תינוק שאינו יודע לדבר
קולט הרבה מסרים לא-מילוליים, ואנחנו, כהוריו האוהבים, קולטים ממנו הרבה מסרים לא מילוליים. כשהוא גדל ולומד לדבר - העולם שלו, במובן מסוים מתרחב, כי הוא יכול להביע מסרים מופשטים ולא רק של כאן-ועכשיו, אבל במובן מסוים הוא גם מצטמצם במידה ניכרת - כי היכולת, שלו ושלנו, לתקשר במסרים הלא-מילוליים, פוחתת משמעותית, לרוב. אותו דבר בקריאה. ילד לא-קורא, רואה תמונה שלמה. כשהוא לומד לקרוא, הוא מתמקד בכתוב, ומאבד הרבה מידע אחר. יש ניסוי מעניין שעושים קוסמים (ליאור מנור למשל) להניף מול הקהל שלטים עם שמות של צבעים, הצבועים בצבע אחר (למשל המילה "כחול" צבועה באדום) - ולבקש מהקהל לומר את הצבע שהם רואים. רובם, אומרים את מה שכתוב, ולא את הצבע שהם רואים באמת. אז אני לא נגד קריאה וכתיבה (וחשבון, ודיבור), אבל חושבת שאין מה להאיץ את הלימוד. לתת די זמן גם לסוג הראיה התמים יותר, לפני שעוברים הלאה. לא לעצור ילד שמתעניין, אבל גם לא לקדם באופן פעיל ילד שלא מתעניין, או מתעניין-רק-קצת. אפשר ללמד גם תינוקות לקרוא. השאלה היא מה התועלת? ומצד שני - מה ההפסד? (והילדים שלי הגיעו קוראים לבי"ס, כי ענינו על שאלותיהם - אבל לא לימדנו אותם בצורה מסודרת. בכיתה הם למדו בצורה מסודרת ובאמת חל שיפור גדול מאד בקריאה ובכתיבה. אז עכשיו יש לי בן 7 ובת 7 שקוראים ממש יפה ורצוף. האם הם הפסידו משהו מכך שזה לא קרה קודם (ואין לי ספק שהיה אפשרי קודם)?).