ליליה והגמדים
New member
הורים טובים מדי - על הספר
הורים טובים מדי / אורלי פוקס-שבתאי, ד"ר שולמית בלנק נראה לי שאני יכולה לזהות את הנחת המוצא של הכותבות במשפט הבא: ""אם אני הקטן הצלחתי להכניע את הורי, כל אחד יוכל", אומר הילד בליבו, וחש בודד מול עולם המציאות המורכב והקשה" (שם, עמ' 60) כמו הרבה משפטים בספר, הסכמתי עם הנחת המוצא הזו, שעניינה הפגיעה האנושה בהתפתחות הרגשית, ההתנהגותית והישומית (Executive) של הילד/ה בהעדר גבולות. העניין הוא שהכותבות לקחו את עניין הגבולות למחוזות בהם קו הגבול בינם לבין הטפה פעילה להתעללות פיזית בילדים, דק מאוד. בקריאה רציפה של הספר, נשארים שני מושגים מהדהדים בראש: "עונש" ו"פליק חינוכי". הספר, שערוך כמו ספר מתכונים אמריקאים עם דוגמאות פנטסטיות (מלשון פנטזיה) ברובן, יורה יריה ומסמן סביבה את עיגול המטרה: התחושה (הטפלה משהו) שנשארת בפה היא של שתי גרופיות של פליק חינוכי ועונש, שסימנו סביב הטקטיקות האהודות עליהן את עיגול המטרה של גידול ילדים עם גבולות ומחירי-אלטרנטיבי להתנהגויות לא תקינות. הטקסט והדוגמאות מציירים הורים "מחוקים" וילדים שמפעילים דיקטטורה קפריזית - בבחינת שחור לבן שנפלא אולי לספר פופוליסטי אבל בעייתי כש(מה לעשות, קורה)נתקל בקוראים אינטליגנטיים שגם יש להם נסיון ודיעה. בקיצור: השבוע מסתובבת באוויר (בעניין אחר), די הרבה, האמירה: "מקרים קיצוניים יוצרים חוקים רעים". פוקס-שבתאי ובלנק לקחו כמה מקרים קשים וראויים אולי להתייחסות ייחודית, והפכו אותם לחוק רע. ההתייחסות שלהן לפליק חינוכי ועונש היא צרה, מוגבלת, מתעלמת (ע"י אזכור חד מימדי ומגמתי בחלק מהמקרים וע"י הכחשה ודה לגיטימציה לנימוקים וזרמים אחרים) מהנזקים והמורכבויות של "פליק" ו"עונש". הן מציגות את עצמן, בסאב טקסט, כאמת אחת ויחידה ובתור אילו שנאלצות להתמודד עם הכשלונות של כל התפיסות החינוכיות האחרות. שלא לדבר על התחושה ששתי ה"מאמינות" עוסקות בהטפה פעילה לשיטותיהן ("מאמינות": מילה שחזרה על עצמה הרבה שם - "אנחנו מאמינות" כפתיח להמון משפטים שהסאב-טקסט שלהן הוא דה לגיטימציה למצב או גישה שקדמו לאותו משפט). אם כ"א מאיתנו אומרת את דעתה כאן בפורום - הן כתבו על זה ספר. ספר על דיעה, לא משכנעת במיוחד. חנה (שמאמינה, כידוע לכן, בגבולות ברורים בחינוך).
הורים טובים מדי / אורלי פוקס-שבתאי, ד"ר שולמית בלנק נראה לי שאני יכולה לזהות את הנחת המוצא של הכותבות במשפט הבא: ""אם אני הקטן הצלחתי להכניע את הורי, כל אחד יוכל", אומר הילד בליבו, וחש בודד מול עולם המציאות המורכב והקשה" (שם, עמ' 60) כמו הרבה משפטים בספר, הסכמתי עם הנחת המוצא הזו, שעניינה הפגיעה האנושה בהתפתחות הרגשית, ההתנהגותית והישומית (Executive) של הילד/ה בהעדר גבולות. העניין הוא שהכותבות לקחו את עניין הגבולות למחוזות בהם קו הגבול בינם לבין הטפה פעילה להתעללות פיזית בילדים, דק מאוד. בקריאה רציפה של הספר, נשארים שני מושגים מהדהדים בראש: "עונש" ו"פליק חינוכי". הספר, שערוך כמו ספר מתכונים אמריקאים עם דוגמאות פנטסטיות (מלשון פנטזיה) ברובן, יורה יריה ומסמן סביבה את עיגול המטרה: התחושה (הטפלה משהו) שנשארת בפה היא של שתי גרופיות של פליק חינוכי ועונש, שסימנו סביב הטקטיקות האהודות עליהן את עיגול המטרה של גידול ילדים עם גבולות ומחירי-אלטרנטיבי להתנהגויות לא תקינות. הטקסט והדוגמאות מציירים הורים "מחוקים" וילדים שמפעילים דיקטטורה קפריזית - בבחינת שחור לבן שנפלא אולי לספר פופוליסטי אבל בעייתי כש(מה לעשות, קורה)נתקל בקוראים אינטליגנטיים שגם יש להם נסיון ודיעה. בקיצור: השבוע מסתובבת באוויר (בעניין אחר), די הרבה, האמירה: "מקרים קיצוניים יוצרים חוקים רעים". פוקס-שבתאי ובלנק לקחו כמה מקרים קשים וראויים אולי להתייחסות ייחודית, והפכו אותם לחוק רע. ההתייחסות שלהן לפליק חינוכי ועונש היא צרה, מוגבלת, מתעלמת (ע"י אזכור חד מימדי ומגמתי בחלק מהמקרים וע"י הכחשה ודה לגיטימציה לנימוקים וזרמים אחרים) מהנזקים והמורכבויות של "פליק" ו"עונש". הן מציגות את עצמן, בסאב טקסט, כאמת אחת ויחידה ובתור אילו שנאלצות להתמודד עם הכשלונות של כל התפיסות החינוכיות האחרות. שלא לדבר על התחושה ששתי ה"מאמינות" עוסקות בהטפה פעילה לשיטותיהן ("מאמינות": מילה שחזרה על עצמה הרבה שם - "אנחנו מאמינות" כפתיח להמון משפטים שהסאב-טקסט שלהן הוא דה לגיטימציה למצב או גישה שקדמו לאותו משפט). אם כ"א מאיתנו אומרת את דעתה כאן בפורום - הן כתבו על זה ספר. ספר על דיעה, לא משכנעת במיוחד. חנה (שמאמינה, כידוע לכן, בגבולות ברורים בחינוך).
