איך מסייעים לילד עם סף תסכול נמוך?

[נעה גל]

אני חושבת, דסי, שהצבת מטרה ועמידה

במטרה הזו (לדוגמא, שיהיה לי מספר קונכיות גדול כך שיכנס לספר השיאים של גינס) היא דבר חשוב. אם יש קו סיום למטרה, והמטרה היא מוגדרת אני בעד להשיג אותה. אם הילדה שלי רוצה להיות מקום ראשון בתחרות ג´ודו אני אעודד אותה להגיע לשם. אני מאמינה שבן אדם צריך מטרות בחיים. מטרה מכל סוג ולא משנה מאיזה תחום, בין אם זה קריירה, אמהות, מקום ראשון בתחרות בישול או ניקוי הבית. ואגב, אני בטוחה שזה קל יותר לעיכול אם מחליפים את המילה "מטרה" במילה "חלום" או "אתגר". משום מה, זה נשמע פחות מאיים. אותי לא מעניינות, בדרך כלל, תחרויות כנגד אנשים אחרים (אם כי אני שמחה לנצח גם בהן

), יותר מענין אותי לאתגר את עצמי ביחס לעצמי. אני מציבה לעצמי מטרות ועד כה, אני עומדת בהן. אני גאה בעצמי על כל מטרה שעמדתי בה. אני מאושרת בהישגים. בדרך כלל, יש לי אתנחתא של אושר בין הישג אחד לשני, של כמה שנים ואז אני מציבה לעצמי עוד אתגר (הפעם לדוגמא, מדובר בלימודים גבוהים). אני נהנית מהתהליך בדרך להשגת המטרה (אני לומדת בו המון, גם על עצמי וגם ידע כללי), ואני נהנית מרגע הסיום שבו אני יכולה להסתכל על הכל ולהגיד לעצמי "עשיתי את זה!". אני רוצה שגם הילדים שלי יהיו כאלה. אני רוצה שהם ימצאו לעצמם את התחום שמענין אותם וילכו עד הסוף. אני רוצה שהילדים שלי יחלמו ויפעלו להשגת החלומות שלהם. ולגבי האוניברסיטה - אני בטוחה שאני אמליץ לילדי בחום על הלימודים שם, כי אני אוהבת ללמוד (גם אם יש לי ביקורת מכאן ועד הודעה חדשה על הדרך שבה לומדים באוניברסיטה). אבל אני ממש לא חושבת שלימודים כאלה הם הכרחיים להתקדמות בחיים. דווקא היום, יש הרבה יותר פתיחות לאנשים מומחים שאין להם תואר. הבעיה עם הצלחה ללא תואר שהיא דורשת אישיות. מכיוון שלרובינו האישיות נשחקה במערכת החינוך

, קל לנו יותר להסתמך על תארים...

 

[דסי אשר]

קראתי ושוחחתי אתך בזמן שקראתי...

הי לי נראה שיש הבדל בין חלום, אתגר ומטרה. היה לי חלום ללמוד בבית ספר לגננות. מסיבות של סידרי עדיפויות(הורות לילד צעיר מאד, מול אינטנסיביות הלימודים) = ויתרתי על החלום. המשכתי עם החלום בווריאציה אחרת- לעבוד בגינון. הגשמתי החלום, וראיתי שמה שאני עושה לא מענין אותי. שמחתי מאד, שהגעתי למצב שהגשמתי החלום, ואני לא חייה, כמו הרבה אנשים, בתחושה של פיספוס= תמיד רציתי לעשות...היה לי חלום.... אני מאד בעד להגשים חלומות, אבל אני מבדילה ביןחלום מטרה, ובין אתגר. כאשר אני לומדת, ואני מאד אוהבת ללמוד- אני שמחה מאד מעצם התהליך(יש רגעים שמאד לא), אבל כאשר אני מסיימת ללמוד- לא קיימת אצלי התחושה= עשיתי זאת. אני שמחה שהתקבלתי,כי אני רוצה ללמוד. אני שמחה בתהליך וברווחים השונים שהרווחתי כתוצאה מהתהליך. אני בכלל נהנית מכל מיני תהליכים שעוברים עלי. אני לא מציבה לעצמי מטרות בחיים. וברוך השם- אני עושה לא מעט, בחיי, מאד עסוקה ופעילה. המילים אתגר ומטרה, יש בהם, עבורי,אסוציאציה/ קונוטציה של השגה, של להצליח או לא. החלום, אינו מדבר על הצלחה, יש בו משהו רך, לעומת שתי המילים האחרות= מטרה ואתגר (שוב, אסוציאציות שלי, לא יודעת מה כתוב במילון). אני עושה מה שמתחשק לי, מה שטוב לי איתו. המושג מטרה קיים לגבי דיאטה, לגבי נקיון הבית, לגבי עבודת הגינה- אבל לא לגבי משהו פנימי שלי. היזמות שהקמתי- האם איא הגשמת חלום ?, האם היא השגת מטרה? האם התמודדות עם אתגר? אף אחת מהמילים לא מתאימה לי. רציתי לעשות את המפעל הזה, ואני עושה אותו שנים. לפעמים ישנה התקדמות גדולה, לפעמים הדברים איטיים יותר, אבל אני עושה, כל הזמן עושה... כך גם ילדי. ילדי האחד מאד אוהב ללמוד- ואין טבעי מכך שילמד. ילדתי הקטנה(25), שייכת לבעלי ההשכלה הים תיכונית הטבעית- עם כישרון מולד למה שהיא עושה. הילדה שלי למדה באותה מערכת חינוך שוחקת עליה את כותבת- אבל מערכת כזו לא יכלה לפגוע בתכונות איתן נולדה,ושעליהן קיבלה, או ידעה לקבל, עידוד מהסביבה. העובדה שאני אוהבת ללמוד, לא גורמת לי לרצות שגם היא תרצה ללמוד. אנחנו ישויות נפרדות, אחרות. הלוואי עלי הכישורים הטבעיים שלה, בתחומים שלה, ואני שמחה בכישורי ובתחומי התענינותי שלי- כולל אהבת הלימודים. יש הרבה אנשים שלא יודעים מה הם רוצים להיות כשהם יהיו גדולים, ויש אנשים שיודעים מגיל 5 שהם יהיו ווטרינרים. ידיעה או אי ידיעה זו- לא מעידה על כישרון או על חוסר כישרון, אלא על סוגי אישיות. ספרה לי פעם משהיא, שהיא הולכת לראיונות עבודה(זה היה לפני 25 שנה), לא כדי באמת לעבוד, אלא כדי לקבל חיזוק לכך שהיא טובה= היא התקבלה לעבודה !!. אני לא חושבת שמשום תפיסתי זו אני נמענת מלעשות כל מיני דברים. ואני כן נמנעת מלעשות דברים רבים- כי אולי הם לא מתאימים לאישיותי. נגמר הנאום... דסי

 

[לאה_מ]

אהבתי את הנאום שלך, דסי ../images/Emo13.gif

 

[נעה גל]

קראתי את מה שכתבת,

אני מסכימה עם כל הדברים, אני לא רואה שיש ביננו הבדל רב למעט העובדה שלך יש קונטציות שליליות מהמילים "אתגר" ו"מטרה" ולי אין. ואכן, מטרות (חלומות) יכולות להשתנות ואתגרים יכולים לא להיות מאתגרים יותר וזה בסדר, זה קרה גם לי. אני לא חושבת שאם יש מטרה העולם נאלם דום עד שאתה משיג אותה, אני מאמינה שלאורך כל הדרך צריך לשאול שאלות לגבי הרלוונטיות של אותה מטרה לחיים שלי. אבל, אני כן חושבת שזה פספוס, לדוגמא, לרצות להיות גננת (בהנחה שעדין זה רלוונטי) ולא לעשות זאת בגלל קשיים חיצוניים. ואני חושבת שאף פעם לא מאוחר להגשים חלומות (או להשיג מטרות). כלומר, אני יודעת שאני, במקומך, אם להיות גננת היה מענין אותי היום, הייתי "הולכת" על זה. וכרגיל יש לי סיפור אישי לסיום: כשהייתי בכיתה ה´ התחילה מהפכת המחשבים האישיים. בתור ילדה שאוהבת לאתגר את עצמה ולא יודעת איך נראה מחשב החלטתי לקחת חוג בתיכנות (אז היה מדובר על basic). ישבתי בחוג ולא הבנתי מילה ממה שאמרו שם. התעקשתי והלכתי במהלך כל השנה לקורס ויצאתי ממנו כמו שנכנסתי - לא מבינה דבר. השנים חלפו ואני ידעתי שאני אוהבת את המדיום של המחשבים, ידעתי שיש לי את זה ואני רוצה ללמוד תכנות למרות (וכנראה בגלל) הכשלון של החוג בכיתה ה´. במסגרת לימודי הביולוגיה באוניברסיטה לקחתי קורס בתיכנות. סיימתי את הקורס עם ציון מפתיע - 17. האם לרגע חשבתי לוותר? (ואני לא רציתי להפוך את התכנות לקריירה. רציתי לדעת בשביל עצמי בשביל להבין איך בונים דברים ואיך דברים פועלים). בהזדמנות הראשונה שהיתה לי (לפני ההריון עם איתמר) יצאתי לשנה אינטנסיבית מאוד של לימודי תכנות. סיימתי אותם בהצטיינות יתרה. מעסיקים היו מתקשרים אלי כדי שאבוא לעבוד אצלם (היו זמנים, מה?). לא להיות גאה בעצמי על השגת מטרה? על עמידה באתגר? על הנאה צרופה מלימודים? על כניסה לעולם חדש וזר והבנתו? - זו תחושה מתוקה ומומלצת (

) אגב, החלום הבא שלי (שיתגשם מתישהו, שלא יהיו אי הבנות) הוא, לקחת את כל המשפחה לטיול של שנה שתיים בקראוון. אנחנו חיים פעם אחת בחיים צריך לחיות את החיים האלה באופן הכי ממצה שאפשר (וכל אחד יש לו את דרכו למיצוי), זה נראה לי (באופן אישי) בזבוז לתת לחיים ולמה שקורה מסביב לקבוע עבורך את מסלול החיים. כלומר, בוודאי שיש השפעה לחיים על המסלול שכל אחד עובר, אני רק מאוד מאמינה בכך שאדם בכל נקודה בחיים בוחר, מה לעשות עם עצמו ולאן לקחת את עצמו. ולכל זה התחבר לי באופן הכי טבעי שיש´ Kסרט האהוב עלי בכל הזמנים - אמֶלי.

 

[דסי אשר]

קראתי, הבנתי- אנחנו שונות, אבל

מדובר בגינון, לא בלהיות גננת של ילדים. ואני מגננת את גינתי, ואת גינת שכני(את שלהם בתשלום), ואני מאושרת. אולי אם הייתי הולכת לגינון, לא הייתי מרגישה שאני ממצה את כישורי האחרים, שפורחים היום. אני אישית, בנסיבות חיי, כן לוקחת את מציאות חיי כעובדה, ולא נאבקת להגיע לכל מקום שבו הייתי רוצה.להיות. לכל דבר יש מחיר. האושר שלי הוא המדד שלי למחיר חיובי להחלטות שאני עושה. דרך אגב האסוציאציה המילולית שלי למילים אתגר ומטרה היא = צריך. במילה חלום, לא מופיעה האסוציאציה כזו. לכן היא רכה יותר. הייתה לי מטרה אחת, חשובה ומשמעותית בחיי-והשגתי אותה. המחיר היה שווה. אולי נסיבות חיי, בהן היו מצבים לא קלים, קיומיים, שבהן הגעתי למקומות שלא יכולתי לשלוט בכאוס ובכאב שבהם, הביאו אותי לתפיסת עולם כזו.

 

[נעה גל]

ואני חשבתי

בית ספר לגננות (של ילדים) ואז בגלל שזה לא יצא החלטת לטפל בצמחים במקום! חבל שאת לא שומעת אותי עכשיו, אני מתפקעת מצחוק!

נו, נו, זה מסוג הדברים שיכולים לקרות רק באינטרנט... ורק ככה לפני שהדיון נעלם במעמקי הפורום ובדפים הבאים, רציתי להגיד שיש פער בין מה שאת כותבת כאן על איך את תופשת אֶת עצמך, לאיך שאני תופשת אותך (דרך ההכרות הוירטואלית). דרך ההודעות שלך את נראית לי דווקא אחת שמאוד יוזמת, דוחפת (במובן החיובי), לא קופאת על השמרים, מקבלת שינויים וממש, אבל ממש לא נותנת לנסיבות החיים להפריע להתקדמות האישית שלך. דווקא היזמות שלך מתקשרת לי לאתגר ומטרה (ואצלי הם לא מתקשרים ל"צריך" אלא ל"רוצה") ולא לחלום.

 

[Kalla]

מסכימה

לדעתי הגישה של בריחה מהתמודדות ומתחרות בסופו של דבר תפגום ביכולת של הילד להשיג דברים ולהתקדם בחיים. הבסיס לחיים שלנו זה השרדות והתקדמות, כל האבולוציה לא הייתה אפשרית בלי הבסיס הזה. לדעתי צריך ללמד את הילד שהוא צריך לעשות את המקסימום שהוא יכול, גם אם יש מישהו אחר שבתחום מסוים יכול לנצח או להיות טוב יותר. מותר להפסיד ומותר לטעות, אך אסור לוותר לעצמך מראש ולא לדרוש מעצמך שום מאמץ.

 

[vered4]

בשביל זה יש אנשים שונים

עם אופי שונה ואהבות אחרות. לא כל האנושות רצה קדימה, יש את המובילים ויש את הנמלים החרוצות. הכל בסופו של דבר מתאזן. לכן לדעתי, לא צריך ללחוץ לכיוון תחרותיות, כמו שלא צריך ללחוץ לכיוון ה"שאנטי שאנטי"

. כל אחד ומה שמתאים לו.

 

[נעה גל]

את לא מסכימה עם לאה, לא איתי ../images/Emo13.gif

 

[אמא של ים]

מרוב פחד להפסיד - לא מנסה בכלל ...

הבת שלי, בת ארבע וחצי, שונאת להפסיד. קראתי את כל הדיון הארוך והממצה שהיה כאן, אבל אצלה המצב טיפה שונה - זה לא שהיא נהיית מתוסכלת מעצם ההפסד, אלא שבגלל שהיא לא רוצה להפסיד - היא בכלל לא מנסה להתמודד. ואתן דוגמא - נפגשנו בערב החג עם מספר חברים ולהם ילדים בגילאים שונים. הילדים ישבו ושיחקו "קווה קווה דה לה עומר" (למי שמכירה), שבכל פעם - "המפסיד", זה שלא הצליח להרים את היד מהר מספיק - יוצא מהמשחק. הצעתי לבתי להצטרף והיא סירבה, תוך שהיא מתבוננת בילדים בעינים כלות. אמרתי לה : "את לא רוצה להצטרף למשחק כי את לא מכירה טוב את הילדים?" (כמובן מתוך נסיון העבר איתה) והיא ענתה - "לא, כי אני לא רוצה להפסיד". אחר כך היא הציעה להם, בעידודי, לשחק תופסת או מחבואים והם באמת עברו לשחק לפי הצעתה (מעניין שבמשחקים האלה היא לא פוחדת להפסיד". ואני רואה את זה אצלה בכל מיני תחומים - הילדה פשוט נמנעת מהתמודדות כדי לא לעמוד בפני אפשרות להפסד. איך אפשר להתמודד עם זה?

 

[לאה_מ]

למה זה כל כך שונה?

יש לה דרך אחרת להתמודד עם כשלון. במקום לכעוס, היא פשוט לא נכנסת לתחרות. עכשיו צריך לברר האם היא לא אוהבת תחרות (מעדיפה למשל משחקים לא תחרותיים) או שהיא לא רוצה להכשל. אם הבעיה היא התמודדות עם כשלון, צריך לאט לאט ללמד אותה להתמודד. אבל רציתי לומר, שהיא בגיל שזה נראה לי מאד טבעי, כך שהלימוד יכול להיות מאד רגוע וחלק מהחיים השוטפים שלכם.

 

[Almost me]

מכירה את "ירון כועס"?

לא מזמן נאלצתי להתמודד עם הבעיה הזאת אצל ארד, כל דבר שלא הצליח לו היה מסתיים בבכי נוראי, קריעת הדף והיסטריה טוטאלית. מאתר קידין (kidin.co.il) הדפסתי את ירון כועס של דבורה עומר וקראנו את זה ביחד בהתחלה כשארד הבין על מה הספר הוא לא רצה(ז"א שהוא קישר את הנושא),אחרי שקראנו את זה צבענו, הדבקנו קישטנו, כרכנו והספר נכנס לספרייה, פעם בכמה ימים מגיע שוב התור של הספר הזה ואנחנו כבר יודעים אותו בע"פ, לדעתי הסיפור דווקא בפשטות שלו משפיע עליהם הכי הרבה. במקביל לספר התחלנו לאחרונה להיות ברורים יותר בתחושות שלנו, ולתת לו אוצר מילים גדול יותר שמבטא מתחים (תיסכול, עצבנות, דיכאון, עצבות, כעס, אדישות, כישלון) מאז שלקחתי את הנושא ברצינות רמת התיסכול שלו ירדה

 

[נעה גל]

../images/Emo32.gif קוראים ספרים לפי הסדר?

 

[gortler1]

התקפי זעם ... ספר מדהים שעזר לי

היי, גם לבת שלי בת 5.5 יש התקפי כעס שיכולים להמשך שעתיים, הכעס יכול לנבוע ממשהו אחר לגמרי, שהצטבר עוד קודם ופתאום מצאה זמן לפרוק את זה עכשיו בדיוק שהועבר לערוץ "הלא נכון ...", היא זקוקה לפורקן הזה, צריך לנסות ולהבין את הסיבה האמיתית לכעס , שוב יתכן וזה משהו שהצטבר מהגן והיא פרקה את תסכולה על השניצל שחתכת לה והיא רצתה שניצל חתוך ... צריך לנסות ולעזור להרים את סף התסכול, למשל הבת שלי מאוד כעסה כאשר לא הצליחה לשרוך את השרוך, אמרתי לה אני למדתי לשרוך רק כשהייתי בת 7, ופתאום היא נרגעה ... היום היא יודעת לשרוך והיא מאוד גאה , "אני בת 5.5 וכבר יודעת לשרוך!" ספר מדהים שעזר לי להבין, ולשפר את תגובותי ובכך להרים את סף התיסכול של הבת שלי הוא - "גם הילד יודע - הבנת העולם הרגשי של ילדים וטיפוחם" , תנסי מאוד מומלץ. דרך אגב גם אני תקווה כי זה שלב שעובר ... בהצלחה. הנה הקישור לספר.

 

[ליאת גננת מרעננה]

חתולה, יופי של דיון עוררת כאן!../images/Emo140.gif

תודה לך, ולכל מי שתרמה את חלקה בדיון העשיר והחכם הזה! מכל אחת מכן למדתי משהו. יש לנו כאן שרשרת של הארות ושל נגיעות בפינות רגישות של הבלב. מאד ריגשו אותי הדברים שקראתי. תודה, חברות

על דיון שהוא כיפי, מרתק ומפרה ליאת

 

[Shellylove]

מצטרפת לכל מילה, ליאת

באמת דיון מרתק ולמרות שלא תרמתי כלום, נהניתי.

 

[sibi]

גם אנחנו. תודה