לימוד קריאה לילדה בת 3.5

צימעס

New member
פחד להתמודד?

הלכת רחוק. את פשוט לגמרי לא מכירה אותי ואת ילדי.
 
נכון, לא העברתי עלייך ביקורת

אני לא מכירה אותך בכלל, אין לי שום ביקורת עלייך. כמו שאני לא מכלילה מהמקרה שלי כך גם את לא צריכה להכליל מהמקרה שלך. דוגמא אחת לפה או לשם לא אומרת שככה טוב, או אחרת. מה שכן, יש לי בהחלט בעיה עם הגישה שאומרת שאם זה בא מהילד אז זה טבעי וזה טוב. אני לא מדברת על קריאה וכתיבה ולכן לא מעבירה ביקורת עלייך באופן פרטי, אני מדברת על הורים שלא מתערבים ולא שמים גבולות והתוצאה היא ילדים עם התנהגות לא נעימה, אלימה פיזית ומילולית.
 

Mלביאה

New member
לא בהכרח.

[אני, כמו חתולה, מוציאה את זה מההקשר של השרשור, מההקשר של קריאה וכתיבה. זה מילא, זה באמת לא קריטי] הגבול בין "לזרום עם הילד" ל"לתת לו לעשות מה שבא לו כדי לא להגביל את ההתפתחות הטבעית שלו" - שממנו מחליקים בקלות ל"לתת לו לעשות ככל העולה על רוחו" - הנו דקיק ושקוף. למבוגרים אולי הוא ברור (גם זה לא בטוח...). לילד ממש לא. באמת שאין מה לדאוג, המשאבים הפנימיים של הילד והחיבור העמוק שיש לו עם הטבע ועם עצמו לא יישברו על ידנו כ"כ מהר, לא בשנים הראשונות. ילדים במצבים איומים בהרבה מסתם אמא/אבא שאומרים מה אסור ומה מותר נותרים ילדים ככל הילדים! עם מחשבות ילדותיות, רגשות ילדותיים, והסתכלות על העולם מנק' מבט של ילדים. גם אני פעם חשבתי שזה בסדר לצייר על הקירות, מה פתאום להגביל את היצירתיות? עד שהוא קשקש על המסך של הלפטופ. גם אני פעם חשבתי שזה בסדר שידפוק על הסירים (מתי שבא לו!), הרי מה יותר קלאסי מילד שמתופף על סירים? - התשובה היא: מוסיקה קלאסית
או לכל הפחות - קצת שקט! בקיצור, אל דאגה, הוא לא יאבד את הדחף שלו לצמוח ולהתפתח מאיסורים והגבלים, זה יקרה בכל מצב, זה חזק מהכל. גם אם נגיד לו מה לעשות, גם אם (חלילה!) נאסור עליו דברים. גם כאלו שכל הבעיה בהם היא שהם מפריעים לנו. נכון, אנחנו הורים שרוחשים כבוד לילד ולצרכי החופש שלו, אבל אנחנו הרבה יותר מזה. מעבר לזה שאנחנו בני אדם, אנחנו הסביבה החברתית המיידית שלו, ומאתנו הכי חשוב שילמד כיצד יש להתנהג. וחוצמזה, אנחנו היינו פה קודם. אז בבקשה, עם כל הכבוד
- שהוא יזרום איתי
. בכ"ז, בניגוד אליו, אני לא נולדתי אתמול וכבר רכשתי לי מושג או שניים אודות הלכות העולם הזה.
 

לאה_מ

New member
אני כל כך לא מסכימה איתך!

העובדה שאני מכבדת את הילד שלי כאדם, העובדה שאני נותנת מקום גם לרצונות שלו ולבחירות שלו, העובדה שאני מנסה שלא לכפות עליו דברים - ממש ממש לא אומרת, שהוא זה שמכתיב את מהלך העניינים. הכללים (או אם תרצי, הגבולות) אצלנו מאד ברורים, והם נשענים על העקרון הפשוט של כבוד הדדי והתחשבות בזולת. לעובדה שאני מכבדת את רצונותיהם של ילדי אין קשר, ולו הפעוט ביותר, להזנחה, רשלנות או אי חינוך. אני רואה חלק מהתפקיד שלי כחינוך ילדי לתפקד כמבוגרים יעילים בחברה - לזה, כמובן, יש הרבה מאד זמן, וגם יש מקומות שונים שבהם מותר לנהוג אחרת. לכן, למשל, אני כן מרשה לקפוץ על הספה (למרות שאני לא קופצת, והם יודעים זאת היטב), ולא מרשה לדבר בגסות לאחרים. ואת יודעת מה? אני לא צריכה "לא להרשות" להם - זה מוטמע אצלם מצויין, כי כנראה זה עובר אליהם בצורה כל כך ברורה, שזה לא צריך להיות נתון לויכוח. ואין לזה שום קשר לשאלה האם אני מאפשרת להם יצירתיות, והאם אני מנסה להתקדם איתם לפי תחומי העניין שלהם.
 
"מוטמע" זה שורש העניין לדעתי

דברים מסוימים עוברים גם בצורה בלתי אמצעית, כאילו הם נספחים מהסביבה, אבל זה לא בגלל שהילדים שלך נולדו ממושמעים או מנומסים. הם כנראה משקפים צורת התנהגות מסוימת של הוריהם והסביבה ומנותבים להתנהגות הזאת בצורה מאוד עדינה ולא תוך מאבק ו"חינוך" מכוון. בגלל זה אני לא חושבת שכל מה שהילד עושה הוא "טבעי" לילד כי קשה עד בלתי אפשרי לבודד את האופי שהילד בא איתו מתרומת הסביבה להתנהגות שלו. הספר שאני קוראת עכשיו נותן כדוגמה את נושא ההקראה לילדים והשפעתה על הצלחתם במבחנים בגיל יותר גדול (לוקחת בערבון מוגבל, אבל בכ"ז מעניין). נמצא שאין קשר בין כמה שההורים הקריאו להצלחת הילדים אך שיש קשר הדוק בין כמות הספרים בבית לסיכויי ההצלחה. לכאורה איפה שההורים השקיעו מאמץ במכוון זה פחות עזר ואיפה שרק "היה משהו באויר" בבית זה כן עזר.
 

פלגיה

New member
ואני אקח את זה חזרה לקריאה

כי לדעתי השקעת המאמץ בהוראה אקטיבית של קריאה לילד מועילה פחות מאשר יצירת סביבה אוריינית בבית (הורים קוראים לילדים ולעצמם, בית מלא ספרים) לא כל מה שהילד עושה הוא טבעי לו. אם זה היה כל כך פשוט - לא היתה לנו עבודה כהורים. אבל כן אפשר לראות לאן הנטיות הטבעיות שלו מנחות אותי, ומה צריך עוד זמן עד שהוא יבשיל אליו.
 

Mלביאה

New member
ומהכיוון ההפוך -

העובדה שאני לא מרשה לקפוץ על הספה (כי היא תהרס), ושאני מרשה לצייר אך ורק על הנייר (באיזה שרשור התייעצות שלי פעם נתנו לי שפע עצות כיצד אוכל לאפשר לילדי לצייר על הרצפה או על הקירות בלי שיקרה נזק. העניין הוא שמבחינתי ההתנהגות הזו - היא הנזק. קל וחומר איפשורה ע"י ההורה), ושאני (כבר) לא מרשה לתופף על הסירים - כל זה ממש לא אומר שאני לא מבדת אותו כאדם, או לא נותנת מקום לרצונותיו ולבחירותיו - כשאני רואה לנכון שהם במקום. וכן, אני מחליטה מתי הם במקום.
 
הזכרון שלי ממש טוב

כך שאני עדיין
זוכרת את עצמי כילדה, והעולם של הילד מלא באיסורים למיניהם, אז אם אפשר לצמצם או לרכך אז למה לא? הרעיון הוא שאם את מפחדת שהספה תהרס אז אפשר לארגן להם מקום אחר לקפוץ עליו (אצלנו למשל כן מותר על הספה אבל לא על המזרנים שלהם דווקא, כי אלו אכן חדשים ויקרים - בנתיים הם עומדים בתנאי שלי יפה מאוד, למרות שבמקור בעלי צחק ואמר שאין מצב למנוע מהילד לקפוץ המזרן. אבל בנתיםם אני יצאתי צודקת כי אני מציעה חלופה - הספה או המזרן שלנו). וכשהרשתי לו להדביק מדבקות על הקיר בחדרו שסמוך למיטה שלו כולם אמרו לי שאני משוגעת ועכשיו הדירה כולה תתמלא בציורי קיר ומדבקות. אבל סמכתי עליו, ויצאתי צודקת לחלוטין - הוא אדם הגיוני... מה הרעיון שלי? שגמישות מהצד של ההורה בכלל לא אומרת חוסר גבולות או הזמנה לשבירתם. והילד שלי, יעידו שרשורים רבים כאן בעבר
, הוא רחוק מלהיות צייתן או שקט או כנוע, אלא שדווקא בנושאים חשובים שהוא רואה שאני סומכת עליו הוא מעריך ולא מאכזב. לדעתי איסור גורף ללא סיבה מיוחדת למעט "ככה זה כי אני אמרתי" זה כן חוסר כבוד (מתייחסת לעניין הקירות ולמשפט "...מבחינתי ההתנהגות הזו - היא הנזק. קל וחומר איפשורה ע"י ההורה..."
)
 

Mלביאה

New member
איפה כתבתי "כי אני אמרתי"?

אני לא מפריחה איסורים באויר להנאתי... ודווקא לדוגמא הכה פשוטה של הסירים: בעוד לי יש אפשרות אחת לשקט - והיא להפסיק את התיפוף, לו יש אינספור אפשרויות אחרות לתעסוקה, לכן הוא ילד. אז כשאני אומרת שלא משחקים עם הסירים, גם אם זה מאד "לא פייר" - זה מה יש, שיזרום לו לכיוון אחר
. וכן, השחתה של קירות היא נזק. ונכון שזה מאד חמוד, כאמור גם אני סברתי כך. אבל באמת, לחנך על פי ראות עיניי (שאין להשחית קירות) זהו חוסר כבוד לילד?? לאן זה עוד יגיע? ודרך אגב, אני חושבת שהתגמשות אל הילד ולצרכיו על כל ניגוד אינטרסים שנוצר הוא גרוע הרבה יותר מאיסור פסקני, אפילו כזה של "כי אמרתי". גם אני זוכרת את עצמי כילדה. בראיה אובייקטיבית לאחור אני יודעת להצביע על הרבה הרבה יותר איסורים שחלו עלינו בילדות מאשר שאני אוסרת על ילדיי. ואצלנו הגבולות נאכפו בצורה ממש לא אידיאלית. אבל אני גם זוכרת את העולם הפנימי העצום שחייתי בו כילדה [לכל ילד יש עולם כזה, כידוע] ושהתויית הדרך הקפדנית לא ממש נכנסה לתוכו או הפריעה לו. אפשר לומר שהתקיימתי בשני מישורים, זה עם האיסורים, הארצי, וזה שלי הפנימי שהכיל אותי בתוכו.
 
תראי, לדעתי זה לא חייב להיות שחור

או לבן (נכון לעכשיו, מי יודע מה אני אסנגר בעוד זמן קצר כשהקטנה תגלה פלאי יצירתיות
), מסכימה איתך לגמרי שאין שום דבר חמוד בציורי קיר, ושיצירתיות לא תפגע אם תתבטא אל הנייר או קרטון או כל דבר אחר שניתן להחליף/להעלים בקלות
, אבל! הסוגיה כאן היא אחרת (לדעתי). לא כל הקירות הם אותו הדבר. יש את הסלון ויש את החדר שלנו ויש את החדר שלהם, וכאן לדעתי עובר הגבול. לגבי ילד גדול (בני שנתיים וחצי פלוס, לא מתחת! בעלי יכולת ההבנה ומשא ומתן) לדעתי החדר שלהם הוא אכן שלהם ושם אם ברצונם לצייר על הקירות למה שלא יעשו זאת? הם אלו שיצטרכו להתבונן ב"יצירה" התקוע שם יום ולילה, הם אלו שישאו באחריות. הגבול של חדר שלהם לעומת שאר הדירה הוא מאוד ברור בעיניי, ובנתיים במבחן המציאות הוא גם מאוד ברור בעיניי הילד שלי (עוד נראה מה יהיה עם הקטנה
). אני זוכרת את עצמי מנהלת מלחמות אין ספור בהיותי מתבגרת בעניין, נורא צרם לי שמצד אחד היה לי חדר משלי ומצד שני הוריי הרגישו חופשיים לדרוש ממני לסדר אותו. (נכון נשמע מצחיק אבל לי היה חשוב העיקרון - הוריי מסודרים, אני בלגניסטית (ואגב כזאת נשארתי) והיה לי חשוב להבהיר אז בעצם כמה החדר הזה באמת "שלי". וגם היום לא שיניתי את דעתי, ואני חושבת שלא היה להם זכות לדרוש משהו שלא נוגע לחיי הדירה באופן כללי). למשל אנחנו שמנו דלטות חדשות עכשיו ובעלי רוצה לצייר משהו יפה עליהם (לו מותר
), הצעתי שהדלת של החדר שלהם הילד יצבע לבד (בצבעי גועש, כאלו שניתן לשטוף
). בעלי לא אהב את הרעיון אז הגענו לפשרה שהילד יצבע את החלק הפנימי של הדלת, זה שפונה אל תוך חדרם. ומוכנה להתערב עכשיו שהילד לא יחרוג מהמוסכם, כי ההסדר הוא פייר לגמרי. ואותו הדבר בעניין הסירים והרעש, ברור שיש מצבים שמישהו ישן או סתם בא האוזניים שלך הולכות להתפקע
, אבל למה זה צריך להיות איסור גורף, ואי אפשר נניח לטופף בזמן אחר פשוט? הרי ממילא יום יום חייבים להתמודד עם הרעש הלא-ממש-רצוי של העולם החיצוני - נניח השכן שמשכים מוקדם ביום שישי ומתחיל לכסח את הדשא שלו במרץ
או לשפץ את דירתו המשופצת כל שני וחמישי... אז איך אנחנו מתמודדים? אם זה בשעות ממש לא לעניים אז באים ומבקשים לעשות זאת בעוד כשעה שעתיים, אפילו שעדיף שהיה מתפגר ומפסיק אם השטויות האלו אחד ולתמיד
. אז למה גם הילד לא יכול לזכות ביחס דומה? כי יש לנו את היכולת לאסור באופן גורף, ולגבי שאר העולם אין... אני אישית זוכרת שבאמת קשה היה לי להתמודד רק עם איסורים שרירותיים, "לא הגיוניים", וגם במבט לאחור חלקם כן לא היו הגיוניים (למרות שגדלתי במשפחה מאוד דמוקרטית, ואין לי הרבה טענות
). וזהה מה שחשוב לי עכשיו לקחת בחשבון כשאני מעבירה גבולות
 
ואם מחר הם ירצו לשבור קיר בחדר שלהם

סליחה? ראשית החדר שלהם הוא חלק מהבית של כולם. כמו שאף אחד לא יעשה בתא שלו באניה חור כי זה התא שלו, כך אף אחד לא פוגע בחדר מחדרי הבית. ואם מחרתיים הם ירצו לגזור את השמיכה "שלהם" לחתיכות? ואם בשבוע הבא הם ירצו לשבור את כל הצעצועים "שלהם"? ואם בעוד שנה הם ישברו את הכיסאות בכיתה "שלהם"? מה עם השחתה? מה עם חינוך לכבוד וערך לחפצים שניקנו בעמל אני מתארת לי? ומה עם כבוד להורים שלמשל רוצים לנוח ולא רוצים לשמוע רעש עכשיו? ואגב גם אני מציירת על קירות והם יודעים שאמא מציירת על קירות ורק אמא- לא אבא ולא אף אחד אחר. וכשהם ציירו על הקיר אז במטוטא מהם הם גם ניקו את זה, בכיף אגב, וגם צבעו את הקיר - בכיף מאד.
 

לאה_מ

New member
אבל הם לא רוצים.

ואת יודעת למה הם לא רוצים (לשבור קירות/לגזור שמיכות/לשבור צעצועים/לשבור כסאות בכתה)? כי כן יש להם כבוד לרכוש. כי הם כן מבינים ומעריכים ומכבדים את הגבולות ואת כללי ההתנהגות, וזה בכלל לא משנה האם הגבול הוא כמו שאומרת זואי - בחדר שלך אתה יכול לצייר על הקיר אבל בסלון לא, או כמו שאומרת Mלביאה - אתה יכול לצייר רק על ניירות ולא על הקיר, או כל אפשרות אחרת - למשל, נדביק בריסטול על הקיר ואתה תצייר עליו, או נסמן שטח ציור על הקיר, ואח"כ נסייד אותו יחד, או תצייר על הקיר ואח"כ תנקה. כל אחד מהכללים האלה בנוי, בסופו של דבר, על בסיס אותו עקרון - כבוד לרכוש. כל אחד מתנהל לפי הכלל שהוא מוצא אותו מתאים יותר לאופי שלו, לאופי של הילד, לצורת ההתנהלות בבית, למקובל בחברה או שיקולים דומים אחרים. ולגבי כבוד להורים (וכבוד לילדים
), שזה בהחלט ערך בעיני (שהייתי מנסחת אותו כ"כבוד לזולת") - אני מעדיפה להשתמש ב"מסרי אני". ואם הילדים שלי מאד רוצים לעשות סדנת תיפוף בדיוק כשאני עייפה, אני מעדיפה לא לומר להם "אל תעשו רעש", אלא "אני מאד עייפה ורוצה לנוח". בעיני יש הבדל גדול בצורה שבה המסר נקלט אצלם. הוא נקלט לא כאיסור סתמי, אלא כמעביר את המסר הערכי שאני מעוניינת להעביר, מעורר פחות אנטגוניזם, ו"על הדרך", גם מאפשר לי לנוח
. בקיצור - בכלל לא נראה לי שיש סתירה בין ההודעות השונות בשרשור הזה. היישום הוא שונה - לא העקרון המוביל, ואת היישום כל אחד בוחר, כמובן, לפי מה שמתאים לו.
 
למעלה