לא קל, אבל אפשר לעזור לילד (ארוך..)
לדעתי, קושי להתמודד עם "הפסד" או "כשלון" יכול לנבוע ממקום של תחרות, השוואה לאחר, ותסכול גדול. מעניין להוסיף כאן שממה שראיתי, אנשים שסובלים מקושי כזה לרוב הם אנשים מאד מוכשרים ו"מוצלחים", עם ציפיות גבוהות מאד מעצמם. כגודל הציפיות, כך האכזבות. חשוב לזכור שלא כל המוכשרים מתוסכלים... הסיבה לתסכול נובעת ממשיפוט עצמי מאד מחמיר. מהתיאורים שלך נראה שברמז קטן ביותר של ביקורת או אפילו אי שביעות רצון ממנו, הילד שלך מרגיש מיד כאילו הוא "לא שווה כלום". תחושה כזו היא באמת קשה ולא פלא שהוא מגיב ברוגז. תוצאה נוספת שיכולה להתלוות לתפיסה רגשית כזו, היא ויתור מהיר על אתגרים - עד ויתור מראש. אם יש סכנה שלא אצליח במשהו, ואז ארגיש לא שווה - עדיף בכלל לא לנסות. כדי להקל על ילד תחרותי, כדאי להעביר לו (ולדעתי - לכל ילד/אדם) שערכו אינו תלוי בהשגיו. אנחנו אוהבים אותו. לא בגלל שהוא חכם/יפה/מנצח וכד´. אלא כי הוא אדם שלם. כדאי להוריד ציפיות ולא לדחוף אותו ו"לקדם" אותו. ללמוד להרגע וליהנות מחברתו. אפשר למתן מאד את ה"הדרכה", ה"השקעה", "זמן-איכות". ילד מוכשר לומד מהר מאד, גם אם לא "מלמדים אותו". הבעייה היא שלרוב יש לו הורים מוכשרים עם דרישות כל כך גבוהות מעצמם, שנדמה שלהם שהם בכלל לא כאלה. להיפך, הם לא "משקיעים" מספיק...
(לצערי, זו בעייה שמוכרת לי מאד, באופן אישי ביותר...) ממליצה להמנע משיפוט, מתיקון, מעזרה. להעריך את התהליכים שעושה ולא את התוצאות (אני רואה שהשתמשת בהרבה צבע אדום, בציור הזה, במקום: איזה ציור יפה! או, בוא אראה לך איך מציירים זנב...) כמו שאני מבינה זאת, הבעייה של הילד היא לא שהוא מפסיד (או שהוא לא מלך שבת...
) הבעייה האמיתי היא שאין לו כלים להתמודד עם "הפסד". אין שום אפשרות או צורך למנוע מאדם תחושת תסכול. אם לא היינו מתוסכלים, גם את הגלגל לא היינו ממציאים. לדעתי, כל ילד צריך ויכול ללמוד להתמודד עם המציאות של החיים, שבה לפעמים מצליח לנו - ולפעמים לא. אני ממש לא מסכימה עם נעה, הפעם. אני חושבת שכשאנו מנחמים ילד על ידי מניית הנצחונות שלו, אנחנו מחזקים את ההבנה שלו, ש"צריך לנצח". שכן, הוא כן שווה... כי ניצח! המסר בעיני הוא שקרי (כי אנחנו שלטנו במספר הנצחונות, וזה אומר שבאמת אתה מפסיד, ואנחנו לא מאמינים ביכולות שלך) אנחנו בעצם אומרים לו: כן, אתה צודק, הפסד הוא דבר בלתי נסבל גם בעינינו. עד כדי כך זה נורא, שאנחנו המצאנו שיטה איך למנוע ממך את ההרגשה הנוראית הזו. אנחנו מסכימים אתך, אתה לא צריך אף פעם להרגיש ככה, ונלמד אותך דרכים מתוחכמות איך להתחמק מההרגשה הזו... אני מאמינה שהילד מסוגל למצוא בעצמו פתרונות להתמודדות. כל מה שהוא צריך זה אישור וחיזוק שהוא בסדר. כשהוא מתרגז, כדאי לשקף את רגשותיו. "אני רואה שאתה מאד כועס/מאוכזב עכשיו." כך הוא ילמד למלל את רגשותיו, ושמקבלים אותם. אני מבינה שאתה לא רוצה לדבר אתי עכשיו. נראה לי שמאד קשה לך. להרבה אנשים קשה להפסיד. גם אבא שלך/אני מאד מתרגז/ת כשזה קורה. זה בסדר גמור להרגיש ככה. כשתרצה לדבר אתי, אני פה בשבילך. ממליצה להזהר מ"אתה לא צריך להרגיש ככה". זה לא נכון (עובדה, הוא כן. וכך גם הרבה גדולים וטובים ממנו...), שלא לדבר על כך שזה פשוט לא עוזר. אחד הייתרונות המרכזיים של גן טוב, הוא ששם יש לילדים הזדמנות לפתח כישורים רגשיים וחברתיים, בתמיכה מיומנת ומקצועית. מקווה שקיבלת ברוח טובה. אשמח לשמוע את תגובתך כל טוב ושנה טובה ליאת