רוצה עוד 1
New member
ילד שלא משתתף ואמא שזה קשה לה
נעים מאוד, אני מצטרפת אליכם. את חלקכם אני מכירה כבר מפורומים אחרים. אני אמא של הדס בת 7 (בעוד 5 ימים), שי בן 3.5 ורוצה עוד 1. אני גם מנהלת פורום הורים בטיפולי פוריות. שי שלי הוא ילד מקסים, חכם וחברותי (וכמקובל אצל אמהות, אני לגמרי אובייקטיבית כמובן). הוא גם קצת ביישן. באינטראקציות חדשות הוא נוטה להדבק לרגליים של אמא (אני לא נוהגת ללבוש סינר) ולוקח לו קצת זמן להפשיר. אני בדרך כלל נותנת לו את הזמן הזה ומסייעת לו עם ההסתגלות. הקושי הכי גדול של שי הוא בסיטואציות מרובות משתתפים, בעיקר מבוגרים. למשל, מסיבות בגן. בשנה שעברה, במסיבת חנוכה, שהיתה המסיבה הראשונה שלו, גיליתי שהנה אני מצטרפת לאותה קבוצה של הורים שתמיד ריחמתי עליהם כשראיתי אותם מהצד במסיבות של בתי הבכורה (שתמיד השתתפה בכל אירוע בהתלהבות רבה). אותם ההורים שילדיהם לא משתתפים בתוכנית המסיבה, נדבקים אל ההורה ולפעמים גם בוכים. והנה גם הילד שלי כזה! הילד נצמד אלי, רק רוצה להיות על הידיים או לשבת עלי, מוצץ בפה, לא מסכים לשים על עצמו אן להחזיק ביד שום אביזר של המסיבה, לא שר את השירים, לא רוקד את הריקודים, רק מביט בסיטואציה בעיניים מבועתות, כמשותק. גם את הצוות בגן זה מפתיע בכל פעם מחדש. הן מספרות לי שבחזרות ובהכנות הוא משתתף בגדול ובהתלהבות. די חששנו שבמסיבת יום ההולדת שלו בגן הוא גם לא ישתף פעולה, ולשמחתנו הוא הפתיע אותנו ו"מילא את תפקידו" באופן מושלם ובהנאה. כנראה שמה שמשתק אותו זו הנוכחות של כל ההורים האחרים, המצלמות וכל הטררם. אין לכם מושג כמה קשה היה לי בפעם הראשונה ההיא. וזה חוזר על עצמו בכל פעם שזה מחדש. אני חשה תסכול, אכזבה ותחושה שקשה לי להודות בה, שהילד חונק אותי. שצפוף לי מדי איתו ואני מנסה להרחיק אותו ממני פיזית (מה שבחיים בשום סיטואציה אחרת לא קורה!). והמוזר ביותר הוא שאני בכל פעם מחדש שוכחת (מדחיקה!) מה שעומד לקרות, ומגיעה לאירוע בהתרגשות ובציפייה, עם מצלמה שנותרת מיותמת... והנה אתמול זה קרה שוב. הלכנו לשיעור לדוגמא בחוג ג´ודו. בחופשת הקיץ הילדים היו בקייטנה שבה היה להם בכל יום שיעור ג´ודו שהם מאוד מאוד אהבו. כשהוצע לי לצרף את שי לחוג ג´ודו, שאלתי אותו והוא מאוד התלהב. כל השבוע הוא סיפר למי שרק רצה לשמוע שהוא הולך לחוג "ג´ודות" ומאוד ציפה לזה. רק ששוב שכחתי שבשיעורים לדוגמא הללו ההורים יושבים במהלך השיעור בצד לשם התרשמות.... כל הדרך שי הלהיב את עצמו, ודיברנו על איך הוא יגיד לי "ביי אמא" ויתן לי חיבוק ואני אלך. ברגע שנכנסנו לאולם והוא קלט את התמונה, הכל חזר על עצמו. הוא נכנס לשיתוק שלו, נדבק אלי והבנתי שאין שום סיכוי שהוא ישתתף. כל השיעור ישבנו בצד, כשאני מנסה להוריד אותו ממני. הילד יושב בעיניים כלות, משתתף כל כולו בשיעור באופן הכי פסיבי שאפשר, מהצד. גם המדריך (המקסים) קלט אותו ורק ממש בסוף השיעור, כשההשתתפות של שי נהייתה "אקטיבית" מהצד (בכל זאת, קוצים בטוסיק), הוא הצליח למשוך אותו להצטרף לשאר הילדים לשתי הדקות האחרונות. כשהגענו הביתה ושאלתי אותו איך היא בחוג הוא ענה שהיה כייף. לשאלתי האם הוא רוצה ללכת שוב ענה בהתלהבות שכן. שאלתי האם ישתתף והוא "הבטיח" שכן. אני יודעת שאם נחזור לשם וכשלא יהיו הורים, יקח לו כמה שיעורים להסתגל ולהתחיל להשתתף, ואני מוכנה לתת לו את הזמן הזה. אני מאמינה שגם המדריך יגלה סבלנות והבנה. אבל בכל זאת, אני מאוד מתוסכלת. אני מודעת לזה שמדובר בקושי שהוא בעיקר שלי. הוא נובע מהשוני בטמפרמנט ובאופי שביני לבין בני. אני יודעת שלא אוכל לשנות אותו ושיש לו לגיטימציה להיות כפי שהוא. אבל למה אני מגיבה לזה כל כך קשה? תודה למי שצלח את האורך של ההודעה ולמי שיש מחשבות לתרום לי.
נעים מאוד, אני מצטרפת אליכם. את חלקכם אני מכירה כבר מפורומים אחרים. אני אמא של הדס בת 7 (בעוד 5 ימים), שי בן 3.5 ורוצה עוד 1. אני גם מנהלת פורום הורים בטיפולי פוריות. שי שלי הוא ילד מקסים, חכם וחברותי (וכמקובל אצל אמהות, אני לגמרי אובייקטיבית כמובן). הוא גם קצת ביישן. באינטראקציות חדשות הוא נוטה להדבק לרגליים של אמא (אני לא נוהגת ללבוש סינר) ולוקח לו קצת זמן להפשיר. אני בדרך כלל נותנת לו את הזמן הזה ומסייעת לו עם ההסתגלות. הקושי הכי גדול של שי הוא בסיטואציות מרובות משתתפים, בעיקר מבוגרים. למשל, מסיבות בגן. בשנה שעברה, במסיבת חנוכה, שהיתה המסיבה הראשונה שלו, גיליתי שהנה אני מצטרפת לאותה קבוצה של הורים שתמיד ריחמתי עליהם כשראיתי אותם מהצד במסיבות של בתי הבכורה (שתמיד השתתפה בכל אירוע בהתלהבות רבה). אותם ההורים שילדיהם לא משתתפים בתוכנית המסיבה, נדבקים אל ההורה ולפעמים גם בוכים. והנה גם הילד שלי כזה! הילד נצמד אלי, רק רוצה להיות על הידיים או לשבת עלי, מוצץ בפה, לא מסכים לשים על עצמו אן להחזיק ביד שום אביזר של המסיבה, לא שר את השירים, לא רוקד את הריקודים, רק מביט בסיטואציה בעיניים מבועתות, כמשותק. גם את הצוות בגן זה מפתיע בכל פעם מחדש. הן מספרות לי שבחזרות ובהכנות הוא משתתף בגדול ובהתלהבות. די חששנו שבמסיבת יום ההולדת שלו בגן הוא גם לא ישתף פעולה, ולשמחתנו הוא הפתיע אותנו ו"מילא את תפקידו" באופן מושלם ובהנאה. כנראה שמה שמשתק אותו זו הנוכחות של כל ההורים האחרים, המצלמות וכל הטררם. אין לכם מושג כמה קשה היה לי בפעם הראשונה ההיא. וזה חוזר על עצמו בכל פעם שזה מחדש. אני חשה תסכול, אכזבה ותחושה שקשה לי להודות בה, שהילד חונק אותי. שצפוף לי מדי איתו ואני מנסה להרחיק אותו ממני פיזית (מה שבחיים בשום סיטואציה אחרת לא קורה!). והמוזר ביותר הוא שאני בכל פעם מחדש שוכחת (מדחיקה!) מה שעומד לקרות, ומגיעה לאירוע בהתרגשות ובציפייה, עם מצלמה שנותרת מיותמת... והנה אתמול זה קרה שוב. הלכנו לשיעור לדוגמא בחוג ג´ודו. בחופשת הקיץ הילדים היו בקייטנה שבה היה להם בכל יום שיעור ג´ודו שהם מאוד מאוד אהבו. כשהוצע לי לצרף את שי לחוג ג´ודו, שאלתי אותו והוא מאוד התלהב. כל השבוע הוא סיפר למי שרק רצה לשמוע שהוא הולך לחוג "ג´ודות" ומאוד ציפה לזה. רק ששוב שכחתי שבשיעורים לדוגמא הללו ההורים יושבים במהלך השיעור בצד לשם התרשמות.... כל הדרך שי הלהיב את עצמו, ודיברנו על איך הוא יגיד לי "ביי אמא" ויתן לי חיבוק ואני אלך. ברגע שנכנסנו לאולם והוא קלט את התמונה, הכל חזר על עצמו. הוא נכנס לשיתוק שלו, נדבק אלי והבנתי שאין שום סיכוי שהוא ישתתף. כל השיעור ישבנו בצד, כשאני מנסה להוריד אותו ממני. הילד יושב בעיניים כלות, משתתף כל כולו בשיעור באופן הכי פסיבי שאפשר, מהצד. גם המדריך (המקסים) קלט אותו ורק ממש בסוף השיעור, כשההשתתפות של שי נהייתה "אקטיבית" מהצד (בכל זאת, קוצים בטוסיק), הוא הצליח למשוך אותו להצטרף לשאר הילדים לשתי הדקות האחרונות. כשהגענו הביתה ושאלתי אותו איך היא בחוג הוא ענה שהיה כייף. לשאלתי האם הוא רוצה ללכת שוב ענה בהתלהבות שכן. שאלתי האם ישתתף והוא "הבטיח" שכן. אני יודעת שאם נחזור לשם וכשלא יהיו הורים, יקח לו כמה שיעורים להסתגל ולהתחיל להשתתף, ואני מוכנה לתת לו את הזמן הזה. אני מאמינה שגם המדריך יגלה סבלנות והבנה. אבל בכל זאת, אני מאוד מתוסכלת. אני מודעת לזה שמדובר בקושי שהוא בעיקר שלי. הוא נובע מהשוני בטמפרמנט ובאופי שביני לבין בני. אני יודעת שלא אוכל לשנות אותו ושיש לו לגיטימציה להיות כפי שהוא. אבל למה אני מגיבה לזה כל כך קשה? תודה למי שצלח את האורך של ההודעה ולמי שיש מחשבות לתרום לי.
