איך מסייעים לילד עם סף תסכול נמוך?

[נעה גל]

לדעתי, להיות תחרותי זו לא בושה

אולי לא שמתם לב, אבל מי שמתקדם בחיים שלו, מי שמושך אחריו אנשים ומשיג משהו, אלה בדרך כלל אנשים תחרותיים. לדעת שאני רוצה יותר (מעצמי או ממישהו אחר), זה טוב בחיים. הענין הוא, איפה אתה שם את הכישלון שבאה יחד עם התחרותיות. האם הכשלון לוקח אותך אחורה ומונע ממך להמשיך להתמודד? או אולי הוא מניע אותך להמשיך לנסות, להשתפר? אני חושבת שהתמודדות טובה עם כשלון, היא לאוו דווקא קבלה שלו בשיוויון נפש. אני מכירה אנשים תחרותיים שיודעים להתמודד טוב עם כשלונות והם תמיד מבואסים קשות אחרי כשלון. נראה לי טבעי להיות עצוב כשנכשלת אחרי שהשקעת את הנשמה במשהו. אחרי שהם מסיימים את שלב באסה, הם מפיקים לקחים לפעם הבאה. נראה לי שזה ההבדל בינם לבין אלה שלא מתמודדים טוב עם כשלון. לדעתי, השיטה של לאה מכניסה את ה"נצחון" וה"הפסד" לפרופרציות הנכונות. לא שוללת תחרותיות ונותנת כלי להבנה שכשלון הוא לא הכל בחיים. פתאום הבנתי

,ששילוב של השיטה של לאה והדרך של ליאת, לטיפוח הבטחון העצמי הכולל יכולה להביא לתוצאות של מגה-אנשים .

 

[כרמית מ.]

אבל האם הם יותר מאושרים?

נכון שתחרותיות היא דרך "להשיג משהו בחיים", אבל כמה אנשים את מכירה, שכל חייהם הם במרדף אחרי השד יודע מה (תארים, כסף...) ובסופו של היום מוצאים את עצמם לא ממש מאושרים, כי הם רק רצים, ולא נהנים מהדרך? כמו כל דבר, תחרותיות במידה, היא לא דבר פסול, אבל בהחלט דבר שהייתי רוצה למתן. לא רק ללמד להתמודד עם כשלון (וללמוד ממנו!!!), אלא גם לדעת שלא תמיד התחרות היא העיקר. אני תמיד נותנת בתור דוגמא את אבא שלי. הוא בנאדם מבריק. אם היה רוצה - אני בטוחה שהיה יכול להיות פיסיקאי מצטיין. על בסיס של 12 שנות לימוד קיבוציות של לפני הרבה שנים (שזה אומר הרבה מדעי הדשא ומעט לימודים אמיתיים) הוא היה עוזר לאחותי בתרגילים מתקדמים בטכניון... אבל הוא - אהבת חייו היא נהיגה. הוא על ההגה, כנהג סמיטריילר מקצועי, כבר כ-40 שנה, וכשאינו יכול לנהוג, הוא מתגעגע. לכאורה - הוא מתבזבז. חוסר התחרותיות שלו (בלי להכנס כרגע לפסיכולוגיה שלו) שם אותו בנקודה נמוכה מבחינת מעמד חברתי - אבל הוא עושה את מה שהוא אוהב! ואת הכישורים הפיסיקליים שלו הוא מנצל או בתחום זה (הוא יודע הרבה יותר מהנהג הממוצע) או בתור תחביב והתענינות.

 

[vered4]

יותר ממי?

כל אחד מאושר לעצמו. אולי אותם אנשים היו אומללים בדרך חיים שמתאימה למישהו אחר? ואולי אבא שלך היה יותר מאושר אם היה עוסק במשהו שכן קשור לפיסיקה? אולי כמו שציפי תארה את אמא שלה, לא חשב שיצליח ולכן ויתר מראש? בניגוד למרדף אחרי ההשגיות, יש אנטי מרדף שיכול לגרום סבל לאנשים מסוימים ואושר לאחרים. אני גם לא מאמינה שיש רק דרך מסוימת שיכולה לגרום אושר לאדם מסוים.

 

[נעה גל]

אני חייבת להגיד לך שאני לא מבינה

בכלל את השאלה. מה זאת אומרת?! ממתי תחרותי אומר: "עבודה טובה יותר", "תואר מתקדם יותר באקדמיה" או "יותר כסף"? - נכון, גם אלה צדדים של תחרותיות אבל, אלה רק שלושה צדדים. בכל תחום בחיים שאתה עוסק, בין אם אתה נהג סמיטריילר, מורה, אמן, או פרופסור בטכניון יש צדדים של תחרותיות. אני אפילו יכולה לחשוב על אספקטים כאלה אצל עקרות בית. תחרותיות מתקשרת אצלך בצורה שלילית לתחומים מסוימים. אני לא חושבת שזה צריך להיות כך. האם כל מי שלא השיג קריירה מפוארת/עושר וכו´ הוא בהכרח לא תחרותי? או לחילופין כל מי שכן השיג את הדברים הללו הוא תחרותי במובן השלילי של המילה, ולא מאושר? בעיני אין קשר בין תחרותיות לאושר אישי. אושר אישי מורכב מדי הרבה גורמים ואחד מהם הוא לעסוק במה שאתה אוהב, ללא קשר לאופייך התחרותי או לא. אם תחום העניין שלי הוא איסוף קונכיות מחוף הים וזה מה שאני עושה כל חיי (ונחשבת לתמהונית

), האם אני תחרותית או לא? ומה אם המטרה שלי שיהיה לי את אוסף הקונכיות המפואר והעשיר ביותר בעולם?

 

[כרמית מ.]

אני מקשרת תחרותיות למרוץ "שיהיה לי

יותר" - ולא משנה אם זה תארים, כסף או קונכיות. המרוץ שבו אתה לא מרוצה ממה שיש לך, ותהיה מאושר אם רק תשיג את ההישג/קונכיה הבא. זה כמו החיפוש אחר הציפור הכחולה. החשיבות היא לא לתחום בו אתה תחרותי, אלא לכך שתחושת הערך העצמי שלך קשורה קשר ישיר לנצחון/הצלחה. מידה מסוימת של תחרותיות היא בהחלט בריאה, ואפשר להיות פיסיקאי מצליח פשוט כי אתה עוסק במה שהכי מעניין אותך, ולא מתוך הרצון ששמך יופיע במגזינים הנחשבים. זה הכל ענין של מינון (כמו כל דבר בחיים), אבל החברה שלנו מאד מאד מכוונת לתחרותיות, ולכן, כמו בנושא הכסף, אני רוצה להדגיש לילדים שלי את הצד השני. זה נחמד לנצח בתחרות, או להיות ראשון. בדיוק כפי שנחמד שיהיה לך את הצעצוע היפה הזה (שיש גם לאחרים) [זה מהדיון על כסף וחומרנות] אבל זה לא העיקר, ואתה מוצלח גם אם הגעת אחרון, במיוחד אם עבדת ברצינות וביסודיות, וגם אם אין לך את המותג האופנתי.

 

[נעה גל]

זה ברור. אנחנו כנראה מסכימות

אני מסכימה שתחרותיות יתר משתלטת על החיים ולא מאפשרת אושר. מצד שני, כשהיא מגיעה במידה הנכונה, היא רק מושכת למעלה.

 

[vered4]

לדעתי זו פרשנות שאולי נובעת

מנסיון אישי. יש אנשים תחרותיים שנהנים מהאקשן וזה לגיטימי בעיני (למרות שאני לא כזו). לא אנסה לשפוט האם הם מאושרים יותר או פחות. המגמה של "חדש ימינו כקדם", שהינה משאלת לב של רבים המתקשים ללמוד ולהסתגל לכל כך הרבה תמורות שחלו בעולם, מובנת. אבל יכולה לגרום לאותם אנשים להיות מאוד לא מסופקים. הם כביכול פרשו מהתחרות, או מהמרוץ, אבל מחפשים עוד ועוד אחר הדבר שיתן להם אושר. (אותה ציפור כחולה). ולגבי תחרותיות ומקום ראשון. אם אתה לא תחרותי, לא תהנה להתחרות, ישנם הרבה משחקים שאפשר לשחק אותם ולא להתחרות בהם. אבל אם אתה בוחר במשחק תחרותי, מה זה אומר? אולי שאתה כן רוצה להתחרות. ואם אתה רוצה להתחרות, קשה להאמין שתשאף להגיע אחרון. לרוב האנשים חשובה גם ההכרה של החברה, ובדרך כלל ההכרה מגיעה למי שעושה, או שמשיג/מגלה משהו.

 

[vered4]

ועוד דבר לגבי בטחון עצמי

אני חושבת שחלק מהבעיה היא בכך שאנשים שופטים את עצמם ביחס לאדם אחר, ו"פסק הדין" הוא כזה: אם הוא טוב משמע אני רע. חוסר היכולת לקבל את האחר ולפרגן לו, גורם לאותה הרגשה רעה של תסכול. וזה משפט שאני מנסה להגיד הרבה לילדים שלי, וגם לעצמי. כנראה שאותן השוואות בשלב הגדילה, לגבי היכולת של הילד ביחס לאחרים, גורמות לכך. וחתולה שחורה- לבן שלך יש מושא להשוואה מתמדת ואולי הוא התעייף וקשה לו.

 

[zimes]

../images/Emo62.gif - לגבי התאומוּת

 

[לאה_מ]

תודה, ורד, הארת לי משהו ../images/Emo62.gif

קראתי את מה שכתבת וחשבתי, שאצל עומר כנראה באמת יש שילוב של השגיות או תחרותיות, יחד עם היכולת לפרגן. אני כנראה פרשתי את הפירגון שלו לאחר כחוסר תחרותיות, ולכן התפלאתי לשמוע מהפסיכולוגית אלו דרישות גבוהות יש לו מעצמו, אבל אולי זה לא סותר.

 

[בבה יגה]

לאה-

זה אולי רק ענין של סמנטיקה, אבל למקרא דברייך, לא נראה לי שזו תחרותיות דוקא, ולא נראה לי שיש סתירה בין שתי התכונות שציינת. נראה לי שיש כאן קצת בלבול מושגים, בכל הדיון הזה: תחרותיות בהגדרתה היא מול אחרים - מול הסביבה. אני רוצה להיות הכי טוב/שיהיה לי הכי הרבה - לעומת אחרים. זו משמעותה של תחרות - הצטיינות מול אחרים. במקרה כזה, אני מתייחס להישג שלי ביחס להישגים של אחרים ולא בפני עצמו. למשל בתחרות ריצה, חשוב לי להיות הראשון, לא חשוב לי הזמן שלקח לי לסיים את המרוץ (התוצאה). לעומת זאת, יש ילדים (ומבוגרים), ועומר שלך נשמע לי כזה, השואפים לשלמות, פרפקציוניסטים, שרוצים לעשות הכי טוב שהם יכולים, נקודה. השאיפות הגבוהות שלהם נובעות ממוטיבציה פנימית להגיע לתוצאה טובה יותר, לאו דוקא "הכי טובה" בחברה הסובבת אותם. גם הבת שלי היא כזו - כשהיא מציירת למשל, היא שואפת לממש על הדף בצורה הכי טובה את התמונה הדמיונית שיש לה בראש. היא לא משווה לאחרים - האם הציור יותר או פחות יפה, אלא האם יצא כמו שהתכוונה. בכל דבר שהיא עושה, היא מנסה לעשות הכי טוב, ויחד עם זאת במשחקים תחרותיים היא יודעת להפסיד בכבוד (למרות שהיא מאד אוהבת לנצח) ויודעת לפרגן לאחרים. ברור לי שהגבול בין תחרותיות ובין פרפקציוניזם או שאיפה להצטיינות עצמית, בין מוטיבציה פנימית וחיצונית, הוא לא תמיד ברור כל כך, והדברים ודאי מתערבבים לעתים. נראה לי שאנחנו (הורים, מחנכים, חברה) לעתים קרובות לוקחים את המוטיבציה הפנימית של הילד, והופכים אותה לחיצונית, ע"י כך שאנחנו משווים את ההישג להישגים של אחרים, באופן מודע או לא, ומלמדים גם אותו לעשות כך, ולצפות להערכת הסביבה על מעשיו, במקום להעריך אותם בעצמו, וכבר דיברו כאן הרבה על כך. ועוד - אין ספק שכמו בתחרותיות, כך גם בשאיפה לשלמות, להצטיינות אישית, יש בעיתיות, אם היא הופכת אובססיבית מדי, ואם אני מציב לעצמי יעדים שאני לא מסוגל להתמודד איתם. גם אז יתכן תסכול, שגם איתו צריך ללמוד להתמודד, או ללמוד להציב יעדים ריאליים.

 

[דסי אשר]

וורד, את קצת טועה... יש תחרותיים

מחוסר ברירה. אנשים שגדלו בסביבה מעודדת תחרותיות, אין להם ברירה אלא להיות תחרותיים- אלא אם עשו עבודה עם עצמם להפסיק להיות תחרותיים. אנשים שגדלו בסביבה שבה נושא האוכל היה "נושא" במשפחה, אם לא יהיהו מודעים מספיק למחיר שמשלמים זולתם והם סביב נושא זה, הם עשויים לחזור על אותו דפוס, למרות שסבלו ממנו בצעירותם, וסובלים ממנו בבגרותם. דסי

 

[vered4]

בודאי שיש גם כאלה

כמו שכתבתי "יש אנשים תחרותיים שנהנים מהאקשן וזה לגיטימי בעיני (למרות שאני לא כזו). לא אנסה לשפוט האם הם מאושרים יותר או פחות." אני מקבלת שיש כל מיני סוגים של אנשים בעולם, לא כולם נהנים מאותו דבר. בהתאם למגמה של חזרה לטבע, יש נטיה גם להגיד שלהיות "באמת" מאושר זה לחיות בצורה מסוימת. כאילו כל השאר זה אשליה עבור כולם. וכל זה למרות שאני נמנעת מתחרות, כי לא נעים לי להפסיד. אבל יש מי שזה הדלק בחייו, ולשבת ולהאזין לדשא צומח, לא ממש מרגש אותו. כשהייתי בקיבוץ, תמיד אמרנו (אלה שלא התאים להם), שהחיים נהדרים לילדים ולזקנים. מה לעשות שיש עוד כמה שנים באמצע

וגם לנו מתאים להנות מהחיים ולא רק לילדים.

 

[Kalla]

אנשים שמרגישים צורך להתחרות

ולהשיג כל חייהם כנראה שהאושר שלהם תלוי בזה, הם פשוט לא יכולים בלי זה. לי זה הרבה יותר מובן (למרות שאני עצמי פחות מדי תחרותית ובגלל זה לא השגתי כמה דברים שרציתי) מאשר הגישה שלא צריך לשאוף או להתאמץ ולהסתפק במה שיש. למזלי בעלי תחרותי מאוד מהבחינה שהוא שואף להצטיין במקצוע שלו ובמקום העבודה שלו וזה בא לו בטבעיות והוא נהנה מכל רגע ומהערצה הכנה של האנשים לידע המקצועי שלו וליכולת העבודה שלו. לפעמים אני מצטערת שאין לי את כוח הרצון והמוטיבציה שלו ובעיקר את האומץ שלו להצליח.

 

[נעה גל]

אני חושבת שהבעיה היא עם חומרנות

ולא תחרותיות. תחרותיות בפני עצמה (כל עוד היא לא עולה לראש ואין בעיה להתמודד עם כשלונות) היא לא נראית לי בעייתית. מתי כן יש בעיה? כשהיעד שאדם מציב לעצמו הוא חומרי (כמו שקורה לנו המון בעולמנו הקטן) ואז גם יש סיכוי סביר שגמול שמגיע בעקבות "הנצחון בתחרות" לא יספיק. לגבי אנשים שאף פעם לא מרוצים ממה שיש להם. אני לא בטוחה שהדבר תמיד קשור לתחרותיות. יש אנשים שפשוט לא מרוצים אף פעם, לא משנה מה קורה. תמיד נדמה להם שהם יהיו מרוצים "רק אם..." וכשה"רק אם" מתגשם, מתברר שמאחוריו עומד עוד "רק אם". אני חושבת שהדבר נובע ממקומות אחרים ולאוו דווקא מתחרותיות. זה מזכיר לי סיפור שקשור לכאלה שלא מרוצים, אבל לא בהכרח קשור לתחרותיות. סתם משהו שנזכרתי בו: יש לי ידידה שהיה לה חבר והיא חשבה שהיא תהיה מאושרת איתו "רק אם הוא יפסיק ללחוץ עליה להתחתן", חלפו שנים והבחור נפרד ממנה (בגלל שהיא לא רצתה להתחתן) וידידתי נשארה לפרקים לבד ולפרקים היו לה חברים אבל היא לא היתה מאושרת בכלל. היא חשבה שהיא תהיה מאושרת "רק אם ההוא יחזור אליה" (היא כבר רצתה להתחתן) ואחרי שאבדה תקוה לזה, היא חשבה שהיא תהיה מאושרת "רק אם היא תמצא אהבה". היא מצאה אהבה והיא חשבה לעצמה שהיא תהיה מאושרת "אם רק הוא ירצה להתחתן" (והוא לא רצה). עברו כמה שנים והם התחתנו. ועכשיו חברה שלי חושבת שהיא תהיה מאושרת "רק אם היא תכנס להריון" (והוא לא רוצה)...

 

[מירי,]

בדיוק זה....

ואני מקווה שאצליח לחבר - ישן אבל מתאים!

 

[נעה גל]

מי כתב? מאיפה לקוח? קרדיט....

 

[מירי,]

אנונימי! ככה הגיע אלי בדואל!

זה הסתובב בעיברית ואנגלית! בזה שבאנגלית היה מצויין אנונימי!

 

[נעה גל]

מי כתב? מאיפה לקוח? קרדיט....

 

[דסי אשר]

אני תמיד הגעתי בריצות למקום שלישי

הי, למרות שהייתי תלמידה טובה, ומוצלחת בכל גווני הקשת הלימודית, לא הייתי הכי טובה בכל שלבי חיי, ולא, למשל, במפגשים ספורטיביים, אליהם הצטרפתי כי הייתי אצנית למרחקים קצרים טובה מאד. תמיד, אבל תמיד, הגעתי רק למקום שלישי. האם זה דיכא אותי- זו שהייתה רגילה להיות הכי טובה בכיתתה? לא. איך להסביר זאת? לא יודעת. כן נגשתי לתחרויות, תמיד ידעתי שאולי לא אצליח, כי יש טובים ממני. אני משום מה מסכימה עם הדברים שכרמית אומרת/כותבת. לא מספיק לעסוק במה שאתה אוהב כדי להיות מאושר. אם אתה אוהב לעשות כסף, אבל חשוב לך לעשות כל הזמן יותר כסף מהאחר- הרי שאתה לא מאושר. אם אתה אוהב לאסוף קונכיות על שפת הים, אבל עד שלא תגיע לספר השיאים של ג´ינס לא תהיה מרוצה= הרי שאתה לא מאושר. אני לא יודעת אם הבן של החתולה השחורה תחרותי. אני לא יודעת למה הוא מתוסכל, ולמה בוחר בACTING-OUT את התסכולים שלו על ידי שבירת חפצים. בהחלט העובדה שהוא תאום- לא מקלה עליו, והחתולה השחורה גם מציינת שיש ציפיות להישגים. אני שייכת לאותה קבוצה, שמנסה להעביר שלא כל אחד דומה לשני, ולכל אחד יש את הייחוד שלו, ואת המצויינות שלו, האישית, שעושה לו טוב. עם היד על הלב- כמה הורים מהפורום, באמת באמת יסכימו שילדיהם לא ילמדו באוניברסיטה, כי רק ככה אפשר להתקדם בעולם של היום?. אלה הקולות שאני שומעת סביבי, והם חולפים על פני. אצלי ובמשפחתי הגרעינית- קולות כאלה לא נשמעים. נכון, הרבה דברים מושגים על ידי התחרותיות- אבל הרבה פעמים במחיר מאד קשה/כבד לממציאים. מוזר, קשה לי להסביר עצמי- אולי כי זה ברור לי כל כך. דסי