לתת "פליק" לילד ???!!!

Kalla

New member
מסכימה מאוד מאוד עם דברייך.

הקשר שלנו עם ילדינו גם מבחינת עוצמת הרגשות המעורבים וגם מבחינת המידה והאופי של האחריות והמחויבות שיש לנו כלפיהם שונה לחלוטין מקשר שלנו עם כל גורם אחר. אין מקום להשוואה גורפת בין ההתנהגות שלנו עם ילדינו לבין ההתנהגות שלנו עם כל גורם אחר. בכלל, שמתי לב שהכי נוח וקל לי להתעצבן ולריב עם אנשים שהכי קרובים אליי ושרמת המחויבות בינינו היא הגבוהה ביותר, כגון ההורים שלי, גם בגלל הקרבה בינינו שבזכותה אני "מרשה לעצמי", גם בגלל שיותר אכפת לי מה הם חושבים ומרגישים, גם כי מטבע הדברים כשכל כך קרובים, ללא אפשרות להתנתק, זה לפעמים חונק ומעצבן. אני הרבה פחות נוטה ומרגישה בנוח להסתכסך עם אנשים זרים, פשוט כי הם לא מספיק חשובים לי בשביל לגרום לי לתגובה רגשית חזקה כל כך. אם אדם זר עושה משהו שמעצבן אותי, אני פשוט אתרחק ממנו ואתנתק ממנו, אם מיידית או בהדרגה, ותוך זמן קצר סביר שאשכח מהעניין לפחות ברמה שהוא לא יטריד אותי ביום יום. אני לא אטרח להתעמת איתו גם בגלל שכאמור הוא לא מספיק חשוב לי וגם בגלל שאין לי את אותה המחויבות והאחיות כלפיו בכדי שארגיש צורך או רצון לחנך אותו, להשפיע עליו. כל זאת אני כותבת במנותק לחלוטין מהדיון המרכזי בשרשור הזה, כי פשוט בלי קשר לשום דבר אחר מאוד התחברתי להודעה הזאת.
 
באמת? לא השוואה נכונה?

אחד המשפטים על גברים אלימים, למשל, שנחרטו לי עמוק בזכרון, היא ש"הם יכולים להרוס חצי בית, אבל לא יפגעו בטלויזיה לפני משחק כדורגל". אבות אלימים שנותנים "פליק חינוכי", עושים את זה רק מסיבה אחת: כי הם יכולים. לחבר שלהם הם לא יכולים. ובעצם יש עוד סיבה: מחבר הם יחטפו חזרה, מילד לא. אז שיכבס את המצפון במקום אחר. יש לו מה לכבס. ושילך לטיפול. מי שמחיל אלימות על הזולת תמיד מתייסר על כך, ובכ"ז עושה את זה שוב. מצרפת קישור למעגל האלימות.
 

הילהל

New member
אהההמ - לא מסתדר לי

האיש שלי דווקא "מחטיף" לחבר הכי טוב שלו. והחבר בהחלט מחזיר. אולי זו דרכם התמוהה של גברים למגע? בבן שלו, לעומת זאת, הוא לא ייגע בקצה האצבע (מין תכונה כזו של מי שהוכה בילדותו וטיפל טיפול יסודי בעניין). אז ההשוואה א מסתדרת לי.
 

צימעס

New member
השוואה במקומה, ויותר מזה

הילדים שלנו הם האנשים הכי יקרים לנו עלי אדמות, ודווקא לילדים אנשים מרביצים? אבסורדי מעט.
 

אפרתש

New member
../images/Emo45.gifמסכימה עם אורלי, עם ילדים המצב

מאד שונה. עם ילדים, לפעמים, אנחנו יותר מתוחים, יותר מתוסכלים, ויותר חסרי פתרונות. עם ילדים אנחנו נמצאים במצבים שלעולם לא נגיע אליהם עם אנשים אחרים (אף אחד אחר לא מציק לי בארבע בבוקר, אף אחד אחר לא דורש שאטפל בו גם אם אני קודחת מחום, הילדות שלי הן האנשים היחידים בעולם שמצפים ממני לתפקד חצי דקה אחרי שאני מתעוררת). עם ילדים אין לנו ברירה, אלא להתמודד עם כל המצבים האלה והאחרים. אי אפשר להגיד "אתה לא רוצה חגורת בטיחות? תישאר בקניון לבד ואני אסע הביתה". אי אפשר להגיד "עד עשר בבוקר תסתדרו בלעדיי". עם ילדים, לפעמים, יותר קשה לפתור דברים בדרך מילולית. בדרך כלל, כשאת מדברת לחברה טובה - היא מבינה ומשתפת פעולה. הילד לא תמיד מבין, ולא תמיד משתף פעולה. הוא עוד לא "חוברת". במצבו הנפשי - לגיטימי לחלוטין להמשיך לבהות בטלויזיה גם כשאמא מדברת אליו, להחליף נושא באמצע משפט, להתחיל לשיר שירי חנוכה בעוד את מבקשת לעשות אמבטיה. כל אלה התנהגויות שהאנשים המבוגרים שאני מכירה - לא עושים. אז לא, אני לא מצדיקה הכאת ילדים. אבל אני אומרת שעם ילדים, לפעמים, הרבה יותר קשה מאשר עם חברים, ולכן ההשוואה אינה במקומה.
 

תּמר

New member
למה לא? זה די קרוב

כשמדברים על "פליק" לא מדברים על מכה כואבת שמעודדת החזרה, אלא על מחווה גופנית, שנועדה להעביר מסר. קורה לי שאני טופחת על יד של אחות/חברה/בעל כדי לומר "תפסיק/י" וכדומה. ובמקרה כזה - 'מכה' שווה אלף מילים. כשאני מקבלת מכה כזאת, אני לא נעלבת ולא מרגישה שהופעלה עלי אלימות. אם במקום זה היו צועקים עלי "תסתמי!", או מעליבים אותי גם בלחש, הייתי נפגעת ועוד איך. נראה לי שבמחווה גופנית כזאת יש גם מן הקרבה, כי היא לא נעשית עם אנשים שאינם קרובים.
 
למעלה