאני דופקת עם השולחן על הרצפה/מטפסת על הכסא/צורחת בקולי קולות אבל אני בכל זאת עושה את זה ובואי נראה איך תגיבי...לעשות דווקא לדעתי זה כשאת כבר מבקשת להפסיק והילד ממשיך עם החיוך הזה המאוד מסוים
...זה גם בדיקת גבולות וגם עשיית דווקא
 

לאה_מ

New member
אני לא בטוחה שנסכים, ואולי זה גם לא

משנה (כמו שכתבה ענתש - מה זה משנה איך קוראים לזה
). הפרשנות של החיוך היא בעיני המתבונן, וחלק מהמשמעות שלו בעיני הילד הוא תולדה של הפרשנות שכבר ניתנה לו ע"י ההורה. אני באופן אישי לחלוטין עם שלושת ילדי הפרטיים, לא מייחסת להם לא בדיקת גבולות (שבעיני די נהירים להם, ומה שלא נהיר - כנראה דורש עבודה שלי עם עצמי), ולא דווקנות. וזה לא שאני חושבת שהילדים שלי חריגים.
 

27חומד

New member
אבל עם הזדון מנצנץ בעיניים

בדיוק כשהם הולכים לעשות את הפעולות האלה?? היא במכוון בורחת לי בהחתלה. היא במכוון זורקת כשאני אומרת שאני לא מרשה. יש בדיקת יכולות וגילוי עולם ויש דברים שבאים ממקום אחר והחיוך, הבעת הניצחון, ה-אני יודעת שאסור לי, משנים גם את התגובה שלי וההבנה שלי לסיבה למעשה. למשל, אם אני רוצה להלביש אותה והיא בוחרת לברוח, מתוך מטרה שארדוף אחריה, אז לפעמים הרצון הוא משחק ולפעמים זה דווקא. כשז המשחק אני משתפת פעולה והיא אכן מתרצה ומתלבשת, כשזה דווקא אני מניחה לה, לא נכנסת לעימות ומנסה שוב אח"כ. כשהיא רואה שלא נכנסתי לעימות היא לא מתנגדת שאלביש אותה יותר כי העוקץ יצא. זה דווקא של קטנים
 

לאה_מ

New member
תמיד יש פעם ראשונה

ובפעם הראשונה קשה לי להאמין שיש זדון. כלומר, אני לא מאמינה שיש רוע טבוע בילדים. בכלל, המילה הזו קשה לי בהקשר של ילדים. מכל מקום, לדעתי מה שאת אומרת בסוף דבריך רק מחזק את מה שאני אומרת - אם את לא נכנסת לעימות - היא לא מתנגדת. אז למה לא לומר, שה"דוקא" הוא בעיני ההורה?! שמי שאחראי ל"התדרדרות" של הסיטואציה למשהו יותר כאוטי הוא ההורה ולא הילד (מה שגם הגיוני יותר מבחינת לקיחת אחריות)?! לדעתי, ברוב הפעמים זה שילוב בין רצון במשחק לבין חוסר נוחות אמיתית (בגיל מסויים נמאס לילדים לשכב בשקט כשמחליפים להם חיתול. יותר מעניין להם לעשות דברים אחרים, ומבחינתם לא חשוב אם לי נוח יותר להחליף בשכיבה. הם לא אמורים בגיל הזה להיות אמפתיים לסוג הזה של צרכים שלי). השאלה היא איך אני תופסת את זה. וזה בסדר גמור, שלא תמיד יהיה לי חשק לשחק. זה רק טבעי. אבל זה לא הופך את זה למשהו זדוני מצד הילד.
 

27חומד

New member
פעם ראשונה לא נחשב ../images/Emo3.gif

גם לא השנייה והשלישית. נחשב מהשלב שבו אני בטוחה שהיא מבינה שהיא עושה משהו שאני לא מרשה. ומאד מסכימה עם האחריות שלי לפרשנות והתמודדות עם המצב. אני בהחלט בעד לבחור "מלחמות". המלחמות שלי הן בדר"כ רק מה שמסכן אותה באמת - חשמל וכאלה. אבל כמו כל הילדים היא גדלה, ההבנה גדלה, האופן שבו היא מאתגרת אותי משתנה כל יומיים. מה שעבד אתמול לא יעבוד מחר. היום היא מוכנה לשכב על הגב כי אני מנקה לה את הטוסיק והיא מנקה לבובה, מחרתיים נמצא משהו חדש לעשות בשתי דקות האלה. ורק לצורך יישור הדורים, אצלי זדוני לא נתפס כרע בהקשר הזה, יותר כשובבות, כאיתגור שלה אותי.
 
למעלה