ילד "טוב" (וילד "רע")
- פותח הנושא Iris & Ron
- פורסם בתאריך
קצת בילבלתן
מה שאמרתי, שאיך שאנחנו מגיבים כלפי דברים שאהובים או שנואים עלינו מחלחל לילדים ולדעתי אין ממש דרך להמנע מזה. אולי ע"י שינוי הגישה שלנו לפעולה הנ"ל (אם כי אין לדעתי שום דרך לאהוב את הכל!). הילדים נהנים יותר להצטרף אלינו לעשיה שהם יודעים שאנחנו נהנים ממנה (כי יש לנו מצב רוח טוב וכו´). לא אמרתי שרק חיזוקים חיצוניים הופכים פעולה שנואה לנסבלת, אלא שכאשר אנחנו שונאים לעשות משהו, אנחנו הרבה יותר שמחים שמעריכים את זה, מאשר תוצאות של משהו שנהנינו לעשות.
מה שאמרתי, שאיך שאנחנו מגיבים כלפי דברים שאהובים או שנואים עלינו מחלחל לילדים ולדעתי אין ממש דרך להמנע מזה. אולי ע"י שינוי הגישה שלנו לפעולה הנ"ל (אם כי אין לדעתי שום דרך לאהוב את הכל!). הילדים נהנים יותר להצטרף אלינו לעשיה שהם יודעים שאנחנו נהנים ממנה (כי יש לנו מצב רוח טוב וכו´). לא אמרתי שרק חיזוקים חיצוניים הופכים פעולה שנואה לנסבלת, אלא שכאשר אנחנו שונאים לעשות משהו, אנחנו הרבה יותר שמחים שמעריכים את זה, מאשר תוצאות של משהו שנהנינו לעשות.
הבעיה היא כאשר...
המשוב הופך להיות המטרה ולא המעשה עצמו. כאשר ילד מסדר את החדר רק בשביל שיגידו לו "ילד טוב" מכאן המסקנה המתבקשת שאם הוא לא מסדר את החדר אז הוא אינו ילד טוב... משוב חיובי זה נהדר, אבל הוא צריך להיות ממוקד - לא סתם ילד טוב, אלא משהו כמו "איזה יופי נראה החדר". בעיה נוספת היא כאשר יש מעשים שאינם זוכים למשובים טובים או לתגמול ממשי. כמו מעשה טוב למען הזולת שאינו יכול לתת לנו כלום חוץ מהרגשה טובה על המעשה שעשינו. ההרגשה הטובה צריכה לבוא מבפנים, משוב חיצוני חיובי הוא נהדר אבל צריך להיות בנוסף.
המשוב הופך להיות המטרה ולא המעשה עצמו. כאשר ילד מסדר את החדר רק בשביל שיגידו לו "ילד טוב" מכאן המסקנה המתבקשת שאם הוא לא מסדר את החדר אז הוא אינו ילד טוב... משוב חיובי זה נהדר, אבל הוא צריך להיות ממוקד - לא סתם ילד טוב, אלא משהו כמו "איזה יופי נראה החדר". בעיה נוספת היא כאשר יש מעשים שאינם זוכים למשובים טובים או לתגמול ממשי. כמו מעשה טוב למען הזולת שאינו יכול לתת לנו כלום חוץ מהרגשה טובה על המעשה שעשינו. ההרגשה הטובה צריכה לבוא מבפנים, משוב חיצוני חיובי הוא נהדר אבל צריך להיות בנוסף.
ומה הנחת הבסיס לחיזוקים החיוביים?
שבלעדיהם הילד לא יעשה את הדבר שעליו אנחנו נותנים חיזוק חיובי. כלומר אנחנו מרגישים צורך לתת חיזוק חיובי רק לפעולה שאנחנו מאמינים שהילד לא יעשה מיוזמתו ומרצונו ואת האמונה הזו (או ליתר דיוק חוסר האמונה) הילד מפנים ומתנהג לפיה. כלומר, הוא מבין שרוצים שהוא יסדר את החדר אבל שלא מאמינים שהוא ירצה לעשות את זה מיוזמתו. והוא מתנהג כמו שמצפים ממנו להתנהג (כלומר לא לסדר).
שבלעדיהם הילד לא יעשה את הדבר שעליו אנחנו נותנים חיזוק חיובי. כלומר אנחנו מרגישים צורך לתת חיזוק חיובי רק לפעולה שאנחנו מאמינים שהילד לא יעשה מיוזמתו ומרצונו ואת האמונה הזו (או ליתר דיוק חוסר האמונה) הילד מפנים ומתנהג לפיה. כלומר, הוא מבין שרוצים שהוא יסדר את החדר אבל שלא מאמינים שהוא ירצה לעשות את זה מיוזמתו. והוא מתנהג כמו שמצפים ממנו להתנהג (כלומר לא לסדר).
נעה, אני לא לגמרי בטוחה
שתוך שנה שנתיים ימאס לו. מכמה סיבות. אני לא יודעת איך הבית שלך, אם הוא מסודר או מבולגן, אבל לפעמים ילדים בבתים מבולגנים " מחליטים" מעצמם דווקא להיות מסודרים, וגם ההיפך הוא נכון: ילדים מבתים מאד מסודרים, יכולים למרוד באווירה הכללית, ולהיות מאד לא מסודרים. בבית שכנתי, שילדותיה היום יכולות להיות אמהות בעצמן, אחת הייתה מאד מאד מסודרת כילדה, כמו האמא. השניה מאד בלגניסטית. ילדי שלי, ובמיוחד ביתי, קלטה את ההתנהגות " המורכבת" שלי, מסודרת ולא מסודרת גם יחד. מסודרת היכן שחשוב להיות מסודרת, מבולגנת בפינות המאד פרטיות שלי. החדר שלה, הולך ונהיה יותר מסודר, סוף סוף בגיל 24. כלומר בחלקים שרואים....לא מתחת למטה.... אבל במקום העבודה = הכל מסודר ומבריק, לא כי "מה יגידו", אלא כי חשוב לה שהמקום הייצוגי שלה יתאים לכלל מקבלי השירות שלה, ולא לה כאדם פרטי. אני חושבת שזו יכולת נפלאה לקלוט "כאילו" ערכי סדר ונקיון מנוגדים. תמיד תהיתי איך יסתדרו ילדי, והנה אני רואה שהם מסתדרים. שנית יכול להיות שעם תגובות מתאימות, ברוח הדברים שכתבה יונת, משום שזה בא מתוכו ומתוך הנאה, העשיה הזו תמשיך להיות עבורו כיף. אני אוהבת לעבוד בגינה, ובמיוחד לנכש עשבים. אחי הגדול חושב שגינה זה סיוט = המון עבודה. שנינו מאותו בית. לא נתנו לנו מסרים והכוונות לגבי עבודת הגינה. אצלי זה בא ממני. אצלו - אני לא יודעת. דסי
שתוך שנה שנתיים ימאס לו. מכמה סיבות. אני לא יודעת איך הבית שלך, אם הוא מסודר או מבולגן, אבל לפעמים ילדים בבתים מבולגנים " מחליטים" מעצמם דווקא להיות מסודרים, וגם ההיפך הוא נכון: ילדים מבתים מאד מסודרים, יכולים למרוד באווירה הכללית, ולהיות מאד לא מסודרים. בבית שכנתי, שילדותיה היום יכולות להיות אמהות בעצמן, אחת הייתה מאד מאד מסודרת כילדה, כמו האמא. השניה מאד בלגניסטית. ילדי שלי, ובמיוחד ביתי, קלטה את ההתנהגות " המורכבת" שלי, מסודרת ולא מסודרת גם יחד. מסודרת היכן שחשוב להיות מסודרת, מבולגנת בפינות המאד פרטיות שלי. החדר שלה, הולך ונהיה יותר מסודר, סוף סוף בגיל 24. כלומר בחלקים שרואים....לא מתחת למטה.... אבל במקום העבודה = הכל מסודר ומבריק, לא כי "מה יגידו", אלא כי חשוב לה שהמקום הייצוגי שלה יתאים לכלל מקבלי השירות שלה, ולא לה כאדם פרטי. אני חושבת שזו יכולת נפלאה לקלוט "כאילו" ערכי סדר ונקיון מנוגדים. תמיד תהיתי איך יסתדרו ילדי, והנה אני רואה שהם מסתדרים. שנית יכול להיות שעם תגובות מתאימות, ברוח הדברים שכתבה יונת, משום שזה בא מתוכו ומתוך הנאה, העשיה הזו תמשיך להיות עבורו כיף. אני אוהבת לעבוד בגינה, ובמיוחד לנכש עשבים. אחי הגדול חושב שגינה זה סיוט = המון עבודה. שנינו מאותו בית. לא נתנו לנו מסרים והכוונות לגבי עבודת הגינה. אצלי זה בא ממני. אצלו - אני לא יודעת. דסי
הנחלת ערכים
ורד, כתבת: יש דברים שאנחנו רוצים לעודד את הילד לעשות, שהוא לא יעשה ביוזמתו. אמנם כתבת את זה על סדר בבית, אבל אני חושבת שהנושא יותר רחב: איך לדאוג לכך שהילדים שלנו ייחסו לדברים את אותם ערכים שאנחנו מייחסים להם (למשל לבית מסודר)? איך לגרום להם לחשוב כמונו? לרצות מה שאנחנו רוצים, ולדחות מה שלא מוצא חן בעינינו? אז קודם כל, מהניסוח את בטח מבינה שאני לא חושבת שזה לגיטימי, לפחות לא בצורה הקיצונית - הילדים שלנו הם בני אדם עם זכות לקבוע את דעתם וערכיהם בעצמם. גם אם זה היה אפשרי, אין לנו זכות לכפות עליהם את הערכים שלנו. אני כן חושבת שמותר לנו להשפיע על הערכים שלהם. למעשה, אנחנו לא יכולים להמנע מכך. השיטה שאת מציעה להשפיע עליהם היא גירסה של שכר ועונש, מקל וגזר: כשהם מתנהגים לפי רצוננו הם מקבלים מחמאות. כשזה עובד (וכמובן שבהרבה מקרים זה לא עובד), זו רמה מאוד נמוכה של ערכים - ה"טוב" מקושר עם פרס (למשל מחמאה) וה"רע" עם עונש (למשל התעלמות). כלומר, טוב משמעו מה שיגרום לי לקבל דברים טובים ורע משמעו מה שימנע ממני לקבל אותם (או שיביא עלי דברים רעים). ככה שאם הגישה הזו חודרת אליהם, מבחינתם אין דבר כזה מעשה טוב שלא על מנת לקבל תמורה. למרבה המזל, יש דרכים נוספות להשפיע על הערכים של ילדינו. הראשונה היא דוגמא אישית, וכבר דנו בזה כאן לגבי מעורבות חברתית וצדקה. דרך נוספת זה תקשורת - לשתף אותם בשיקולים שלנו ובתחושות שלנו. דרך שלישית זה לסמוך עליהם שיעשו את הדבר הטוב - זה לא קל אבל אפקטיבי באופן מפתיע.
ורד, כתבת: יש דברים שאנחנו רוצים לעודד את הילד לעשות, שהוא לא יעשה ביוזמתו. אמנם כתבת את זה על סדר בבית, אבל אני חושבת שהנושא יותר רחב: איך לדאוג לכך שהילדים שלנו ייחסו לדברים את אותם ערכים שאנחנו מייחסים להם (למשל לבית מסודר)? איך לגרום להם לחשוב כמונו? לרצות מה שאנחנו רוצים, ולדחות מה שלא מוצא חן בעינינו? אז קודם כל, מהניסוח את בטח מבינה שאני לא חושבת שזה לגיטימי, לפחות לא בצורה הקיצונית - הילדים שלנו הם בני אדם עם זכות לקבוע את דעתם וערכיהם בעצמם. גם אם זה היה אפשרי, אין לנו זכות לכפות עליהם את הערכים שלנו. אני כן חושבת שמותר לנו להשפיע על הערכים שלהם. למעשה, אנחנו לא יכולים להמנע מכך. השיטה שאת מציעה להשפיע עליהם היא גירסה של שכר ועונש, מקל וגזר: כשהם מתנהגים לפי רצוננו הם מקבלים מחמאות. כשזה עובד (וכמובן שבהרבה מקרים זה לא עובד), זו רמה מאוד נמוכה של ערכים - ה"טוב" מקושר עם פרס (למשל מחמאה) וה"רע" עם עונש (למשל התעלמות). כלומר, טוב משמעו מה שיגרום לי לקבל דברים טובים ורע משמעו מה שימנע ממני לקבל אותם (או שיביא עלי דברים רעים). ככה שאם הגישה הזו חודרת אליהם, מבחינתם אין דבר כזה מעשה טוב שלא על מנת לקבל תמורה. למרבה המזל, יש דרכים נוספות להשפיע על הערכים של ילדינו. הראשונה היא דוגמא אישית, וכבר דנו בזה כאן לגבי מעורבות חברתית וצדקה. דרך נוספת זה תקשורת - לשתף אותם בשיקולים שלנו ובתחושות שלנו. דרך שלישית זה לסמוך עליהם שיעשו את הדבר הטוב - זה לא קל אבל אפקטיבי באופן מפתיע.
יונת, אני מסכימה ולא מסכימה.
או אולי, אני מסכימה לחלוטין, אבל יש לי הסתייגות: החברה שאנו חיים בה היא חברה שיש בה הרבה אלמנטים של שכר ועונש. דובר כאן על שכר וקידום בעבודה (להבדיל מעצם ההנאה מהעבודה), דובר כאן על למידה בשביל הציונים (ולא בשביל ההנאה מהלימודים והערך המוסף שלהם). בתוך החברה הזו אנו מגדלים את ילדינו. לא במקום אחר. לא במנותק מזה. הילדים שלנו יתמודדו עם מערכת השכר והעונש הזו בחייהם ברוב המסגרות שאליהן הם ישתייכו. אני אתן לך דוגמא - כשהיינו ילדים, אמא שלי תמיד אמרה לנו שהציונים שלנו לא חשובים לה. שמבחינתה, לא משנה איזה ציון נקבל, כל עוד אנחנו מפיקים משהו מהלמידה. זו היתה חוכמה קטנה מאד מצידה איתי ועם אחי, שהיינו שני לפלפים, שגם בלי להשקיע יותר מדי בלימודים קיבלו תמיד ציונים גבוהים. אז קל מאד לומר שהציון לא משנה, כאשר הילד בכל מקרה מביא 9 במבחן. אבל עם אחי הקטן היה לה מבחן אמיתי. אני זוכרת פעם אחת שהוא חזר הביתה כשהיה בבי"ס יסודי ומקצה הרחוב הוא כבר צעק לה, תוך שהוא מנפנף בדף הבחינה "אמא, קיבלתי 40 בתורה!". וכך זה היה עד סוף התיכון. אני זוכרת שהיא אמנם עמדה על העקרון הזה, אבל זה עלה לה בדמים. ואת יודעת מה - לנוכח הקושי שלה, אני חושבת שזה באמת היה הרבה יותר קל לומר מאשר לקיים, ואני לא בטוחה אם אחי הפנים באמת את המסר שהציון לא חשוב. כלומר, הוא היה לו חשוב, אם כי הוא קיבל החלטה מודעת לא להתאמץ. מה שאני מנסה לומר הוא, שכאשר אנחנו מחליטים לסמוך על ילדינו שיעשו את הדבר הנכון ללא כל חיזוק מצידנו, אנחנו עושים זאת תוך שאנו חושפים אותם לחברה שכן שמה דגש על חיזוקים. הילדים שמסביבם יקבלו חיזוקים למעשיהם, הם עצמם יקבלו חיזוקים מאנשים אחרים (הגננת, המורה, חברים, הורים של חברים, בני משפחה אחרים). ואז, האם לא ניצור בהם את התחושה, שהעדר החיזוק לא נובע מאמון שלנו בהם אלא מחוסר אכפתיות שלנו? אז אני ממש לא חושבת שצריך לשבח ילד כל פעם שהוא עושה מעשה שמוצא חן בעיני. אבל כשמשהו שהם עושים עושה לי טוב על הלב, אני בהחלט רוצה שהם ידעו את זה.
או אולי, אני מסכימה לחלוטין, אבל יש לי הסתייגות: החברה שאנו חיים בה היא חברה שיש בה הרבה אלמנטים של שכר ועונש. דובר כאן על שכר וקידום בעבודה (להבדיל מעצם ההנאה מהעבודה), דובר כאן על למידה בשביל הציונים (ולא בשביל ההנאה מהלימודים והערך המוסף שלהם). בתוך החברה הזו אנו מגדלים את ילדינו. לא במקום אחר. לא במנותק מזה. הילדים שלנו יתמודדו עם מערכת השכר והעונש הזו בחייהם ברוב המסגרות שאליהן הם ישתייכו. אני אתן לך דוגמא - כשהיינו ילדים, אמא שלי תמיד אמרה לנו שהציונים שלנו לא חשובים לה. שמבחינתה, לא משנה איזה ציון נקבל, כל עוד אנחנו מפיקים משהו מהלמידה. זו היתה חוכמה קטנה מאד מצידה איתי ועם אחי, שהיינו שני לפלפים, שגם בלי להשקיע יותר מדי בלימודים קיבלו תמיד ציונים גבוהים. אז קל מאד לומר שהציון לא משנה, כאשר הילד בכל מקרה מביא 9 במבחן. אבל עם אחי הקטן היה לה מבחן אמיתי. אני זוכרת פעם אחת שהוא חזר הביתה כשהיה בבי"ס יסודי ומקצה הרחוב הוא כבר צעק לה, תוך שהוא מנפנף בדף הבחינה "אמא, קיבלתי 40 בתורה!". וכך זה היה עד סוף התיכון. אני זוכרת שהיא אמנם עמדה על העקרון הזה, אבל זה עלה לה בדמים. ואת יודעת מה - לנוכח הקושי שלה, אני חושבת שזה באמת היה הרבה יותר קל לומר מאשר לקיים, ואני לא בטוחה אם אחי הפנים באמת את המסר שהציון לא חשוב. כלומר, הוא היה לו חשוב, אם כי הוא קיבל החלטה מודעת לא להתאמץ. מה שאני מנסה לומר הוא, שכאשר אנחנו מחליטים לסמוך על ילדינו שיעשו את הדבר הנכון ללא כל חיזוק מצידנו, אנחנו עושים זאת תוך שאנו חושפים אותם לחברה שכן שמה דגש על חיזוקים. הילדים שמסביבם יקבלו חיזוקים למעשיהם, הם עצמם יקבלו חיזוקים מאנשים אחרים (הגננת, המורה, חברים, הורים של חברים, בני משפחה אחרים). ואז, האם לא ניצור בהם את התחושה, שהעדר החיזוק לא נובע מאמון שלנו בהם אלא מחוסר אכפתיות שלנו? אז אני ממש לא חושבת שצריך לשבח ילד כל פעם שהוא עושה מעשה שמוצא חן בעיני. אבל כשמשהו שהם עושים עושה לי טוב על הלב, אני בהחלט רוצה שהם ידעו את זה.
דעתי כדעתה של יונת. למה?../images/Emo127.gif
מעבר לכל הנימוקים שנכתבו על-ידה ואותם אני מקבל ברמה המעשית, התשתית להן, מנקודת מבטי שלי, נובעת ממקור פילוסופי-מוסרי. ראו האיבר החשוב ביותר שהטבע צייד אותנו בו הוא מוחנו שלנו. באמצעותו אנו מתוודעים אל ועל העולם, ואיתו אפשר אפילו להגיע עד לאלוהים... לכן, כפי שאיני רוצה שזר ישפיע בדרך כלשהי (במיוחד לא בדרך של עורמה או של שטיפת מוח...) על מוחי שלי, שהוא כאמור האוצר הגדול ביותר שיש לי ושייך רק לי, כך אין לי שום זכות לעשות זאת לזולת ואפילו הוא בני שלי. מכאן ואילך יבואו ויעלו כל נימוקיה של שרון ובראשם כמובן ההתנגדות לקשר בין ערכים והקנייתם, כולל לפעוטות שלנו, בדרך של שכר ועונש. אני מקווה שהבנתם את כוונתי.. בוקר טוב לכן, דוד (הסבא של איתמר ועידו הקטנים...)
מעבר לכל הנימוקים שנכתבו על-ידה ואותם אני מקבל ברמה המעשית, התשתית להן, מנקודת מבטי שלי, נובעת ממקור פילוסופי-מוסרי. ראו האיבר החשוב ביותר שהטבע צייד אותנו בו הוא מוחנו שלנו. באמצעותו אנו מתוודעים אל ועל העולם, ואיתו אפשר אפילו להגיע עד לאלוהים... לכן, כפי שאיני רוצה שזר ישפיע בדרך כלשהי (במיוחד לא בדרך של עורמה או של שטיפת מוח...) על מוחי שלי, שהוא כאמור האוצר הגדול ביותר שיש לי ושייך רק לי, כך אין לי שום זכות לעשות זאת לזולת ואפילו הוא בני שלי. מכאן ואילך יבואו ויעלו כל נימוקיה של שרון ובראשם כמובן ההתנגדות לקשר בין ערכים והקנייתם, כולל לפעוטות שלנו, בדרך של שכר ועונש. אני מקווה שהבנתם את כוונתי.. בוקר טוב לכן, דוד (הסבא של איתמר ועידו הקטנים...)
שכר ועונש או מעשה ותוצאה
כתבת " הילדים שלנו הם בני אדם עם זכות לקבוע את דעתם וערכיהם בעצמם. גם אם זה היה אפשרי, אין לנו זכות לכפות עליהם את הערכים שלנו." זה הולך גם הפוך?
גם ההורים הם בני אדם ולילדים אין זכות לכפות עליהם את הרצונות שלהם? הילדים שלי לא נהנים לסדר את החדר כי יש להם דברים חשובים יותר לדעתם לעשות, זכותם, אבל אם הם לא יסדרו את החדר אני לא אנקה אותו ואז הם גם יצטרכו לנקות אותו לבד, הם לבד כבר עושים את החשבון. חוץ מזה אצלינו אני מבקשת מהם לעזור והם עוזרים כי זו מערכת יחסים, פעם הם עושים דברים שאני מבקשת ופעם להפך, וכן, אני לא אשמח אם אני אבקש עזרה ויתעלמו ממני.
לעומת זאת אני אודה להם על עזרתם ואציין אם היה משהו מיוחד. לדוגמא, הילדה הגדולה שמרה על הקטן, כשבאנו הביתה מצאתי שהיא כתבה לי פתק לגבי איך היה ומתי הוא הלך לישון, ממש התמוגגתי, אז לא להגיד לה שהיא נהדרת?
לגבי ערכים שלנו, גרים בבית כמה אנשים וצריך להשתדל שיהיה נעים לכולם, אם זה רעש, מוזיקה, סדר, אוכל, נקיון וכו´. ברור שחלק מהרצונות לא יהיו משותפים ואפילו מנוגדים, בשביל זה יש פשרות.
כתבת " הילדים שלנו הם בני אדם עם זכות לקבוע את דעתם וערכיהם בעצמם. גם אם זה היה אפשרי, אין לנו זכות לכפות עליהם את הערכים שלנו." זה הולך גם הפוך?
אין לי בעיה עם מה שאת מתארת
נשמע לי שאתם מסתדרים טוב מאוד ביחד. הנקודה היא לגבי איך נותנים משוב (חיובי בדיון הזה). כתבת: לדוגמא, הילדה הגדולה שמרה על הקטן, כשבאנו הביתה מצאתי שהיא כתבה לי פתק לגבי איך היה ומתי הוא הלך לישון, ממש התמוגגתי, אז לא להגיד לה שהיא נהדרת? נראה לי שעדיף לא. לדעתי עדיף להגיד לה מה את מרגישה, ולא לשפוט אותה ולהגיד לה איזה מין בן-אדם היא. למשל, אפשר להגיד "תודה שכתבת את הדברים האלה, זה בדיוק מה שהטריד אותי." או כל דבר אחר שהרגשת. אבל להגיד "את נהדרת" זה שיפוט שלה כאדם - קביעה שלך לגבי הערך שלה. למרות שלכאורה זה נשמע אמירה חיובית, לדעתי לטווח ארוך זה עלול לערער את הבטחון העצמי (במיוחד כשזה בא מההורים).
נשמע לי שאתם מסתדרים טוב מאוד ביחד. הנקודה היא לגבי איך נותנים משוב (חיובי בדיון הזה). כתבת: לדוגמא, הילדה הגדולה שמרה על הקטן, כשבאנו הביתה מצאתי שהיא כתבה לי פתק לגבי איך היה ומתי הוא הלך לישון, ממש התמוגגתי, אז לא להגיד לה שהיא נהדרת? נראה לי שעדיף לא. לדעתי עדיף להגיד לה מה את מרגישה, ולא לשפוט אותה ולהגיד לה איזה מין בן-אדם היא. למשל, אפשר להגיד "תודה שכתבת את הדברים האלה, זה בדיוק מה שהטריד אותי." או כל דבר אחר שהרגשת. אבל להגיד "את נהדרת" זה שיפוט שלה כאדם - קביעה שלך לגבי הערך שלה. למרות שלכאורה זה נשמע אמירה חיובית, לדעתי לטווח ארוך זה עלול לערער את הבטחון העצמי (במיוחד כשזה בא מההורים).
Iris & Ron
New member
יונת - הצד השלילי של מתן פידבק
כתבת: "למרות שלכאורה זה נשמע אמירה חיובית, לדעתי לטווח ארוך זה עלול לערער את הבטחון העצמי העצמי". אחד המרצים שלמדתי אצלו חקר את הצד ההרסני של מתן משוב על ביצועים מאד מעניין ותואם את מה שכתבת (The destructive effects of feedback on performance). אם תרצי לקרוא בהרחבה, הנה הלינק לדף הבית של ד"ר אבי קלוגר מאוניברסיטת ירושלים. איריס
כתבת: "למרות שלכאורה זה נשמע אמירה חיובית, לדעתי לטווח ארוך זה עלול לערער את הבטחון העצמי העצמי". אחד המרצים שלמדתי אצלו חקר את הצד ההרסני של מתן משוב על ביצועים מאד מעניין ותואם את מה שכתבת (The destructive effects of feedback on performance). אם תרצי לקרוא בהרחבה, הנה הלינק לדף הבית של ד"ר אבי קלוגר מאוניברסיטת ירושלים. איריס
../images/Emo32.gif יותר ממאמר, זה ממש מחקר אקדמי
והוא מופיע תחת השם Positive (Negative) Feedback: Encouragement or Discouragement? כשתפתחי את הקישור הזה (לוקח לו זמן להטען) תקבלי למעשה 41 עמודי מחקר בפורמט RTF. הדפים נראים קטנים ובלתי קריאים, אני לא הצלחתי להתקרב אליהם ולכן הדפסתי. ממה שהדפסתי ישנם חלקים לא רלוונטים שלא כדאי לך להדפיס (את יכולה אם את רוצה כמובן...) מעמוד 9 ועד 17 (כולל) הם מפרטים את שיטות המחקר בהם הם עבדו. אני באופן אישי, לא מתכוונת לקרוא את זה כי זה לא אומר לי שום דבר. בעמוד 22 יש את תחילת ה- General discussion שנראה לי רלוונטי. בעמוד 28 מתחיל פירוט של ביבליוגרפיה. בעמוד 33 יש הערות למחקר ובהמשך יש נספחים עם גראפים וכו´ בקיצור, אני מציעה לך לחכות קצת. אני אקרא אותו (כבר הדפסתי), נראה אם אפשר להוציא משהו שרלוונטי כאן לפורום, ואם כן, אני אפנה לאבי קלוגר ואשאל אותו אם אפשר לתרגם ולפרסם חלקים מתוך המחקר.
והוא מופיע תחת השם Positive (Negative) Feedback: Encouragement or Discouragement? כשתפתחי את הקישור הזה (לוקח לו זמן להטען) תקבלי למעשה 41 עמודי מחקר בפורמט RTF. הדפים נראים קטנים ובלתי קריאים, אני לא הצלחתי להתקרב אליהם ולכן הדפסתי. ממה שהדפסתי ישנם חלקים לא רלוונטים שלא כדאי לך להדפיס (את יכולה אם את רוצה כמובן...) מעמוד 9 ועד 17 (כולל) הם מפרטים את שיטות המחקר בהם הם עבדו. אני באופן אישי, לא מתכוונת לקרוא את זה כי זה לא אומר לי שום דבר. בעמוד 22 יש את תחילת ה- General discussion שנראה לי רלוונטי. בעמוד 28 מתחיל פירוט של ביבליוגרפיה. בעמוד 33 יש הערות למחקר ובהמשך יש נספחים עם גראפים וכו´ בקיצור, אני מציעה לך לחכות קצת. אני אקרא אותו (כבר הדפסתי), נראה אם אפשר להוציא משהו שרלוונטי כאן לפורום, ואם כן, אני אפנה לאבי קלוגר ואשאל אותו אם אפשר לתרגם ולפרסם חלקים מתוך המחקר.
Iris & Ron
New member
נעה - רגע לפני התרגום../images/Emo18.gif
אולי לאבי יש כבר תקציר מתורגם? כדאי לפנות אליו לפני כן. חוץ מזה, הוא איש מקסים ואולי יסכים להתארח פה ולבאר בנושא הנעה של אנשים. אולי למחקר שלו יש כבר יישום בתחום החינוך, ויהיה לו מאמר רלוונטי יותר? ממה שאני זוכרת, התאוריה שלו טוענת את הדבר הבא: לא כל משוב הוא חיובי. כלומר, אם תגיד לקלדנית, למשל, "את מדפיסה מהר מאד! אבל למה את מדפיסה ללא שמוש בזרת?", רוב הסכויים שהמשוב (החיובי) הזה יאט את קצב הקלדנות שלה, כי היא תהיה עסוקה בלחשוב למה היא לא משתמשת בזרת, ואם זה טוב או לא. איריס
אולי לאבי יש כבר תקציר מתורגם? כדאי לפנות אליו לפני כן. חוץ מזה, הוא איש מקסים ואולי יסכים להתארח פה ולבאר בנושא הנעה של אנשים. אולי למחקר שלו יש כבר יישום בתחום החינוך, ויהיה לו מאמר רלוונטי יותר? ממה שאני זוכרת, התאוריה שלו טוענת את הדבר הבא: לא כל משוב הוא חיובי. כלומר, אם תגיד לקלדנית, למשל, "את מדפיסה מהר מאד! אבל למה את מדפיסה ללא שמוש בזרת?", רוב הסכויים שהמשוב (החיובי) הזה יאט את קצב הקלדנות שלה, כי היא תהיה עסוקה בלחשוב למה היא לא משתמשת בזרת, ואם זה טוב או לא. איריס
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.