ילד שלא משתתף ואמא שזה קשה לה

ילד שלא משתתף ואמא שזה קשה לה

נעים מאוד, אני מצטרפת אליכם. את חלקכם אני מכירה כבר מפורומים אחרים. אני אמא של הדס בת 7 (בעוד 5 ימים), שי בן 3.5 ורוצה עוד 1. אני גם מנהלת פורום הורים בטיפולי פוריות. שי שלי הוא ילד מקסים, חכם וחברותי (וכמקובל אצל אמהות, אני לגמרי אובייקטיבית כמובן). הוא גם קצת ביישן. באינטראקציות חדשות הוא נוטה להדבק לרגליים של אמא (אני לא נוהגת ללבוש סינר) ולוקח לו קצת זמן להפשיר. אני בדרך כלל נותנת לו את הזמן הזה ומסייעת לו עם ההסתגלות. הקושי הכי גדול של שי הוא בסיטואציות מרובות משתתפים, בעיקר מבוגרים. למשל, מסיבות בגן. בשנה שעברה, במסיבת חנוכה, שהיתה המסיבה הראשונה שלו, גיליתי שהנה אני מצטרפת לאותה קבוצה של הורים שתמיד ריחמתי עליהם כשראיתי אותם מהצד במסיבות של בתי הבכורה (שתמיד השתתפה בכל אירוע בהתלהבות רבה). אותם ההורים שילדיהם לא משתתפים בתוכנית המסיבה, נדבקים אל ההורה ולפעמים גם בוכים. והנה גם הילד שלי כזה! הילד נצמד אלי, רק רוצה להיות על הידיים או לשבת עלי, מוצץ בפה, לא מסכים לשים על עצמו אן להחזיק ביד שום אביזר של המסיבה, לא שר את השירים, לא רוקד את הריקודים, רק מביט בסיטואציה בעיניים מבועתות, כמשותק. גם את הצוות בגן זה מפתיע בכל פעם מחדש. הן מספרות לי שבחזרות ובהכנות הוא משתתף בגדול ובהתלהבות. די חששנו שבמסיבת יום ההולדת שלו בגן הוא גם לא ישתף פעולה, ולשמחתנו הוא הפתיע אותנו ו"מילא את תפקידו" באופן מושלם ובהנאה. כנראה שמה שמשתק אותו זו הנוכחות של כל ההורים האחרים, המצלמות וכל הטררם. אין לכם מושג כמה קשה היה לי בפעם הראשונה ההיא. וזה חוזר על עצמו בכל פעם שזה מחדש. אני חשה תסכול, אכזבה ותחושה שקשה לי להודות בה, שהילד חונק אותי. שצפוף לי מדי איתו ואני מנסה להרחיק אותו ממני פיזית (מה שבחיים בשום סיטואציה אחרת לא קורה!). והמוזר ביותר הוא שאני בכל פעם מחדש שוכחת (מדחיקה!) מה שעומד לקרות, ומגיעה לאירוע בהתרגשות ובציפייה, עם מצלמה שנותרת מיותמת... והנה אתמול זה קרה שוב. הלכנו לשיעור לדוגמא בחוג ג´ודו. בחופשת הקיץ הילדים היו בקייטנה שבה היה להם בכל יום שיעור ג´ודו שהם מאוד מאוד אהבו. כשהוצע לי לצרף את שי לחוג ג´ודו, שאלתי אותו והוא מאוד התלהב. כל השבוע הוא סיפר למי שרק רצה לשמוע שהוא הולך לחוג "ג´ודות" ומאוד ציפה לזה. רק ששוב שכחתי שבשיעורים לדוגמא הללו ההורים יושבים במהלך השיעור בצד לשם התרשמות.... כל הדרך שי הלהיב את עצמו, ודיברנו על איך הוא יגיד לי "ביי אמא" ויתן לי חיבוק ואני אלך. ברגע שנכנסנו לאולם והוא קלט את התמונה, הכל חזר על עצמו. הוא נכנס לשיתוק שלו, נדבק אלי והבנתי שאין שום סיכוי שהוא ישתתף. כל השיעור ישבנו בצד, כשאני מנסה להוריד אותו ממני. הילד יושב בעיניים כלות, משתתף כל כולו בשיעור באופן הכי פסיבי שאפשר, מהצד. גם המדריך (המקסים) קלט אותו ורק ממש בסוף השיעור, כשההשתתפות של שי נהייתה "אקטיבית" מהצד (בכל זאת, קוצים בטוסיק), הוא הצליח למשוך אותו להצטרף לשאר הילדים לשתי הדקות האחרונות. כשהגענו הביתה ושאלתי אותו איך היא בחוג הוא ענה שהיה כייף. לשאלתי האם הוא רוצה ללכת שוב ענה בהתלהבות שכן. שאלתי האם ישתתף והוא "הבטיח" שכן. אני יודעת שאם נחזור לשם וכשלא יהיו הורים, יקח לו כמה שיעורים להסתגל ולהתחיל להשתתף, ואני מוכנה לתת לו את הזמן הזה. אני מאמינה שגם המדריך יגלה סבלנות והבנה. אבל בכל זאת, אני מאוד מתוסכלת. אני מודעת לזה שמדובר בקושי שהוא בעיקר שלי. הוא נובע מהשוני בטמפרמנט ובאופי שביני לבין בני. אני יודעת שלא אוכל לשנות אותו ושיש לו לגיטימציה להיות כפי שהוא. אבל למה אני מגיבה לזה כל כך קשה? תודה למי שצלח את האורך של ההודעה ולמי שיש מחשבות לתרום לי.
 

חני ב

New member
שלום לך גם פה

את בפירוש מדברת על גל שלי, שכיום הוא בכתה ג´. ורק בכתה ב´ הוא התחיל ללכת לחוג הישרדות, וממזמן קלטתי שזהו אופיו וחבל על התסכול שלי וזה גם לא פייר לדרוש ממנו מה שהוא לא. זה מגיע בסוף. עוד נתגעגע לתלות שלהם בנו (אני חושבת) ורומי עוד מעט בת 4, לא רחוקה ממנו. רשמתי אותה לחוג התעמלות, לא הפסיקה לדבר על זה. נכנסה לחוג לבד, אחרי 10דקות יצאה בוכיה, ואחרי 10 דקות נוספות, כבר הייתי בדרכי לבטל את החוג. כשהיא תהיה בשלה לכך, היא תקבל כל מה שהיא רוצה.
 
גם אני, גם אני...

אתן בטוחות שלא כתבתן על זיו שלי , שהוא בן 5.5 ? כשאני רואה אותו בחוץ זהילד אחר מאשר בבית... על חוגים אין מה לדבר - הוא לא מוכן לשמוע על זה, וגם לא ללכת לחברים הביתה - רק שיבואו אליו. כבר נוצר מצב לא נעים שאמהות שאלו אותי אם אני לא מרשה לו להתארח... גם אני נותנת לו את הזמן שלו ואני שמחה לשמוע שזה עובר כשהם גדלים. בנתיים, אני איתו ועם הקטן בחוג מיוחד במינו שנקרא "חוג אמא" והוא מתקיים בדיוק בשעות בהן יש לגדולה חוג בלט. (למי שלא הבינה, בחוג המיוחד הזה הולכים עם אמא לפארק או יושבים בקפיטריה של המתנ"ס...). פנינה
 
התמזל מזלי להיות אמם של תאומים

מהסוג שרוקד ומשתתף בהתלהבות בכל ארוע, אבל ברור לי שזה מצב שעשוי להשתנות. האתגר הגדול שלנו כהורים הוא לא לעצב את הילדים כרצוננו, אלא לקבל אותם כפי שהם. הבוקר שמעתי ברדיו שיחה עם אישה שחזרה בשאלה, אשר להוריה לקח עשרות שנים לקבל אותה כחילונית. האישה גידלה את ילדייה לא רק כחילונים, אלא כאתאיסטים. מה קרה? ביתה של אותה אישה חזרה בתשובה והיא דתיה כבר 5 שנים. אתם סבורים שאחרי הצרות שהוריה גרמו לה היא קיבלתה את בחירתה של ביתה בחיי הדת? ממש לא.
 

לאה_מ

New member
מאד אהבתי את סיום ההודעה שלך

"אני מודעת לזה שמדובר בקושי שהוא בעיקר שלי. הוא נובע מהשוני בטמפרמנט ובאופי שביני לבין בני. אני יודעת שלא אוכל לשנות אותו ושיש לו לגיטימציה להיות כפי שהוא. אבל למה אני מגיבה לזה כל כך קשה?". אני חושבת שנגעת בנקודה מאד חשובה, מאד כואבת, ואם תמצאי את הפתרון - בבקשה בבקשה תשתפי את כולנו! הציפיות שלנו מהילדים גוררות (כדרכן של ציפיות) לעתים אכזבות, וקשה, קשה להתמודד עם האכזבות האלה, מה גם שהן נוגעות לאנשים היקרים לנו ביותר בעולם, והרבה פעמים מחייבות אותנו להתבוננות קשה מאד אל תוך עצמנו. אני מרגישה תמיד שבגלל שעומר בדרך כלל דומה לי יותר באופי, ושירה שונה ממני, קשה לי יותר לקבל, להיות סובלנית, כל מיני "קפריזות" (במרכאות כפולות ומכופלות!) של שירה, ולעומת זאת תמיד נדמה לי שלעומר אין שום דברים מהסוג הזה. כמובן, שזה לא נכון, אלא שכאשר לעומר יש "קפריזה" כלשהי אני נוטה להבין אותה, להזדהות איתה ולקבל אותה, וכך אני - למעשה - יכולה להחליק את הנושא ולא לחוות אכזבה בקשר איתו. אני מנסה מאד לזכור את זה. אבל סיפרתי כאן השבוע כמה קשה לי עם בכי של שירה, אפילו שאני יודעת מה הסיבה לבכי, ואני חושבת שזה קשור בדיוק לאותו דבר - לשוני בינינו, לקושי שלי להזדהות עם דברים שלא תואמים לאופי שלי, שבעיני הם (אולי) טריוויאליים או חסרי משמעות או מרגיזים... אין ספק שאני צריכה להתאמץ הרבה יותר כדי להיות אמא של שירה מאשר כדי להיות אמא של עומר. לשמחתי, שירה "דורשת" יותר מעומר (אולי היא לא דורשת יותר באמת - אולי זה שוב חלק מאותו דיסוננס שאני מדברת עליו וה"דרישה" היא רק תחושה שלי) ולכן "אין לי ברירה" אלא לקבל אותה ולאהוב אותה ולנסות להשלים עם התחושות שלי ולהתעלות מעליהן. אגב, גם שירה "לוקה" בעניין החוגים (להבדיל, כמובן, מעומר, שילך לכמה חוגים שיתנו לו וישתתף בהם בשמחה ובעניין). למדתי פשוט לא להתעצבן עליה, לא לצפות כך או אחרת. אני רושמת אותה רק אם היא מבקשת (בשנה שעברה זו היתה הפעם הראשונה שהיא ביקשה, וגם אז באמצע השנה היא התחרטה), לא כועסת אם היא מתחרטת ורוצה להפסיק עם החוג, ובכלל מנסה לזכור כל הזמן (גם כשהיא מבקשת לא ללכת יותר לחוג המדהים בעיני שרשמתי אותה אליו אחרי שוידאתי איתה אינספור פעמים שהיא רצינית בקשר אליו) שהיא ילדה נפלאה, מוכשרת, רגישה, אוהבת, שהיא אהובה עלי מאד מאד מאד, ושהיכולת שלי לקבל אותה כפי שהיא אין לה מחיר במישור היחסים בינינו ובמישור התרומה שלי לבטחון העצמי שלה ולקבלה שלה את עצמה. אני פשוט (לא כל כך פשוט, כמובן) צריכה להשקיע הרבה יותר מאמצים בקבלה שלה. אני מצרפת לך קישור לדיון שהיה כאן בעבר על ציפיות מילדים. אולי יהיו שם עוד כמה תובנות שיעזרו לך.
 

אפרתש

New member
מדהים

לכל מי שלא מכיר - שירה ילדה נפלאה, נהדרת, מקסימה, חברותית, טובת לב. לאה לא הגזימה בשום מחמאה. היא נראית כילדה שכלכך קל לקבל ולהסתדר איתה. מדהים לראות יחסי הורים/ילדים מהצד. רק כשאתה שומע משהו כמו מה שלאה ביטאה עכשו, נופל האסימון. כשאמא לילדה כלכך נפלאה (באמת) אומרת שהיא צריכה לעבוד כדי לקבל אותה, זה אכן עוזר להבין כמה הציפיות והתכונות שלנו משפיעות על ההסתכלות והקבלה שלנו את הילדים שלנו. אם הורה אומר ש"הילד קשה", מאד יכול להיות שאותו ילד במשפחה אחרת היה נחשב לילד קל ונוח להפליא. לקטע של ילד ביישן, אני חושבת שיש משהו מעבר לתכונות האופי של ההורה. לרובנו יש שאיפה, אפילו אם סמויה, שהילד יהיה הכי מצטיין. שכולם יראו כמה הוא רוקד הכי יפה, שר מקסים, מדליק את הנרות בחינניות. וכשהוא לא עומד בציפיות האלה - קשה לנו. גם אם אולי לו זה בעצם לא כלכך מפריע. הוא נהנה מלהסתכל מהצד. גם צפי לא תארה שהיא סבלה מלשבת על הכסא, היא סבלה מנוכחות אמא/סבתא.
 

Shellylove

New member
../images/Emo41.gif למחשבה - ואולי דווקא להיפך

אולי "קשה" לך לא עם דברים ששירה (ואני מסכימה עם כל המחמאות שאפרת חילקה לה) שונה בהם ממך, אלא דווקא עם דברים שהיא משקפת לך על עצמך. הרבה פעמים בחיים הדברים שמעוררים בנו תגובה רגשית חזקה הם דווקא חלקים (חבויים?) בנו שקשה לנו לקבל בעצמנו והאדם המשקף מעמת אותנו עם זה ולכן גם מעורר תגובה שכזאת. ורק דוגמא לצורך הבהרה: מי יזהה הכי טוב מניפולציה שאדם (ילד/מבוגר) עושה? מי שמשתמש באותן מניפולציות בעצמו. יכול להיות שזה לא המקרה אצלכן, אבל סתם רציתי להעיר את תשומת הלב. ובאותה הזדמנות להגיד שאני מאד מעריכה את גילוי הלב והאמיתיות שאת חושפת בתיאור היחסים עם ילדייך, בעיקר הנכונות שלך להודות באמת, גם אם היא לא תמיד נעימה.
 

נעה גל

New member
אפרתש וshellylove - ניתוחים יפים

נהנתי לקרוא את ההודעות שלכן ואת של לאה (הנושאים האלה מאוד מעסיקים אותי עכשיו). אני חושבת לאה שעשית את רוב הדרך בתובנה ש"הבעיה" (שאני כמעט בטוחה שהיא קיימת אצל כל הורה שיש לו יותר מילד אחד) היא אצלנו ולא אצל הילדים. עכשיו נשאר לנו רק לחיות עם זה יום יום
ולרוצה עוד 1 - גם אורן (בת 6) ואיתמר (בן שנתיים וחודש) כאלה. בשנים האחרונות אורן החלה להשתתף במסיבות, אבל בשום פנים ואופן היא לא מוכנה ללכת לחוגים. פשוט הנחתי לזה. גם בגלל שאני מרגישה שהסיטואציות האלה מלחיצות אותי וגם בגלל שיש לי נטיה לכעוס על אורן כשהיא מראה רצון ללכת לחוג ובסוף לא מוכנה להשתתף בשיעור. אם הייתם יודעים איזה ריב ענק היה לדני ולי אחרי מסיבת הסיום הראשונה של אורן כשהיא היתה בת שנה ועשרה חודשים. את כל האכזבה והלחץ מכך שהילדה לא הסכימה לרדת מאיתנו (לעומת כל שאר הילדים הרוקדים בשמחה) הוצאנו אחד על השני. אני משערת שזה באמת יהיה פחות בולט בעוד כמה שנים, אבל אני גם בטוחה שהנמר לא יהפוך את חברבורותיו והילדים שלי מן הסתם לעולם לא יהיו המופיעים הראשיים בהצגות ומסיבות. אוי! זה נשמע בדיוק כמוני...
 
תודה לך לאה על התובנות והכנות

לא. אין לי פתרון וכנראה גם לא יהיה. ציפיות תמיד יהיו לי מילדי, ואני לא בטוחה שזה רע. אם אני לא אצפה מהם להרבה, למה שהם יצפו מעצמם? כמובן שזה בתנאי שהציפיות הן בפרופורציה ליכולות ושאינן משתלטות עלינו ועל חיינו וגורמות לתסכולים גדולים מדי לשני הצדדים. ובתנאי - כפי שהצגת - שאנו עובדים במקביל על קבלה של הילד כפי שהוא על הטוב ועל הפחות נפלא. נכון שרובנו רוצים שילדינו יהיו הכי הכי. וכשמתגלה אצלם בעיה כלשהי בפעם הראשונה זה הלם (קטן או גדול, בהתאם לבעיה). כשגיליתי לראשונה שבתי הבכורה איננה "מושלמת" (היא אחרה מאוד להתחיל לדבר) חוויתי תחושה "מצניעה" (humbling). כלומר ההפך מגאוותנות. נכנסתי לפרופורציות וזו היתה בסופו של דבר חוויה טובה עבורי. הקטע עם שי שונה במעט. הקושי שלי נובע מהשוני בינינו. אני רואה את ההנאה ממסיבה (או חוג) בעצם ההשתתפות בהם וכשהוא לא משתתף, הוא מבחינתי כאילו לא נהנה. קשה לי להבין ולראות שיכולה להיות הנאה מהישיבה בצד, כמו אתמול בחוג "ג´ודות". ציפי בהודעתה למטה עזרה לי לראות את זה.
 

Shellylove

New member
ואם בתובנות עסקינן

הרי שהשרשור (המאד מעניין הזה) גרם לי לחשוב שבנוסף לכל הדברים הרבים והאחרים שהאימהות טומנת בחובה, היא גם מהווה שיעור מאד גדול בקבלה, ללמוד איך לקבל את השונה ממני, ולקבל עד הסוף. בעיקר ומאחר ומדובר בילד שלי, בשר מבשרי, הרי שהקבלה כאן צריכה להיות מאד עמוקה. רק לאחרונה הרגשתי איך פתאום אני צריכה להתמודד עם כך שהסימביוזה שהיתה עד כה ביני לבין שלי מתפוררת ואני צריכה להתמודד עם כך שהיא אדם נפרד ממני, עם רצונות משלו, שלפעמים מנוגדים לחלוטין לשלי (הצתה מאוחרת, מה?). והתחושה הזו רק תלך ותתחזק עם הזמן ואני מקווה שאוכל לקבל אותה כמות שהיא בכל מצב ומצב.
 

דסי אשר

New member
מהיכן ההנחה הורית/פילוסופית

אם אני לא אצפה מהם להרבה, למה שהם יצפו מעצמם?. הקו הככלי שאת מציגה מוכר לי, שמעתי אותו מהורים שונים, בוואריאציות שונות, ואני חושבת אחרת לחלוטין ממך. אני שוב חוזרת לאותה מנטרה= אנחנו בני אדם "נפרדים" מילדינו (למרות הגנים המשותפים), אנחנו שונים מהם, ואכן עלינו לעשות עבוןדה רבה, כמו שלא ה כותבת, במיוחד להתמודד עם אותם ילדים שלנו, שהם כל כך שונים מאתנו. אני רוצה לתת מסר אופטימי, מתקשר לסיפורה הכן של לאה: בני מאד דומה לי, בהרבה מובנים. תחומי העניןשל שנינו רבים ומגוונים. בתי- אחרת לגמרי. לא היה קל לקבל את שונותה.אבל הייתי מודעת לכך שלא קל לי. היום, והיא כבר גדולה מאד, אני בהחלט מרגישה אחרת כלפיה, מעריכה מאד את שונותה, גאה בה מאד, למרות שעדיין שונה מאד ממני, תחומי העניין שונים לגמרי. לפני שבוע פגשתי בחורה צעירה, נבונה מאד, שרק סיימה צבא, הולכת ללמוד רפואה. היא ספרה לי בתדהמה, על חברתה מדימונה, שהולכת ללמוד משהו שלא מענין אותה באוניברסיטה, רק כי ההורים לוחצים. היא צעירה, היא עוד לא נפגשה ברבים ורבות כאלה, לצערי. במקרים רבים, המסרים ישירים, כמו אימי ז"ל, הייקית, שאמרה לי: אל תביאי לי שחור הבייתה... במקרים אחרים, המסר הוא סמוי. במקרים רבים הנלחץ לא מודע למסר. כאשר התחלתי לעבוד כעובדת סוציאלית, עבדתי באבחון מקצועי למוגבלים. הגיע אלינו גבר צעיר, לאחר התקף לב. במקצועו היה נגר. היה ברור שלא יוכל להמשיך בעבודה פיזית (התקף לב בגיל צעיר,של 45 במקרים רבים מסתיים במוות). תהליך האבחון כלל גם שיחות על מאווים ורקע משפחתי. הבחור היה שייך למשפחת נגרים. הציפיה ממנו הייתה שימשיל להיות נגר. הוא דווקא רצה להיות פקיד. הפתרון שלו היה = גופו "סידר" לעצמו התקף לב, וכך היה לו אישור מהרופא למשחתו, שאין הוא חייב לעמוד בציפיות המסורתיות של המשפחה. אני מצפה לילדי - לא מילדי, והדגש הוא על "מ" שיהיו מאושרים. אני מדברת אתם על זה הרבה. אני מספרת להם כמה אני מאושרת כאשר טוב להם. אני שותפה לדאגות ולכאבים שלהם. אני לא מצפה מהם.... ולא ראיתי שמשום שלא ציפיתי, הם לא ציפו מעצמם.... אני נוכחת , אני לרשותם, אני מגלה ענין, אבל איני מפסלת אותם בדמות מסויימת. מעולם לא התערבתי בשעורי הבית, מעולם לא שאלתי מה הם צריכים להכין, האם יש בחינה. האם זה אומר שלא היה אכפת לי מהם? לא, משמעותו שסמכתי עליהם. כן, ילדים רבים לא אוהבים את המהומה של מסיבות רבות משתתפים. יש ילדים שגם סובלים ביום ההולדת שלהם בגן. דסי
 

Kalla

New member
לצפות למשהו מילדים אין פירושו

לצפות שיהיו כמו ההורים, שיתעננינו באותם דברים ושיתנהגו באופן זהה באותן הנסיבות. אני מצפה מילדים שלי שיתנהגו כמו בני אדם, כל אחד בדרכו שלו, שינצלו את הפוטנציאל שלהם, כל אחד בתחום העניין והכישורים שלו. תפקידי בתור הורה הוא לתת להם את הכלים לעשות זאת. ויש דברים שלדעתי חשוב מאוד להקפיד עם הילדים - שידעו מה זה תחושת התחייבות, כבוד, עבודה עצמית, מאמץ כדי להגיע למשהו ועוד. לדעתי זו גם הדרך הישירה להגיע להגשמה עצמית, סיפוק ואושר. אני ראיתי עוד בגן של בני איך התנהגו ילדים להוריהם: התחצפו אליהם, צעקו עליהם, ציפו שההורה בשום אופן לא יצפה מהם לכלום אלא יוותר בהכל ותמיד יניח להם לעשות את מה שבא להם באותו רגע. מהצד זה נראה איום ונורא, לא היה שום כבוד הדדי, זה לא נראה לא תרבותי ולא אנושי. חלק מההקפדה על יחס רציני ללימודים בבית ספר ולשיעורים זה חלק בלתי נפרד מהחינוך של ילד לקחת אחריות, לכבד את עצמו ואת האחרים, לא לוותר לעצמו בגלל כל קושי הכי קטן, ובקיצור - לגדול אדם מועיל לעצמו ולאחרים ולדעת שמותר גם להתאמץ כדי להגשים מטרות וחלומות. לא בכדי מצב החינוך וההשכלה במדינה הזאת נמצא על הקרשים - כי פוחדים לדרוש מהילדים להתאמץ, לעבוד קשה, להקפיד עם עצמם ולהגיע להשגים.
 

דסי אשר

New member
קאלה, מסכימה ולא מסכימה

הי, לגדול אדם מועיל לעצמו ולאחרים ולדעת שמותר גם להתאמץ כדי להגשים מטרות וחלומות... לא בכדי מצב החנוך וההכלה במדינה הזאת נמצא על הקרשים- כי פוחדחם לדרוש מהילדים להתאמץ, לעבוד קשה, להקפיד עם עצמם ולהגיע להשגים. אלה בעיקר החלקים בהם אני חולקת עליך. אני חושבת שלחנך לאחריות עצמית- מגיעים דרך אי התערבות בעשית השיעורים, באי לקיחת אחריות מהילד לנושא השיעורים. אני חושבת שלחנך לכל הדברים שאמרת- אווירת הבית היא הקובעת. אם האווירה בבית תחרותית- הילד יהיה תחרותי. אם האווירה בבית חומרנית, ויש תמיד יוצאים מן הכלל בכל תחום, הילד יספוג אווירה זו. כאשר הילדה נכשלה במבחן, היא ידעה, שבניגוד לילדים אחרים בכתה, שנכשלו ופחדו לבוא ולשוחח עם הוריהם על הכשלון- כי ציפו מהם להצליח, היא יכלה לבוא לדבר איתי, וניתחנו יחד את הסיבות לכשלון. שני ילדי, וברור לך שאני מדברת מתוך פרספקטיבה של אם לגדולים- מאד אחראים, מאד מכבדים את עצמם ואת האחרים, מגיעים לאותם הישגים שהם רוצים. מי אמר שהשגים זה דווקא אקדמיה? ילדה בת 25 שנמצאת בהנהלת חברה בעלת פריסה ארצית, ללא שום תואר, עם הנאה גדולה בעשיה שלה, עם הערכה רבה של הממונים עליה, עם תגמולים חומריים גבוהים מאד לבחורה צעירה עם השכלה ים תיכונית- פחות מגשימה את עצמה מילדי האחר, שלומד ועושה דוקטורט? לא. ושניהם שונים, ושניהם גם שונים ממני- גם בני, למרות הקווים הדומים. מה שאני מנסה לומר, שאני רוצה שהם יהיו מאושרים, ואני מניחה שקו זה, כמה שזה נשמע רוחני, ואני לא רוחנית לחלוטין- הוא שמביא אותם לאותה הגשמה עצמית, לאותו מאמץ , לאותו רצון לממש את היכולת שלהם. מצב החינוך בארץ על הפנים- מהרבה מאד סיבות- לא רק משום שמוותרים לילדים. דווקא, אווירת התחרות מביאה למגמה של העתקות במבחנים באקדמיה, להעתקת עבודות סמינריונית וכו´. על היזמות שלי, סטודנטים לתואר שני במנהל עסקים הכינו "תכנית עסקית"במסגרת חובתיהם לקבלת תואר מאסטר(=סימן להצלחה...). בשלבי העבודה, נפגשו איתי, ונתתי להם חומר רקע נרחב, כדי להכין את הפרק "בדיקת סביבה" שהנו הבסיס לבנית תכנית עסקית. הם קבלו תעודת מאסטר במנהל עסקים, הם השיגו משהו בחיים, שאני לא השגתי, ובתי בנתיים לא השיגה. אבל הם הוציאו תחת ידם תכנית עסקית ששוויה = 0, והערכה זו הועברה למרצים/מדריכים שלהם - על ידי אנשי ה"חממה ליזמות חברתית" (בה הונבטה היזמות כסטארט -אפ חברתי). ראשי החממה הם שהזמינו מאותה אוניברסיטה בה למדו הסודנטים- את התכנית העסקית תמורת אלפי שקלים. דוגמא לפרט קטן מתוך עבודתם, שלכאורה מראה פער בין רצון להשגיות, שממומש, לבין רמת התעמקות נמוכה ממאד בעבודה: הם התייחסו לנושא מסוים, של צורך/ אי צורך ברשיון להקמת משפחתון. בשלב שבו סיכמו את הטיוטא, שלחו לי אותה להערות. נדהמתי מהתוכן שעלה בסעיף זה(נדהמתי גם מדברים אחרים). שאלתי את הסדודנט שהחה איש הקשר ביני לבין קבוצת הסטודנטים: " האם קראתם את מה שכתבתם בספר החוקים, או שגם שוחחתם עם המפקחת הארצית, כפי שהצעתי?" התשובה הייתה- קראנו בספר החוקים. התוצאה המעשית המידית של עצלות זו, כדי להגיע למאסטר הנכסף במינימום מאמץ- היתה חלק מהאבני הבנין הלקויות של התכנית העסקית. חוק לא ממומש, מלפני 30 שנה, מדבר על הצורך ברשיון לפתיחת משפחתון. למשרד העבודה אין כסף, אין תקנים, למימוש החוק. אין אנשים שתפקידם להנפיק את הרשיון. גם מפעילות המשפחתונים הציבוריים(שבפיקוח משרד העבודה והרווחה...) עובדות ללא רשיון, כפי שנדרש על פי החוק. כי אין מי שיתן הרשיון. הן מציגות על הקיר בביתן תעודה שהן סיימו קורס מפעילות משפחתונים. ילדים מתחצפים להוריהם, לא משום שלא לימדו אותם לתת כבוד להורים. הם אולי מתחצפים כי העבירו להם מסר- אולי מבלבל, לגבי מקום הילד במשפחה מול מקום ההורה. אבל זה כבר דיון למקום אחר. אם קראת עד לכאן, תודה, דסי
 

Kalla

New member
מסכימה ולא מסכימה

אווירת הבית היא הקובעת - מסכימה איתך. חלק מאווירת הבית אצלנו זה לעודד למידה, ידע וסקרנות. אנחנו לא כועסים על כישלון, אבל אנחנו מעודדים חשיבה עצמאית ולקיחת אחריות. אם הילד נכשל כי לא טרח - אנחנו נסביר לו למה הוא לא בסדר ואיך צריך ללמוד. אם הוא נכשל במבחן כי לא הבין משהו - אף אחד לא יכעס עליו ונשתדל ללמוד ביחד מהטעויות שהוא עשה והוא בטח יודע שהוא תמיד יכול לבוא אלינו ולספר. אין ציפיה להצלחה תמיד ובכל מצב כי תמיד ישנם כשלונות אצל כולנו, אבל כן יש ציפיה להשקעה של מקסימום מאמץ, כל אחד לפי היכולת האינדיבידואלית שלו. אני גם לא חושבת שכולם צריכים להיות דוקטורים - אולי בני ירצה להיות שף או שחקן קולנוע או כל דבר אחר וזה מקובל עליי לחלוטין. מה שכן חשוב לי - שיהיו לו את הכלים וההזדמנויות להיות כל מה שירצה, ולכן הלימודים חשובים. להפסיק ללמוד תמיד אפשר, להדביק משהו שהתפספס - הרבה יותר קשה ומתסכל. לגבי התחרות - היא חלק בלתי נפרד מהטבע האנושי ובלעדיה אין קידמה. נכון שלא לכולם זה מתאים ויהיו כאלה שאין להם אמביציות, אך קודם כל האדם חייב להכיר את עצמו ולראות אם יש לו או אין לו ואז לבחור. אם מראש האופציה הזאת לא פתוחה - היא גם לא תנוצל אף פעם. לגבי סטודנטים שעושים עבודה שטחית וחסרת ערך רק כדי לקבל תואר - הכרתי הרבה כאלה. ולדעתי זו אחת הסיבות שחשוב מאוד מגיל קטן ללמד ילדים איך ללמוד נכון, איך להשקיע, ללמד אותם לכבד ידע ולרצות לרכוש אותו לא רק לשם תואר אלא גם לשם הידע עצמו. אני לא מסתכלת פחות על הדרך וההשקעה בשיעורים של בני מאשר על התוצאה הסופית. חשוב שהשיעורים לא יהיו משהו "להיפטר" ממנו אלא משהו ללמוד ממנו, משהו שיקדם אותו. ואני בהחלט מרגישה שהיחס שלי ושל אבא שלו לחשיבות הלימודים כשלעצמם מחלחל בו ונותן את אותותיו. לסיכום - כל הורה רואה את מטרות החינוך בצורה אחרת, ולא כל המאמצים של כל ההורים נושאים פרי. תמיד תהיה השקעה שלא תיתן את התוצאות הרצויות, אך לפחות אני יכולה להגיד על עצמי שאני מנסה בלב שלם ובמלוא ההשקעה ללמד את בני מה שנראה לי כערכים חשובים לחייו העתידיים - גם אישיים וגם מקצועיים. אם אצליח - מה טוב. אם לא - לפחות לא כי לא ניסיתי.
 

דסי אשר

New member
קחי את דברי ברוח טובה, באמת!

הי, אני הייתי ילדה מאד סקרנית. לא הייתי רוצה לגדול בבית בו יש "ציפיה להשקעה של מקסימום מאמץ". היה לי אבא מאד סקרן- אוטודידקט בנוסף להיותו דוקטור למשפטים מגרמניה. תמיד רציתי לדעת על מה הם מדברים בינהם - הורי, כאשר דיברו בגרמנית. אבי ז"ל היה צוחק ואמר שאני מתפוצצת מסקרנות, ותאר בצורה פלסטית, שרק ייקה כמוהו יכול לתאר, איך "חלקי" המפוצצים תלויים על התקרה... לא עודדו אותי ללמידה, לא עודדו אותי לסקרנות, נולדתי עם דברים אלה. לא השגיחו על תהליך הכנת שיעורי הבית. סמכו עלי. אבל כייקים, כן ניסו, ללא הצלחה , כמובן, להכריח אותי לכתוב ביד ימין, במקום ביד שמאל, כי זו הייתה הגישה אז. בני, יום אחד מצא אותי יושבת עם בתי, כאשר לימדתי אותה את המיומנות של קריאה בעיתון, על מנת לעמוד במבחן השבועי בתקשורת. הוא הגיב בהלם על מעשי, ואמר לי: "מה את עושה, את צריכה ללמד אותה להיות סקרנית" עניתי לו, שעם סקרנות נולדים, לא ניתן הרבה ללמד להיות סקרן... היא הצליחה ללמוד היטב. היא לא סקרנית,לא סקרנית בתחומים המקובלים עלי ועל בני, כנראה. עיתון עד היום לא מעניין אותה, רק מדור הספורט. בני, שנולד כנראה סקרן הרבה יותר ממני, תפס את "כל חלל/מקום הסקרנות" של הילדים במשפחה. בהיותו בן 4.5, הכרנו שכנים חדשים, והתקשורת אתם ועם ילדיהם הייתה באנגלית( האשה ישראלית, הבעל טיוואני, והילדות נולדו בטיוואן). הילד הסקרן, פנה אלי, וביקש שאלמד אותו אנגלית(ברור, רצה לדעת על מה אנחנו מדברים, על מה אני מדברת עם הילדות, רצה לתקשר עם הילדות הקטנות בשפתן...). עניתי לו שאני לא יכולה ללמד אותו אנגלית, כי לפי דעתי איני יודעת אנגלית מספיק טוב, כדי להיות מלמדת אנגלית... מה עשה הילד הסקרן, שלכאורה חסמתי אותו ?(איזו אמא לא אמבציוזית הייתי..)= הוא החל ללמוד לבד אנגלית, דרך שמות האותיות של המכוניות. את מתארת לעצמך איך קרא למכונית פיז´ו... כולנו נולדים עם סקרנות מולדת, חלקנו עם יותר, חלקנו עם פחות. ילדים כמו שלנו, גדלים בסביבה מאד עשירה בגרויים, לא צריכים עידוד כמו הילדים, שעם משפחותיהם נתקלתי, בעת עבודתי כעובדת סוציאלית באזורי מצוקה, דלים מאד גם מבחינת גריה. חבר נעורי, מה שנקרא החבר הראשון, היה התלמיד הכי גרוע בכתה בתיכון. אני הייתי התלמידה הכי טובה. כל ענינו אז היה = תנועת הנוער. עזרתי לו המון בשיעורי בית, לימדתי אותו מתמטיקה וכימיה ודקדוק ומה לא... כשהוא נעמד "כמו טמבל" מול הלוח בשיעור מתמטיקה, אני הייתי מתכווצת, ואחר כך כותבת לו פתק : "איזה בושות אתה עושה לי" (הוא שמר את הפתקאות 25 שנה). בניגוד למה שכתבת: "להדביק משהו שהתפספס - הרבה יותר קשה ומתסכל", הבחור נרגע אחרי הצבא, תקן ושיפץ לחלוטין את הבגרות, סיים תואר ראשון בכלכלה, עבד באגף התקציבים של משרד האוצר- מקפצה רצינית לתפקידים במגזר הפרטי, היה סמנכ"ל של מפעל בן 80 איש, וכיום יועץ כלכלי של גופים שונים בצפון. הוא לא מחונן, הוא אדם רגיל. הוריו לחלוטין לא היו מסוגלים לתת לו משהו(ניצולי שואה, האב פועל פשוט בבית חרושת, האם עקרת בית). והוא, בניגוד להנחה שלך, הצליח, היה עם מוטיציה פנימית גבוהה,משום שהיה היה סקרן מלידה וגדל בסביבה חברתית סוצויואקונומית רגילה ולא דלה - הנו כיום אדם מאד מצליח, מאד רחב אופקים,ואפילו לא כותב יותר בשגיאות(בגיל 15 עדיין כתב לי מכתבים בשגיאות כתיב).... מאד מלחיץ אותי, וקחי אותי בצחוק ובהבנה, להיות ילד במשפחה שלך. ובטח לא כי אני לא יכולה לעמוד בציפיות. אני לא רוצה לעמוד בציפיות!!!. בפורום בהיותו עדיין בIOL, ספרתי שבני אמר שהיינו "הורים נפלאים כי לא דחפתם, אפשרתם"(הוא לא מוכן לזכור את כל הטעויות שעשיתי, את כל מרכיבי ההורות השגויים שלי איתו כילד ראשון...). זו כל המנטרה. גם במשפחתון, גם בחיים של ילדי הבוגרים היום. גם בחיי האישיים שלי.. דסי
 

Kalla

New member
אני לוקחת את דברייך בקלות

את זאת שמתרגשת מדבריי. כפי שכתבתי - לכל הורה צורה אחרת ומטרה אחרת בחינוך. אני לא מניחה שמי שלא מתחנך בדרך שלי לא יצליח, אני בכלל לא מניחה הנחות גורפות וכוללניות. את מרגישה שככה את רוצה לחנך - אין לי כל כוונה להגיד לך אם את צודקת או לא. כל מה שאני יכולה להגיד זה איך אני מחנכת. ואת באמת לא צריכה להילחץ כי למזלך אנחנו לא ההורים שלך. את גם לא צריכה לתאר לי את כל ההשגים של ילדייך - אין לי ספק שהם השיגו את מה שרצו ושבכלל אנשים אינטלגנטיים מטבעם יכולים להשיג הרבה דברים עם או בלי עזרת ההורים. לא נראה לי שאת מבינה נכון את מה שכתבתי. יש לי הרגשה שאת מדמיינת אותנו עומדים מעל הילד שלנו עם שוט ומכריחים לעשות אותו שיעורי בית. לא נראה לי שיש טעם לנסות להסביר לך איך הדברים נראים באמת כי יש לך מראש איזו סטיגמה שמלחיצה אותך. די בכך שאגיד שהבן שלנו לא קשור לכסא ויש לו בחיים הרבה תחומי עניין שלא קשורים ללימודים. אנחנו גם לא צריכים להכריח אותו לעשות שום דבר, הוא תמיד אהב ללמוד. כל מה שאנחנו עושים - זה מכוונים אותו כך שיפיק מהלימודים שהוא ממילא משקיע בהם מקסימום תועלת. אני שוב חוזרת - אני לא שופטת אותך ואת לא היית אצלי בבית ולא ראית מה קורה ולכן השיפוט לא במקום. אני בעד שכל הורה יתרכז בחינוך ילדיו בדרך שנראית לו נכונה ואם הוא שלם איתה כנראה שהוא עושה משהו נכון.
 

מחשבות

New member
טוב, לעצום עיניים, לנשום עמוק,

לחשוב מחשבות חיוביות על צבע ירוק (של דולרים), לדמיין עצי קוקוס מעטירים (קוס אמק, מה זה הדבר הקשה הזה שנפל לי על הראש), להרגע. (מה זה, דם?).
 

דסי אשר

New member
חולשת האינטרנט - חוזרת שוב.

הי, כאשר לא שומעים קול, ולא רואים שפת גוף, מבינים אחרת דברים, משהיינו קולטים אותם במפגש פנים אל פנים. אינני נלחצת. זהו סוג של שפה מאד אסוציאטיבית השייכת לי. אני בכלל לא מדמיינת את ביתך כפי שתארת,לא שוטים, לא קשירות לכסא. אני גם לא שופטת, למרות שכך נתפסים הדברים. אני מנסה לכתוב לאחרים, דרך הדברים שאת כותבת, את דעותי האישיות בנושאי חינוך . סגנון הכתיבה שלי- אינו כוללני, אינו מסכם, אלא מביא דוגמאות. כך שזה נראה הצגת השגי ילדי( גם הבאתי את חבר נעורי...). עם השנים, הכרתי בתים רבים. עם דפוסי חשיבה חינוכית דומה ושונה משלי. בשני סוגי הבתים הילדים למדו או לא למדו באהבה, הצליחו או לא הצליחו. ילדי אינם יותר אינטליגנטים מילדים אחרים. אבל אני, מה לעשות, רגישה מאד לאווירה משפחתית בנושא הישגים. לכן סיפורה הקטן של ציפי, על ציפיות אמה ממנה, רגשותיה כלפי ציפיות אלה, והזכרון הכה חזק שיש לה, מצאו כל כך חן בעיני. וציפי- עובדת בהצלחה ובשמחה בתחום עיסוקה, נהית מתפקידה ההורי, אבל יש בה משהו מאד פתוח ומרדני בעולמה שלה, בסביבתה שלה. סליחה ציפי על "המחמאות". לכן לא צריך לנשום עמוק ולהרגע- כי אני בכלל לא נרגשת. כמו שאמרת- כל אחד על פי תפיסתו. דסי
 

Kalla

New member
אין לי חילוקי דעות איתך

בטח שלא לגבי ציפי, אישה יוצאת מן הכלל לכל הדעות. מאחלת לכולם שיצליחו בדרכם ויהיו שלמים עם עצמם - כל השאר כבר עניין של מזל.
 

ציפי ג

New member
אני הוא שי

ואת היא אמי. עוד אני זוכרת את מסיבת חנוכה בגן כשהייתי בת בערך שלוש וחצי. לא רק שאמא שלי היתה בחגיגה, אלא גם סבתי זומנה לטקס. לא ידעתי איך לאכול אותן.כל המסיבה התלבטתי מה הן עושות שם. אני דווקא לא נדבקתי אליהן, אלא לכסא. אמא שלי סבלה מזה סבל רב. עד היום היא לא מבינה א ת הראש שלי בעניני מסיבות . אני ממש לא אוהבת מסיבות. לא ימי הולדת, לא חתונות, ולא שום ארוע שמעורבים בו יותר משלושה ארבעה אנשים הקרובים לי. אני יכולה להגיד לך, הוא שאני זוכרת טוב מאוד את האכזבה של אמי, ועוד יותר אני זוכרת, איך זה הלחיץ אותי. ועלי לציין שחלק מילדי כאלה, וחלק כאלה. זו זכותו של ילד להנות ממסיבה כרצונו, ואני רק צופה מהצד. אם הוא רוצה לרקוד, הוא ירקוד, ואם הוא רוצה לשבת הוא ישב. הוא הקובע.
 
למעלה