לקחת ילדים ברצינות - הגיגים

[עירית ל]

לקחת ילדים ברצינות - הגיגים

אתמול הגעתי לראשונה לאתר של יונת (איך זה שרק עכשיו?) וקראתי בעניין את תרגום ההרצאה על TCS(Taking Children Seriously) ובעקבותיה עוד קישורים מהרשת. עלו בי מספר מחשבות ושאלות בעקבות הקריאה. ברור לי שזה לא כל כך רציני להציג אותן כי לא הקדשתי מחשבה מעמיקה וזמן לעיכול הנושא, אבל נדמה לי שאני צריכה קצת לדון בנושא כדי שיהיה לי חשק להמשיך. מההתרשמות שלי מהקריאה המועטה שעשיתי, TCS ממש נמנעת מלתת "הוראות שימוש" שזה מאוד מתאים לי, אבל גם לא מצאתי בשום מקום דוגמאות לפתרון קונפליקטים (בטח לא חיפשתי מספיק טוב) וחבל לי. קודם כל תהיתי לגבי "הגיל שאפשר להתחיל". כן, ברור שזו דרך חיים והזמן להתחיל הוא עכשיו והגיל הוא אפס, אבל בכל זאת. אם בגיל שלוש הילד מתעקש לא לנעול נעלים כשיוצאים החוצה, אפשר לדון איתו בנושא ולהגיע להסכמה. אבל אם בגיל עשרה חודשים בני מנסה להוריד את המעיל כשיוצאים לגשם – האם ה"עמדה" שלו צריכה בכלל להשקל? לדעתי לא. אולי גם לדעת תומכי TCS לא, אבל כאמור – לא מצאתי דוגמאות. שנית תהיתי לגבי מסרים שונים מאנשים שונים. ברור לי שגם אם אני נוהגת בילדי כך, בעלי לא. הילד יסתדר עם זה, אין לי ספק, אבל איך אני אתמודד עם זה? ברגע שהדברים הופכים מנוסחים, הופכים להשקפת עולם, התנהגויות שלא מתאימות להשקפה זו נעשות יותר ויותר צורמות. כרגע נוח לי ונעים כי שום דבר לא מנוסח ממש ואני ´זורמת´ עם האמהות שלי. לבעלי גישה שונה משלי וזה בסדר. מה יהיה אם יתנסחו לי כל מיני עקרונות? זהו זה כרגע. אשמח לקבל תגובות.

 

[keren1]

קראתי ברפרוף

אני תמיד זוכרת שאמרתי איזה כיף יהיה כשהילדים יהיו עצמאים (ילכו לבד וידברו באופן שוטף). לנו יש את דניאל בת שלוש וחצי ותאומים בני שנה וחצי. עם דניאל אנחנו נוהגים בכבוד ותוך מתן עצמאות. אני לא חושבת שלהכנס איתה לקונפליקט ומריבות עוזר. הילדה יודעת מה היא רוצה. אנחנו מנסים ולפעמים מצליחים לפייס את דעתה וכך להשיג את מבוקשנו. (היא למדה בגן על היצר הטוב והרע - תאמיני לי שזה עוזר). אותי הורי לידמו שאני אוכל לעשות דברים והם לא יגבילו אותי כל עוד זה לא פוגע בביטחון שלי. הייתי רוצה לחשוב שגם כך אני נוהגת עם ילדי. היא בשום פנים ואופן לא תצא מהבית בלי נעליים. אבל אם היא שונאת לחפוף ראש אז יש ימים שאני מוותרת ויש ימים שלא ואז היא מבינה כי "אתמול לא חפפנו אז היום צריך". עם הקטנים המצב שונה. הם אומנם הולכים אבל לדבר עדין לא (להבין הם מבינים מצוין). אני יכולה להגיד להם לא והם יצחקו לי בפרצוף!! (מעלה לי את הפיוז - הכי הם אוהבים לסגור/לפתוח את הTV.) אז אותם אנו מנסים כל להעמיד במקומם. אני חושבת שחשוב ללמדם את החוקים הבסיסים ואז לתת להם לרוץ עם זה. בשורה התחתונה - שבעוד 20 שנה הם הרי יבואו אלינו בטענות. אז צריך לזרום עם החיים שלפחות אנחנו נהיה שלמים עם מצפוננו. אני לא פוסלת את האפשרות ללמוד תוך כדי ולתקן את טעויותינו אבל.....

 

[נורית מ.]

בקשר לדגומא עם המעיל

לא נתת מספיק פרטים אז אני אנסה לתת פתרונות מהמציאות שלי שאני מכירה. יכול להיות שהמעיל עצמו לא נוח לו. יש מעילים נפוחים שמאוד מגבילים את התנועה. יש גם נטיה לקנות מעיל טיפה יותר גדול כדי שיתאים לעוד עונה וגם זה מפריע. אם האפשרות הזו נראית לך אז יש היום מעילי פליז שהם מאוד דקים וקלים אבל גם מאוד מחממים (קשה להאמין אז תיקני לעצמך פריט ותראי איך את מתבשלת בתוכו) וכמובן לקנות בדיוק במידה שמתאימה לו עכשיו. יכול להיות שאין לו סבלנות להתלבש. אני יודעת שאם אני מודיעה לעידו (שנה וחצי) שאנחנו יוצאים לפני שהוא לבוש ועם נעליים כל התהליך מאוד קשה כי הוא כבר נלהב ומכחה לי ליד הדלת. אם כך עדיף קודם להכין אותו ואת התיק ורק אז להודיע שיוצאים. יכול להיות שחם לו מידי. קרה לא פעם שהערכתי לא נכון את מזג האויר והלבשתי אותו יותר מידי ואח"כ גיליתי שהוא מזיע בתוך הבגדים. אני חושבת שבגיל הזה הם יכולים להתלבש כמונו. זאת אומרת תסתכלי על עצמך ומה את לובשת וסביר שכמות כזו של בגדים מספיקה גם לו (בגיל של עידו אני חושבת שצריך גם לקחת בחשבון שהם רצים ומשתוללים ולכן חם להם יותר מאיתנו). אלה הרעיונות שיש לי ואם בכול זאת הוא מסרב אפשר לדעתי לשקול מחדש את היציאה. מנסיון שלי כשאני מכריחה את עידו לעשות משהו (זה קורה רק עם כיסא הבטיחות שלו) יש לו מבט כל כך המום ונעלב שזה ברור לי שזה לא אמור להיות ככה ואני תמיד שואלת את עצמי אם לא פיספסתי איזה אפשרות אחרת לעשות את זה.

 

[עירית ל]

תודה. זה היה מאיר עיניים

בואי אאתגר אותך בעוד שאלות... מה לגבי המשיכה לשקעי חשמל. השקעים שלנו בטיחותיים, כך שאי אפשר לדחוף לתוכם מסרגות (וגם אין בבית כאלו). אבל הכרחי לדעתי שיבין שאין לשחק בשקעי חשמל, כי לא בכל בית השקעים בטיחותיים או מכוסים. ומה לגבי חוסר רצון ללבוש חיתול? מחוץ לחדר אמבטיה אני לא מעוניינת שיהיה ערום.

 

[נורית מ.]

קטונתי

אני מתמודדת עם אותם נושאים כך שאין לי פתרונות ממש. אני יכולה רק לשתף אותך בנסיונות שלי ואולי מה שלא הצליח אצלי דווקא יתאים לך. לגבי שקעים, זה קצת פחות רלוונטי אצלנו. עידו לא מראה עניין מיוחד בהם. בכל מקרה הם מכוסים. אבל אני שומרת לי בראש רעיון שנתנה פעם יונת, לתת לילד לשחק עם מפצל (כלומר שקע שלא מחובר לקיר ולחשמל). זה בהנחה שמה שמעניין אותו זה העניין המוטורי, להכניס משהוא לחורים הקטנים (פעם עידו שיחק חצי שעה בריכוז מוחלט שלא יאמן עם דיסק וחוט של אוזניות. הוא הכניס את קצה החוט לחור של הדיסק שוב ושוב). יכול להיות שהעניין בשקעים נובע מהאיסור לגעת בהם ואז הפתרון הוא לא להתייחס (בהנחה כאמור שהשקעים מוגנים) בתקווה שהעניין יעלם יחד עם ההתעלמות שלכם. עם עניין ההחתלה היו בעיות מהרגע שידע להתהפך מהגב לבטן. הסיבה העיקרית שלדעתי הוא לא אוהב להחליף חיתול היא שהוא לא אוהב לשכב על הגב. אף פעם לא אהב. גם בתור תינוק פיצפון אי אפשר היה למשל להחזיק אותו על הידיים במאוזן. אז עברנו כמה שלבים: תקופה מסויימת החתלתי אותו כשהוא שוכב על הבטן. לא הכי נוח כי הסגירה מקדימה אבל זה אפשרי. עכשיו כשאני חושבת על זה אולי אפשר פשוט לשים את החיתול הפוך (לסגור מאחור). תקופה מסויימת הסחתי את דעתו עם טלויזיה בזמן החתלה. גם זה לא החזיק הרבה זמן אבל היה נוח כל עוד זה נמשך. כרגע (כבר תקופה ארוכה) אני מחתילה אותו בעמידה. זה דורש קצת תרגול אבל עכשיו אני מצליחה לשים חיתול בצורה הזו בהצלחה. שמתי שרפרף ליד הכיור באמבטיה ובזמן שאני מחליפה לו הוא מתעסק עם המים ומברשות השיניים. אם לא מתחשק לו לעמוד על השרפרף אז בעמידה במקום אחר. בכל מקרה אני לא מצליחה בשום פנים להשכיב אותו על הגב. יש עוד סיבה שהוא לא אוהב להחליף חיתול והיא שהוא אוהב להתעסק בבולבול. החלק הזה של הגוף הרי מכוסה כל הזמן ואת שאר האיברים שלו הוא פחות או יותר מכיר אז כשאני נותנת לו להסתובב קצת בלי חיתול הוא לא מוריד את היד משם. אני מקבלת את הצורך הזה שלו והסקרנות ועד שהתחיל החורף נתתי לו להסתובב בלי חיתול. הבעיה היחידה עם העניין הזה היא שהוא עלול להחליק על הפיפי שלו (אם הוא עושה). אז אפשר פשוט בזמן שהוא בלי חיתול להיות לידו ולהשגיח ולנקות מיד פיפי כשהוא עושה (אני לא מדברת על שעות בלי חיתול, לפעמים 5-10 דקות וההתנגדות לחיתול נעלמת). אי אפשר למצוא פתרון לבעיה בלי לדעת מה גורם לה. צריך "רק" לנחש את הסיבה (אני מקווה שכשהם יתחילו לדבר זה יהיה פשוט יותר). מתנצלת שיצא ארוך בשביל נושא כזה טכני. לגבי העניין התאורתי אז אני מסכימה עם מה שנאמר כאן. ילדים הם בני אדם לא בובות.

 

[יונת ש.]

שקעים, חיתולים

לגבי שקעים: עם הבן שראשון השתמשתי במגיני שקעים. מהר מאוד הוא למד שאם יש שקע חשוף, לזחול מהר לקחת מגן שקע ולתקוע אותו פנימה

בסוף זה נמאס לי (שובר ציפורניים להוציא את המגינים מהשקע) אז החבאתי את המגינים במקום גבוה ולימדתי אותו איך להכניס תקע לשקע בזהירות ועם נעליים (בגיל שנה+). עם הבן השני לא השתמשנו במגיני שקעים בכלל, ופשוט הייתי נותנת לו דברים אחרים עם חורים כשהוא ניגש לשקע. מהר מאוד הוא למד לקחת את הצעצועים עם החורים ולהתעלם מהשקעים. רק לקראת גיל שנתיים הוא שוב התחיל להתעניין בשקעים ותקעים, ואז לימדתי אותו איך לעשות את זה בזהירות. לגבי חיתולים: את יכולה לנסות להוריד לו חיתול ישר אחרי שהוא עושה, ואז יש לך לפחות חצי שעה "יבשה". אפשר לנסות לגרום לו לעשות באמבטיה - פותחים זרם מים, ואם זה לא מספיק אפשר גם להרטיב לו את כפות הרגליים. את יכולה לעשות את זה כל פרק זמן קבוע אן כל פעם שנראה לך שהוא עלול לעשות, ואז תוכלי לתת לו להסתובב בלי חיתול עד שהוא יהיה מוכן ללבוש אותו.

 

[נעה גל]

הרעיון הבסיסי מאחורי המאמר הזה

(כפי שאני הבנתי אותו, כמובן), הוא להתיחס לילד כאל אדם שווה. כאל בן אדם שיודע מה הוא רוצה (גם אם הוא לא תמיד יודע להביע את הרצון שלו), ושמגיע לו שהתיחסו לרצונות שלו באותו כבוד שאנחנו מתיחסים לרצונות שלנו ושל בני זוגנו. אחרי שקראתי את המאמר הזה (לפני כמה חודשים) ומאוד אהבתי את המסר שלו, עשיתי לעצמי בדיקה - "איפה אני כהורה כופה את דעתי?". נחרדתי מהתוצאות. עד אותו יום, התיחסתי אל עצמי כאל אימא רגישה, המקשיבה לילדים שלה, מתחשבת ברצונות שלהם וכו´. מבט ביקורתי אחד והתברר שלי שבכל נקודת מחלוקת שבה יש קונפליקט בין מה שאורן רוצה לבין מה שאני רוצה - אני כופה את דעתי.יותר נוח לי ויותר קל לי, להגיד להם מה לעשות עכשיו מאשר לשבת ולדון על כל דבר ולהקשיב גם לצד השני, בכל תשומת הלב הראויה. האמת היא, שגם היום קשה לי לעשות את זה. אבל היום, אני טיפה יותר מודעת ואני משתדלת להפוך מצב בו הדיעות שלי ושל אורן מנוגדות - למצב בו יש שיחה בין שני אנשים רגועים בעלי דיעה שונה. כשאני מצליחה לעשות את זה (לא תמיד אני מצליחה, ולא תמיד יש לי את הסבלנות), מתקבל בסופו של דבר, פתרון שמתאים גם לי וגם לאורן. נושאים שלא עומדים על הפרק של משא ומתן הם: בטיחות ובריאות. בשני הנושאים האלה אין לי אף פעם ויכוחים. אורן, מבינה היטב את החשיבות של בטיחות (על גווניה) וכן, את הצורך בתרופות (כשצריך) כי, הוסבר לה והובהר לה בצורה הכי פשוטה "מה יקרה אם" (ולא על דרך ההפחדה, אלא, בשיחה). שאלת מתי מתחילים? לדעתי צריך להתחיל מהתחלה, לנו, כהורים שהם תוצר של חינוך שמשא ומתן היה מילה גסה בו, קשה לעבור "לצד השני". זה דורש המון תירגול. ודברים שהולכים מבחינתי בשן ועין עם אורן, הרבה יותר קל לי עם איתמר.

 

[עירית ל]

הבנו את המאמר באופן דומה

אני לאו דווקא תוצר של חינוך שלא מכיר משא ומתן. אי הסכמות ביני ובין אמא שלי תמיד היו וגם דיונים וגם מציאת פתרונות מקובלים על שני הצדדים. כמובן שאיני זוכרת איך היא נהגה כשהייתי ממש קטנה. לכן המאמר הזה "התלבש" לי כל כך טוב על החיים שלי. אולי תוכלי להתייחס למקום של בעלך בשינוי הגישה שעברת. בעלי מאוד שונה ממני וכרגע אני חושבת שבלתי מזיק (ובלתי נמנע) שיונתן יתמודד עם גישות שונות. אני לא מתכננת להתחיל "מלחמות" אבודות מראש, אבל אם ארגיש צורך לגרום לשינוי אצלו, הייתי רוצה לסמן מספר קטן של מטרות מוגדרות ולא לבקש ממנו בקשה אמורפית כמו שינוי גישה.

 

[נעה גל]

גישות שונות של הבעל

קודם אני אספר לך, שפעם היה לנו כבר דיון עם כרמית על גישות שונות של הבעלים בדברים עקרוניים. אני באותו דיון, ציינתי שאכן דני הוא חשוך, אבל הוא לאט לאט מתקדם אל האור הנכסף... באותה פעם דני נכנס לקרוא בפורום וגילה לתדהמתו שהוא "חשוך". מאז זו הבדיחה אצלנו בבית... הוא החשוך ואני המוארת. בכל אופן, באופן מאוד בסיסי, אין הבדלים משמעותיים בגישות של דני ושלי. אני קוראת הרבה יותר חומר ממנו ונחשפת לגישות שונות, באותה הזדמנות, אני חושפת גם אותו. אני קוראת משהו שאני אוהבת (כמו המאמר), אני מביאה לו גם כן לקרוא. בכלל, חינוך זה נושא שנמצא מאוד על הפרק אצלנו בבית, ואנחנו מדברים על זה המון, מקריאים אחד לשני קטעים מספרים. ומה אגיד? אני השתנתי וגם דני בהתאם. הוא עדין קצת מאחור, עדין הוא חולק על חלק מהדברים (אם כי, שום דבר לא ממש קריטי), אבל הוא משתנה. אבל צריך לזכור, שמלכתחילה הבסיס שלנו די דומה, וזה נושא שמענין את שנינו במידה רבה מאוד.

 

[ליאת +]

יונת - תודה

כמו מדברים אחרים שאת מביאה אלינו גם מהמאמר הזה מאוד נהנתי (ברמה העמוקה של המילה). ולגבי התגובות: קשה לי לדמיין איך אפשר ליישם את הגישה הזו על ילדנו מבלי לממש אותה קודם כל על עצמנו, מבלי לפקוח עיניים לדרך שבה גודלנו ולוויתורים שעשינו בחיינו עקב כך, מבלי להתאבל על מה שהפסדנו ומבלי לשנות דברים מהותיים בהתיחסותנו לחיים. מי שחייו מורכבים מ"צריך" (לדעתי זה כולל את רובנו): צריך להגיע לעבודה בזמן, צריך שהבית יהיה מסודר, ילדים צרכים להתנהג כך וכך , תוך כדי וויתר על רצונות אישיים יתקשה מאוד לכבד ולתת מקום לרצונות של ילדיו. אחרי כל זה.. - שינוי הגישה לילדים ? זה יהיה כבר קלי קלות.

 

[נעה גל]

את צודקת.

 

[לאה_מ]

אבל ה"צריך" שלנו נובע מבחירה.

כשאני צריכה לקום בבוקר וללכת לעבודה, זה משום שאני בחרתי לעצמי קריירה כזו, שמחייבת עבודה מחוץ לבית, ומשום שאני החלטתי שאני רוצה לשהות במשרד בשעות מסויימות, על מנת שאוכל לבלות עם ילדי בשעות אחר הצהריים (אחרת אף אחד לא ימנע ממני להגיע לעבודה יותר מאוחר). הבית שלי אולי "צריך" שהוא יהיה מסודר, אבל הוא ממש לא, ולמרות שבתאוריה הייתי רוצה שהוא יסתדר איכשהו (עדיין יש לי פנטסיה להביא את שתי המסדרות האלה, שקראתי עליהן פעם במוסף של "הארץ", כדי שאפילו לסוף שבוע אחד יהיה סדר בבית... עד שנבלגן הכל מחדש), ולכן אני גם לא דורשת סדר מהילדים שלי, מלבד מספר דברים בסיסיים (כמו שישימו את הבגדים המלוכלכים בכביסה), שנוגעים יותר לחיים המשותפים מאשר ל"סדר" כשלעצמו. וודאי וודאי שהילדים שלי לא "צריכים" להתנהג כך או כך. לכן גם קצת תהיתי על הדיון שהתנהל כאן למעלה בעניין לבישת מעיל או שקעים של חשמל. אני לא כופה על ילדי ללבוש בגדים. כשאנו יוצאים למקום כלשהו,ואני חושבת שיהיה קר, אני מציעה להם מעיל או סוודר. אם הם לא מעוניינים, אני לוקחת איתי ושמה באוטו - שיהיה. אחר כך אם יהיה להם קר הם יבקשו בעצמם, ואם לא - כנראה שלא קר להם. לא תמיד לכולם קר באותה מידה. למשל, אני תמיד פותחת את כל החלונות בבית וכשבן זוגי מגיע הביתה, הוא מבקש לסגור חלק, כי לא נעים לו הרוח. עניין של טעם אישי ושל מזג. בן זוגי ואני מאד שונים זה מזה. גם החינוך שקיבלנו בבתים שלנו, והאווירה שגדלנו בה, לא דומה. אצלו יש בית מאד פולני, מאד נוקשה, ואצלי יש בית הרבה יותר פתוח (כולל, כמובן, משא ומתן). אני זוכרת שכשהייתי בכתה ג´ עד כתה ו´ פחות או יותר, היה לאמא שלי משחק שנקרא "בלי אומר ודברים". לכל אחת מאתנו היתה תיבת דואר תלויה על הדלת של החדר שלה, וכל מי שהיה לה משהו על לבה, כתבה אותו לשניה. אז מאד אהבתי את זה, והיום, כשאני בעצמי אמא, אני חושבת שזה היה פשוט רעיון מופלא. בצורה הזו יכולתי לומר כל דבר, לספר כל דבר. מכיוון שדברים שרציתי לכתוב לא נאמרו פנים אל פנים, ואמי לא היתה צריכה להגיב עליהם מיידית, שום דבר לא נעשה בעדנא דרתחא, וכל התגובות היו שקולות ונבונות. נסחפתי קצת בסיפור, סליחה. מכל מקום, בן זוגי רק היום, דרכי, נחשף לצורת מחשבה אחרת. לאט לאט הוא משנה את גישתו. זה שינוי מאד איטי, אבל הוא בא לידי ביטוי בהרבה יותר מאשר היחס שלו לילדים. אז בשורה התחתונה, אני מתנהלת עם הילדים בשונה משי. אבל הילדים יודעים היטב איך פונים לכל אחד מאתנו, ואיך מתנהלת כל המשפחה כיחידה אחת. מכיוון שיש "סחף לכיווני", הדברים הולכים ונעשים פשוטים יותר. בכל אופן, ברגע שמקובל על בני הזוג שכל אחד מהם רשאי להחזיק בדעה אחרת, והעיקר הוא לכבד את דעתו של השני, וברגע שאף אחד לא מצפה מהשני שיתמוך בו "מול הילדים" (מה זה בכלל?) בעמדה שלא מקובלת עליו, אז אין הרבה בעיות.

 

[נעה גל]

מאוד אהבתי את הסיפור על אמא שלך

בכלל... מכל מיני הזדמנויות שאת מספרת על ההורים שלך, ניכר שהם השקיעו מחשבה בחינוך והיו פנויים אליכם. אני לא מאשימה את אימא שלי (אבל אני כן כועסת עליה), אבל היא לא היתה פנויה רגשית אלי ואל אחותי. היא התאלמנה בגיל 28 ביום בהיר אחד, והשנים הראשונות היו רק בשביל להאושש מההלם, ואז היא לא היתה פנויה אלינו. בשנים שאחרי ... אותי היא הפסידה, ואחותי הפכה לעומת זאת, לתלויה לחלוטין באימא שלי. בכל אופן... זה נכון שאת בחרת לך בקרירה הזו. השאלה היא, האם היית בוחרת בה בכל מקרה? גם במצב היפוטטי בו כסף לא מהווה שום בעיה, והוא יהיה שם לתמיד, ואין עליך לחצים לצאת לעבוד ולממש את עצמך (כאילו זה הערוץ היחידי בו נשים ממשות את עצמן). הרבה פעמים הבחירות הקטנות שלנו, נעשות בתוך מצב נתון, אותו לא בחרנו. ואני חושבת שלכך כיוונה ליאת+.

 

[לאה_מ]

לא נכנס לדיון מאד מעמיק בי

(אולי בהזדמנות, על כוס קפה...

). אני לא הייתי בוחרת את הקריירה שלי אם כסף לא היה מהווה בעיה. הייתי שמחה להיות עורכת בהוצאת ספרים. גם זה מאד בהסתייגות (לא כל סוג של עריכה, לא כל הוצאה). אבל את הבחירות האלה עשיתי בגיל 21, כשהייתי שונה מאד ממי שאני היום. בינתיים גדלתי, למדתי, התבגרתי, הבשלתי, אבל גם נוספה לי אחריות על אנשים אחרים. אז במסגרת האילוצים הכלליים, מצאתי את הדרך שנראית לי הטובה ביותר. אני מאד שלמה עם מה שאני עושה עכשיו. לא כי אי אפשר אחרת, אלא כי מתוך האפשרויות שאני רואה, מה שאני עושה נראה לי הטוב ביותר). וכל החיים שלנו הם מצב נתון - גם היכן אנו נולדים ולמי... אז אפשר תמיד לקחת את זה אד אבסורדום, אבל אני עדיין חושבת שיש לנו הרבה בחירה, ושאנחנו בהחלט מממשים את הזכות הזו.

 

[עירית ל]

הדיון על המעיל

לאה_מ, כשקראתי את תגובתה של נורית מ. על המעיל חשבתי בתחילה שלא לזה התכוונתי, אבל אחר כך הבנתי שהיא מאוד עזרה לי. אני תהיתי איך להמנע מלכפות על הילד את רצוני כשלא ברור לי רצונו - הוא עוד לא מדבר ולא ברורים לי למשל שורשי התנגדותו ללבישת מעיל. נורית מ. הראתה לי שלמרות שקל לפטור את התנהגותו כמחאה רגעית ולא משמעותית, יתכן שהיא מנומקת ושאני כן יכולה להעלות על דעתי את הנימוקים שלו. זו בדיוק דוגמא לצד המעשי שחסר לי בדיון על אי-כפיה. ולכן גם שאלות ההמשך על החשמל והחיתול.

 

[נעה גל]

אני חושבת שכל מה שנורית מ. עשתה

וכנראה גם יונת עושה בחינוך ילדיה, היא ההנחה הבסיסית שאם ילד מתנגד למשהו - יש לו סיבה טובה, והוא לא עושה את זה סתם בשביל "לבדוק גבולות", או "סתם בשביל להרגיז" או "סתם בשביל להתנגד". ברגע שעושים בראש סוויץ´ לסגנון חשיבה כזה, קל יותר למצוא פתרונות לרגעים כאלה. ואני מניחה שעם הזמן זה הופך להיות "טבע שני".

 

[limori]

אני מאד מסכימה איתך.....

זה כ"כ נכון. כל הענין הוא פשוט. ההורה רק צריך להבין שיש סיבה כלשהיא מאחורי התנהגות מסוימת. ולפני הסקת המסקנה שהילד עושה זאת על מנת להרגיז כדי אולי לחשוב מה מסתתר מאחורי ההתנהגות שלו. גם לי זה קורה המון פעמים. אני עוצרת לשניה חושבת ומגלה הפלא ופלא ..שהילד שלי לא עשה זאת על מנת להרגיז או על מנת למשוך תשומת לב הוא עשה זאת בגלל כך וכך.... לימור

 

[מירי,]

הנחה בסיסית שהופרחה!

אני כלל לא חשבתי שילד "עושה סתם דווקא" זו לא היתה בכלל אפשרות שהועלתה... אבל אז נולד בן , והוא היתחיל לגדול , ואני מבינה שיש ילדים שכן רוצים "סתם בשביל להרגיז" או "סתם בשביל להתנגד" או "לבדוק גבולות" , ו´דווקא´ כשהבנתי את זה וככל שאני מטמיעה את זה הופך לנו ליותר קל , כי כאשר אני מצבים של "סתם...." אני מראש נימנעת מאימות , ואני יודעת ששום הסבר או שום פשרה לא תעבוד , אני נותנת לו להרגע ואז ´יש על מה לדבר...´ אבל אז גם בד"כ כל הצעה שלי תתקבל בשמחה!

 

[limori]

אז אם בבעלים עסקיננו....

כבר כמה פעמים קראתי פה בפורום שאמהות כתבו שבעקבות החשיפה לפורום או בעקבות שינוי שהן עברו לאחר קריאת מאמר או ספר מסוים הן גרמו לבעל שלהן לחשוב אחרת ולהשתנות. (נעה, סליחה לא קשור לחינוך ילדים אלא חינוך בעלים) אבל אני משתוקקת לדעת איך אתן מצליחות???? אני באה מבית שונה לגמרי משל דיויד. אצלינו בבית אמא שלי לא יודעת מה זה השמת גבולות, היא לא יודעת מה זה לכעוס, ואם זה קורה כעבור כמה שניות אנחנו קיבלנו מייד חיבוק ונשיקות... כמעט הכל מותר... קשה לי להיזכר במה אסור היה לי לעשות. בגיל 16 חלמתי לטוס לפאריס עם אחותי שהיתה בת 8 ולא להיבהל אבל אמא שלי הסכימה וטיילנו לנו שבועיים שלמים... ואמא שלי לא דאגה אפילו לא לשבריר שנייה... ואנחנו כולנו ילדים עצמאיים בצורה יוצאת מן הכלל... אבא שלי טיפוס אחר לגמרי הוא איש עבודה אמא היא הדמות המחנכת ואבא מביא כסף... כך גדלנו... אל נחזור לעניננו... אני משתוקקת לשנות את הגישה של דיויד. הוא גדל בבית קשה אני קוראת לזה חינוך אנגלי נוקשה. אפשר לסםור על כף יד אחת מה מותר אצלו בבית כי הכל אסור. דיויד מטורף על הרצאות הוא מרצה לרואי... ואני ממבט מהצד על סף התקפי לב או ארוע לב בגיל מוקדם. הוא יכול להיות מרצה בפקולטה לפילוסופיה אני מקריאה לו את כל ההודעות בפורום אני מקריאה לו מאמרים אני מצטטת לו משפטים מספרים... אני מנסה להראות לו כל מיני דוגמאות מהחיים. אך הוא בשלו. אם אני באה בגישה שונה כי גם אני מחליטה המון פעמים להשתנות - הוא מייד מחייך ושואל אותי שוב קראת באתר של נעה?

מה סוד ההצלחה שלכן?

 

[נעה גל]

גם בעלים היו פעם ילדים... ואם אמא

שלהם עשתה טעויות... זה הזמן לתקן אותן

. עכשיו ברצינות, אין לי מושג ירוק איך זה להחיות עם בעל שיש לו גישה שונה לחלוטין בכל הנוגע לחינוך ילדים. דני ואני באנו מרקע פחות או יותר דומה וכל הבסיס שלנו מאוד דומה. לדני יש תואר בפסיכולוגיה, וכרגע אחד מהפרויקטים שהוא עסוק בם קשור לחינוך - אז בסופו של דבר, הנושא מאוד מענין אותו, ובגלל זה הוא כנראה, גם פתוח לשמוע דברים אחרים ולשנות גישות.