איך מסייעים לילד עם סף תסכול נמוך?

[החתולה השחורה]

איך מסייעים לילד עם סף תסכול נמוך?

 

[נעה גל]

שבא לידי ביטוי ב.... ?

 

[החתולה השחורה]

כשהוא מנסה לבנות משהו ולא מצליח

הוא זורק ואף שובר את החפץ. כאשר הוא מתרגז הוא מועך מה שבידיו (בד"כ משקפי השמש האומללים...). כאשר מעירים לו (מאוד בעדינות) הוא מתפרץ:"טוב, אני לא אהיה יותר חבר שלך. אני אהיה רק חבר של אבא". בוכה בקלות כאשר ילדים בגן לא רוצים לשחק עימו או לא מקבל צעצוע שחשק בו. בקיצור, הכינוי "בכיין" די מתאים לו (כמובן שאני משתדלת שלא יעשה בו שימוש). ושני פרטי מידע חשובים נוספים: הוא בן 4. אבא שלו בדיוק כזה (כולל שבירת החפצים

)

 

[לאה_מ]

מה שאנחנו עשינו, ועוד...

אני אספר לך מה אנחנו עשינו עם עומר (למיטב זכרוני, בגיל טיפה יותר מבוגר). התסמין העיקרי אצלנו היה מה שנקרא "קושי להפסיד בכבוד" (איזה כבוד, בכלל

). לא זכור לי שהיה תסכול שקשור בכשלון במשימות אישיות (בניה, למשל). בקיצור, מה שעשינו היה זה: בחרנו משחק מסויים שהיה אהוב על עומר (כדורגל), ובן זוגי שיחק עם עומר על בסיס יומיומי כמעט. הם הכינו טבלה בגג, ורשמו עליה את התוצאות של כל המשחקים. בהתחלה בן זוגי נתן לעומר לנצח כמה משחקים רצופים, ואחר כך הוא ניצח אותו. כשעומר התרגז ובכה, הם הלכו יחד לרשום את התוצאה בטבלה, וראו שבסך הכל עומר ניצח קודם במשחקים. וכך זה נמשך - לפעמים שי ניצח את עומר, ולפעמים עומר ניצח את שי, אבל הטבלה עזרה לראות שיש איזון מסויים - שלפעמים אתה מפסיד ולפעמים מנצח. במשך הזמן התסכול של עומר הלך ופחת. במקביל הוא פחת גם בסיטואציות ששי לא היה מעורב בהן. ועוד דבר - אני אישית אוהבת מאד משחקים של שיתוף פעולה. יותר מאשר משחקי תחרות. שי יותר תחרותי ממני (טוב, זה לא חכמה. אבל שי כן תחרותי). ובגלל זה דוקא שי היה זה שעבד עם עומר על העניין הזה. גם אצלכם נשמע לי מתאים יותר שאבא יעשה זאת. נכון שתעדכני אותנו בתהליך?

 

[החתולה השחורה]

מצב העיניינים באמת התחיל להיות

תחרותי, בעיקר עם התאומה שלו, אך לאחר הסבר, הם מתחילים להפנים את הרעיון "להפסיד בכבוד". אני מראה להם שאת רוב המשחקים (דומינו, לוטו וכ"ו, ניתן לשחק גם ע"פ כללים שאינם תחרותיים). הילד דווקא בסדר, אך לאחותו הפרפקציוניסטית קשה יותר להפסיד.

 

[כרמית מ.]

אולי כדאי לתקופה מסוימת

להציע לו בעיקר דברים קלים לרמתו וכך להעלות את בטחונו העצמי שהוא יכול, ואחרי תקופה, להוסיף דברים קשים יותר, אבל במינון נמוך - בדומה לטבלה של שי ועומר. לגבי בכי כאשר ילדים אחרים לא רוצים לשחק איתו או לא מקבל צעצוע שרצה - פשוט לחבק חזק. אפשר לתמלל את הרגש (אתה מאוכזב/ כועס כי...) אבל הרבה פעמים זה לא נחוץ. פשוט חיבוק גדול ומכיל. מן - אני מבינה אותך, אפילו אם אני לא יכולה לשנות את המציאות.

 

[החתולה השחורה]

אז זהו-אלה לא אתגרים שאני מציבה.

למשל, הוא מחליט להעביר ערוץ בטלויזיה, ואילו החצופה לא מצליחה לקרוא את מחשבותיו, ועולה ערוץ שבו הוא לא רצה לצפות - התקף זעם.

 

[כרמית מ.]

כיוון אחר

מכיוון שמדובר על תאום (מצב מוכר לי, כאמא...) יכול להיות שהקושי נובע מההשוואה לאחותו - אם לא על ידיכם או על ידי הסביבה (אוטופיה... מתארת לעצמי שלא מצב ריאלי...) אז על ידיו. אם כך - יתכן והכיוון הוא להדגיש את השוני שלו, את היכולות המיוחדות שלו. לצמצם את התחרות הסמויה בין האחים, ע"י עבודה עצמאית. אצלנו, למשל, שמתי לב, שכשעושים הרכבה ביחד, מהר מאד בני פורש ומוצא עיסוקים אחרים/ נח ומוצץ במיטה (או מפריע). לעומת זאת, כשאני עושה איתו הרכבה לבד, הוא עובד מאד יפה - כי בהשוואה לאחותו, לוקח לו יותר זמן למצוא את החלק המתאים ואת הכיוון המתאים - וכנראה, שזה מתסכל אותו (והוא דווקא לא מביע את התסכול באופן אגרסיבי, במצב הזה).

 

[ליאת גננת מרעננה]

לא קל, אבל אפשר לעזור לילד (ארוך..)

לדעתי, קושי להתמודד עם "הפסד" או "כשלון" יכול לנבוע ממקום של תחרות, השוואה לאחר, ותסכול גדול. מעניין להוסיף כאן שממה שראיתי, אנשים שסובלים מקושי כזה לרוב הם אנשים מאד מוכשרים ו"מוצלחים", עם ציפיות גבוהות מאד מעצמם. כגודל הציפיות, כך האכזבות. חשוב לזכור שלא כל המוכשרים מתוסכלים... הסיבה לתסכול נובעת ממשיפוט עצמי מאד מחמיר. מהתיאורים שלך נראה שברמז קטן ביותר של ביקורת או אפילו אי שביעות רצון ממנו, הילד שלך מרגיש מיד כאילו הוא "לא שווה כלום". תחושה כזו היא באמת קשה ולא פלא שהוא מגיב ברוגז. תוצאה נוספת שיכולה להתלוות לתפיסה רגשית כזו, היא ויתור מהיר על אתגרים - עד ויתור מראש. אם יש סכנה שלא אצליח במשהו, ואז ארגיש לא שווה - עדיף בכלל לא לנסות. כדי להקל על ילד תחרותי, כדאי להעביר לו (ולדעתי - לכל ילד/אדם) שערכו אינו תלוי בהשגיו. אנחנו אוהבים אותו. לא בגלל שהוא חכם/יפה/מנצח וכד´. אלא כי הוא אדם שלם. כדאי להוריד ציפיות ולא לדחוף אותו ו"לקדם" אותו. ללמוד להרגע וליהנות מחברתו. אפשר למתן מאד את ה"הדרכה", ה"השקעה", "זמן-איכות". ילד מוכשר לומד מהר מאד, גם אם לא "מלמדים אותו". הבעייה היא שלרוב יש לו הורים מוכשרים עם דרישות כל כך גבוהות מעצמם, שנדמה שלהם שהם בכלל לא כאלה. להיפך, הם לא "משקיעים" מספיק...

(לצערי, זו בעייה שמוכרת לי מאד, באופן אישי ביותר...) ממליצה להמנע משיפוט, מתיקון, מעזרה. להעריך את התהליכים שעושה ולא את התוצאות (אני רואה שהשתמשת בהרבה צבע אדום, בציור הזה, במקום: איזה ציור יפה! או, בוא אראה לך איך מציירים זנב...) כמו שאני מבינה זאת, הבעייה של הילד היא לא שהוא מפסיד (או שהוא לא מלך שבת...

) הבעייה האמיתי היא שאין לו כלים להתמודד עם "הפסד". אין שום אפשרות או צורך למנוע מאדם תחושת תסכול. אם לא היינו מתוסכלים, גם את הגלגל לא היינו ממציאים. לדעתי, כל ילד צריך ויכול ללמוד להתמודד עם המציאות של החיים, שבה לפעמים מצליח לנו - ולפעמים לא. אני ממש לא מסכימה עם נעה, הפעם. אני חושבת שכשאנו מנחמים ילד על ידי מניית הנצחונות שלו, אנחנו מחזקים את ההבנה שלו, ש"צריך לנצח". שכן, הוא כן שווה... כי ניצח! המסר בעיני הוא שקרי (כי אנחנו שלטנו במספר הנצחונות, וזה אומר שבאמת אתה מפסיד, ואנחנו לא מאמינים ביכולות שלך) אנחנו בעצם אומרים לו: כן, אתה צודק, הפסד הוא דבר בלתי נסבל גם בעינינו. עד כדי כך זה נורא, שאנחנו המצאנו שיטה איך למנוע ממך את ההרגשה הנוראית הזו. אנחנו מסכימים אתך, אתה לא צריך אף פעם להרגיש ככה, ונלמד אותך דרכים מתוחכמות איך להתחמק מההרגשה הזו... אני מאמינה שהילד מסוגל למצוא בעצמו פתרונות להתמודדות. כל מה שהוא צריך זה אישור וחיזוק שהוא בסדר. כשהוא מתרגז, כדאי לשקף את רגשותיו. "אני רואה שאתה מאד כועס/מאוכזב עכשיו." כך הוא ילמד למלל את רגשותיו, ושמקבלים אותם. אני מבינה שאתה לא רוצה לדבר אתי עכשיו. נראה לי שמאד קשה לך. להרבה אנשים קשה להפסיד. גם אבא שלך/אני מאד מתרגז/ת כשזה קורה. זה בסדר גמור להרגיש ככה. כשתרצה לדבר אתי, אני פה בשבילך. ממליצה להזהר מ"אתה לא צריך להרגיש ככה". זה לא נכון (עובדה, הוא כן. וכך גם הרבה גדולים וטובים ממנו...), שלא לדבר על כך שזה פשוט לא עוזר. אחד הייתרונות המרכזיים של גן טוב, הוא ששם יש לילדים הזדמנות לפתח כישורים רגשיים וחברתיים, בתמיכה מיומנת ומקצועית. מקווה שקיבלת ברוח טובה. אשמח לשמוע את תגובתך כל טוב ושנה טובה ליאת

 

[חני ב]

חתולה שחורה

את מדברת על בני? ולא נעים לי לאמר, הוא עוד מעט בן 9. אז נכון שהוא אינו שובר חפצים וזורקם, אבל כ"כ מתעצבן ששווה להתרחק ממנו.

 

[החתולה השחורה]

חני, שמתי לב שאף אחד לא ניסה

לומר שזה שלב שיחלוף..... (ההודעה שיצאה למטה משום מה מכוונת לליאת). תודה לכולכם.

 

[חני ב]

לא מעודד, הא? ../images/Emo4.gif

 

[מירי,]

יש אצלנו בבית ילד בן 32......

 

[חני ב]

../images/Emo6.gif../images/Emo6.gif

את מזכירה לי את חמותי המקסימה

, שאמרה לי לא מזמן שיש לי 3 ילדים.

 

[החתולה השחורה]

ממש מאיר עיניים.

1. הוא אכן מקבל ביקורת באופן קשה מאוד-אפילו הזהרתי את הגננות בתחילת השנה מפני זה. 2. בנושא ההורים הדורשים מעצמם ו"משקיעים", אני חוששת שעשית אבחנה מדוייקת מאוד למצב שלנו. 3. לגבי ההפסד, הוא לא כל כך מתוסכל מלהפסיד לילד אחר, אלה אתגר שהוא החליט להציב לעצמו. 4. זה בסדר להרגיש מתוסכל, אבל לשבור חפצים מתסכול זה כבר דבר אחר. יוצא, שבהתקף תיסכול, אני עסוקה להציל חפצים מידיו, במקום לנחם ולהכיל ולחבק.

 

[ליאת גננת מרעננה]

איזה וולקאנו ../images/Emo6.gif !

לגבי 4

(וסליחה שצחקתי...) צודקת בהחלט. יש לעשות הפרדה בין רגשות למעשים. ככל שהילד לומד לבטא את הרגשות ה"שליליים" שלו באופן מילולי, ולקבל אותם בלי להרגיש לא בסדר לגביהם, כך תשכך עוצמת ההתפרצות. בלהט המהומה נורא קשה לומר מילים "מקבלות ומכילות", במיוחד כשעסוקים בהצלת חפצים

. אבל אני סומכת עלייך שתמצאי את הדרך להעביר את המסר המקבל ולהפריד בין מה שמקובל ומותר (=להרגיש) ובין מה שבשום אופן לא מקובל (=לפגוע ולהרוס). השלב הזה יכול לעבור, ויכול שלא (כולנו מכירים מבוגרים תחרותיים עם פיוזים קצרים). אני חושבת שהמסר הכי חשוב שרציתי להעביר הוא הצעה לשינוי הפריזמה שלנו, המבוגרים. להתייחס אל התסכול והכעס כאל תחושות לגיטימיות, לתת להן מקום, ולא לנסות לשנות את המציאות של הילד. אני מאמינה שכאשר אנו נשתנה בכיוון הזה, הילד ימצא דרכים מסתגלות יותר להתמודדויות שלו.

 

[החתולה השחורה]

תודה לכולם על התשובות המעמיקות.

 

[לאה_מ]

תודה, ליאת. מאד מעורר מחשבה. ../images/Emo13.gif

חשבתי על מה שכתבת, ואני חושבת שאת צודקת, אבל - עם יד על הלב - אני ממש לא בטוחה איך אפשר ליישם את זה. אנחנו, ההורים, באים עם הרבה מאד מטענים שלנו - שי הוא אדם תחרותי, ואני חושבת שגם אם הוא יסכים באופן עקרוני שצריך לתת לילד כלים להתמודד עם התחושות שמלוות הפסד, עדיין בין השורות שלו תהיה תמיד התחרותיות. אני אדם פחות תחרותי מזה, אבל גם אני גדלתי בסביבה מסויימת. אני חושבת שזה קצת נסיון ללכת נגד הטבע שלנו. לא בטוחה עד כמה זה אפשרי. כמובן שאנחנו מאד אמפתיים ומכילים במקרים של הפסד. אין לי בעיה להזדהות עם התחושה של הילד, אבל בואי אני אספר לך סיפור: אני נהגתי לומר שעומר הוא ילד לא תחרותי, וזה נורא נחמד כשאת בעצם נמצאת בחברה מאד תחרותית, לראות "אי" כזה של שקט. למשל, בתחרויות ג´ודו שהוא משתתף בהן, אני רואה ילדים שכועסים מאד בעקבות הפסד, או שבוכים, או מתווכחים עם השופט. עומר לא. הוא נלחם (ונראה שהוא עושה כמיטב יכלתו כדי לנצח בקרב), ואם הוא מנצח - הוא שמח, אבל אם הוא מפסיד - הוא נראה גם ממש בסדר. מפרגן ליריב שלו שניצח אותו. אני רואה שהוא שמח כשהוא מקבל ציון טוב במבחן, אבל לא עצוב או לחוץ כשהוא מקבל ציון לא טוב. לאחרונה, בכלל בעניין אחר, היינו איתו באבחון אצל פסיכולוגית, ואחד הדברים שהיא אמרה לנו הוא, שיש לו ציפיות מאד גבוהות מעצמו, וחרדה סביב אי מימוש הציפיות האלה. זה דבר שאני הייתי מאד מופתעת לשמוע. אז הנה, גם לא ידעתי, גם יצא שההתרשמות של הפסיכולוגית היא לא דומה לרושם שאני קיבלתי (היא ביססה את ההתרשמות שלה על כל מיני אמירות שלו במהלך הפגישות איתה, שאני מסכימה שהן מעידות על רמת ציפיות מאד מאד גבוהה). למעשה, זה היה הדבר היחיד שנאמר באבחון שמאד מאד הפתיע אותי. ועכשיו אני שואלת - זה הילד שלי שסיווגתי אותו כלא תחרותי. מה זה אומר לגבי היכולת שלי באמת לתמוך בו???

 

[ציפי ג]

תחרותי או לא?

אמא שלי, היא אשה משכלת מאוד, בעלת אינטליגנציה גבוהה ביותר, שהיום היתה מסווגת ללא שום בעיה כבעית ליקויי למידה רצינים. היא למשל לא מסוגלת לעשות חשבון בכלל. רק בראש, ובלי להסביר איך היא מגיעה לתוצאה. אין לה ממש מושג. היא נכשלת במבחנים בלי שום בעיה, ועל שטויות. אבל בשיחה היא פשוט מעל כולם, ובידע כללי, אין הרבה שיביסו אותה. ועוד ועוד. באבחונים שעשו בזמנו, היא הופנתה לבית ספר מקצועי. יש עוד הרבה אנקדוטות שהיא מספרת לנו על ימי לימודיה בבית הספר, שמצביעים על כך שהיא היתה תלמידה על הפנים. ותמיד היא טוענת שהיא לא תחרותית. בשנים האחרונות הגעתי למסקנה שזה ממש לא נכון. הואיל והיא כה מורגלת לכשלון, גם בתחומים שהיא יודעת אותם (כמו למשל חשבון - את יודעת את התוצא הו אין לך דרך, את מקבלת 0), היא פשוט לא נכנסת לתחרות. אבל למעשה, היא מאוד תחרותית. ולמה היתה לי ההארה הזו לגביה? כי פתאום שמתי לב שגם אני כך. היות והרבה פעמים נכשלתי בלימודי (בקושי סיימתי שנה א באוניברסיטה למשל), אני לא נכנסת אף פעם למצבי תחרות, שמא אני אכשל. ובשביל מה להתמודד עם הכשלון? ואני מאוד מיומנת בהתמודדויות עם כשלון. ציוני ביסודי ובתיכון נשקו בד"כ לסקלת ה6 ולא לסקלת ה-9. אז הדרך שלי להתמודד, זה פשוט לא לגשת לתחרות. לא יודעת אם זה עוזר לך לגבי עומר, אבל זה רק מצביע על כך שאנשים שאינם נראים כלפי חוץ כתחרותים, הרבה פעמים הם כן, רק שהם מאמצים להם דרכים אחרות להתמודד עם התחרות והכשלון.

 

[ליאת גננת מרעננה]

חזק! תודה ../images/Emo140.gif על הכנות ועל ההארה