TIME OUT - ולא בכדורסל

[לאה_מ]

ציפי, לבקש מילד גדול שינקה את מה

שלכלך לא נשמע בעיני ענישה. הבהרת שההתנהגות הזו אינה מקובלת עליך, וזו התוצאה הטבעית והמיידית של ההבהרה הזו. אני מסכימה איתך שהבעת רגשות חשובה מאד ליחסים במשפחה. לכן אני חושבת, שכאשר הילדים שלי עושים דבר שאינו מוצא חן בעיני, בדרך כלל אם ידעו מה אני מרגישה, הם ישתדלו להמנע מלעשות אותו (כלומר, אם ילד קשקש על הקיר, ובתגובה אמרתי לו שאני מאד כועסת, אז אני מניחה שיותר זה לא יחזור על עצמו. אם הוא מספיק גדול - אז שינקה, ודאי - אחרת יוצא שאני צריכה לנקות זאת - כלומר, זה לא בתור עונש, אלא כחלק מלקיחת האחריות). אני חושבת שדוקא הבעת הרגשות מייתרת לפעמים את הצורך בענישה. כמו שאמרו כבר קודם, הענישה נובעת פעמים רבות מצורך של ההורים להוציא את הכעסים והתסכולים שלהם. הבעת הרגשות למעשה גורמת לכך שהרגשות יצאו החוצה בצורת מילים ולא בצורת עונשים. אחר כך אפשר לראות מה תגובת הילדים והאם נדרש מעשה כלשהו מצידנו נוסף על הבעת הרגש.

 

[אירית אבן-חן]

אין ילד שמקשקש יש ילד שמצייר

במקומות שאולי לא מקובלים על המבוגרים אבל בעיניהם זה מעניין לנסות איך הצבע יתקבל דווקא על הקיר או על הספה לדוגמא. אני תומכת בגישה שאם ילד התנסה בציור על הקיר וזה לא מקובל (אצלי בבית זו בעיה משום שאיך אפשר להסביר לילד שלאמא מותר לצייר על הקיר ולך לא?) אז צריך לנקות ואני מסכימה איתך לא בתור עונש (בכלל להוציא את המילה עונש מאוצר המילים) אלא בתור מעשה ותוצאה. רצוי גם לומר מה שציירת יפה בעיני אבל אם זה היה על דף היינו יכולים לשמור את הציור. אצלנו בבית לא מציירים על הקיר ולכן עכשיו צריך להפרד מהציור ולמחוק אותו (לנקות) מהקיר. ומובן מאליו שמי שצייר צריך למחוק כמו שמי שמשחק צריך לאסוף ועוד...הרגלים נכונים. ושוב בבקשה אל תגידו לילדים קשקשתם על ה... אלא רק ציירת (גם אם בעיננו זה נראה קשקוש, בעיניהם זו יצירה) אירית אבן-חן

 

[לאה_מ]

אירית, תודה על ההארה. ../images/Emo62.gif

 

[נעה גל]

מצד שני.... לא להגיד את המילה עונש

זה לא מה שישנה את התחושות של הילד. כבר ראינו שגם אם קוראים לזה "Time Out" זה עדין עונש בעיני הילדים. אני דווקא חושבת שבמילה עונש מותר להשתמש... (מה גם שילדים שומעים אותה מהגן ובמקומות אחרים), אבל לא כדאי להשתמש ברעיון...

 

[דסי אשר]

אני רואה שגם כרמית

עונה לך. לפי דעתי והבנתי, התגובה למעשו של עופר אינה עונש, אלא תוצאה טבעית שהביא על עצמו, כתוצאה מכך שהפר כללים שבגילו מזמן ידע אותם. הוא היה צריך לעמול ולנקות, כדי להפנים את האיסור הכל כך בסיסי שלך, שבא לו להפר אותו (מה שנקרא, "ניסה למתוח את החבל", או שפשוט "התחלק לו" ורצה להיות קטן..). מענין מה כרמית כותבת דסי

 

[אמיר.]

צפי .. נסיתי את שיטת השקוצ´

ככה הם קוראים לסקוצ´... והם (בשיטת הקלברי פין) התאהבו ברעיון ומאז הם באים לבד לבקש ... אבל ממשיכים לקשקש מדי פעם (בשיא ההתלהבות)...

 

[ציפי ג]

צריך לגרום תסכול

אני נתתי מחק.

 

[כרמית מ.]

גם אצלנו השתמשו בשיטת הריצה

(לרוץ עד קצה ה"שורה" (של הבתים) ובחזרה) - בגיל יותר מבוגר, כמובן. זה לא היה עונש, אלא מעין אמירה, שגם הובנה כך, בדרך כלל: יש לך עודף אנרגיה, תוציאי אותו בריצה, ולא בהצקות. בהחלט נראה לי דרך שאשתמש בה בעתיד (ובצורה שונה אני משתמשת כבר היום). אני רואה את זה כהכוונה, לא כענישה.

 

[מיכל של עינב ומעין]

כשחושבים על השיטה הזאת צריך לחשוב

גם על מצב שבו כאשר אומרים לילד time out או לך לחדר שלך הוא יגיד "לא רוצה". ואז מה? לקחת אותו בכח לחדר שלו? ואם הוא יוצא מהחדר אחרי שלקחו אותו בכח לשם? שוב להכניס אותו בכח לחדר? באותו רגע כבר אף אחד לא זוכר מה קרה מלכתחילה ועל מה היה העונש כי כולם עסוקים במאבק פיזי מאד מעליב וקשה לכל הצדדים. מנסיון

אני גם רוצה לצטט קטע מהספר "גם הילד יודע" של אלטה סולטר בדיוק בנושא הזה. "כל ילד המכבד את עצמו, שחונך לפיתוח תחושת ערך עצמי, פשוט יסרב ללכת לפינה או לשבת בחדרו, אלא אם כן הוא פוחד שמא יקרה לו משהו גרוע יותר אם לא יציית. לכן האיום הבסיסי באלימות קיים גם במקרים רבים שבהם שולחים את הילד לחדר, אף על פי שהביהביוריסטים הדביקו לעונש הזה את התווית התמימה לכאורה של "פסק זמן"".

 

[ימימה]

מסכימה

אני לא מענישה, לא רק מעיקרון - בדרך כלל עונשים הם פשוט לא במודעות שלי, והם לא התגובה שעולה לי בראש במצב של כעס. אני לא מגיבה כמעט אף פעם בתגובה של "אם/אז..." למה רק כ מ ע ט אף פעם? כי כמה פעמים, במצבים שבהם הייתי חסרת אונים מול התנהגות מסויימת, בד"כ קיצונית, שלא ידעתי איך להפסיק אותה (למשל שאביגיל בת ה-5 מנסה להכות אותי ולא מפסיקה כשאני אומרת לה, או לחילופין מציקה בלי הפסקה לנמרוד), אמרתי לה שתלך לחדר שלה, או שתכנס הביתה, אם היינו בחוץ. הבעיה היא, כמובן, שכשהיא בשיא ההשתוללות וה"אנטי", היא לא ממש צייתנית, ואז מה? נכנסתי למאבק משפיל ולא נעים לשני הצדדים. ואז אני מרגישה שלא רק שלא השגתי את מה שרציתי, רק הכנסתי את עצמי ואת ביתי לבוץ יותר עמוק. אצלי אם ככה, עונש הוא פתרון לא יצירתי, שנובע מחוסר אונים, ושאני נוקטת כשאני לא מצליחה לחשוב על משהו אחר מוצלח יותר, ולכן, בשבילי הוא גם פתרון לא רצוי, כזה שאני תמיד מתחרטת עליו בדיעבד, ואוכלת את עצמי, איך הגעתי למצב שנאלצתי להשתמש בו, ואיך לא פתרתי יותר טוב את המצב. לגבי השימוש בפתרון הזה הוא פשוט כישלון נקודתי שלי כהורה. ואנא - לא להעלב, אני באמת מדברת רק על תחושתי שלי כלפי המצב שתיארתי, ולא כשיפוט של מי שמשתמש בפתרון הזה והוא שלם איתו ומתאים לו.

 

[מני.ת]

בדיוק חשבתי על הנקודה הזו

כי גם אצלנו דניאל (4)עונה ב"לא רוצה", ומנסה להתנגד כשאנחנו מנסים להרחיק אותו מ"זירת הפשע", ולתת לו לנוח קצת ולהרגע. לא כדי להעניש אלא כדי להרגיע ולצנן קצת את הרוחות. אנחנו לא רוצים להפעיל כוח, אז מה שקורה בדר"כ זה שאנחנו מחזיקים אותו חזק, מחבקים ומלטפים עד שהוא נרגע, וכשהוא יותר רגוע מנסים לעניין בפעילות אחרת, בדרך כלל רגועה יותר. לפעמים קיים גם מצב שהוא מתחמק מאחיזתנו, וממשיך בהתנהגותו הקודמת, וצעקות וגעירות לא עוזרות -אם השעה מאוחרת והוא כבר עייף עושים אמבטיה ומבטיחים עוד סיפור לפני השינה או משחק קופסא רגוע, ובדרך כלל הוא מתרצה. אם זה באמצע היום, מעבירים את זירת הפשע לגן השעשועים, הולכים לקניות (אם צריך), לבקר חבר בקיצור משנים אווירה. אצלנו שיטת "פסק הזמן" מעולם לא עבדה...

 

[יונת ש.]

Time In ותיקון המצב (קצת ארוך)

עבור הרבה ילדים Time out (בעברית - "בידוד") הוא איום נורא ולכן לא פלא שרבים מצייתים. זה פשוט בגלל הרצון שלהם בקשר ובחברה. לא נראה לי שזה משהו שכדאי לנצל בשביל לגרום להם לשינויי התנהגות. מה שאני כן יכולה להגיד לטובת השיטה הזאת, זה שהיא נותנת להורים הזדמנות לנוח מהלחץ ולחשוב מה לעשות הלאה. ואגב, אני מכירה הורים שבמצבים כאלה יוצאים בעצמם ל- Time out, נושמים קצת, נרגעים, וחוזרים. יש מקרים שבהם באמת נראה שהילדים לא מסוגלים לעצור ולהפסיק את מה שהם עושים, ואז אפשר לעשות Time-in: לקחת את הילד לקצת זמן אחד-על-אחד, אבל מחוץ לסיטואציה שגרמה לכל המהומה. כרמית כתבה על זה כאן, ועוד כמה אמהות. אבל באופן כללי, נראה לי שמאוד לא יעיל להגיד לילדים מה לא לעשות. הרבה יותר יעיל להגיד להם מה כן לעשות, בלי כעס. למשל, אחרי שהילד שפך את השוקו על הרצפה, לתת לו את הסמרטוט ולהגיד "תנגב" (בקול רגיל, כאילו זה הדבר הכי ברור בעולם). או אם הילד זורק חול על ילדים אחרים, להראות לו איפה כן אפשר לזרוק חול: "תזרוק כאן בפינה, איפה שאין ילדים". אם אנחנו מניחים שהילדים לא עושים את הדברים האלה מתוך כוונה רעה, אז ברור שאין גם שום טעם להעניש. יש טעם ללמד אותם מה כן לעשות, יש טעם למלא צרכים שלהם. למשל יש אנשים שכשהם רעבים הם מתנהגים נורא, וקצת אוכל פותר את הבעיה. יש הרבה ילדים שכשהם רעבים לאהבה הם מתנהגים נורא, וקצת תשומת לב מתקנת את המצב.

 

[Iris & Ron]

ממש נהניתי "לדבר" איתכן! ../images/Emo33.gif

ולקרוא את מחשבותיכן בשני הנושאים שהעליתי. עזרתן לי מאוד! תודה! איריס

(הייתי חייבת, אני מתה על חיפושיות)

 

[אירית אבן-חן]

מסכימה עם יונת.ש (שלום?) בכל מילה

 

[יערה+]

אני מרגישה שאני עושה את זה

אפילו בלי לשים לב, אבל לא בצורה כזו כמו שעושים האמריקאיים (עבדתי שם כאופר שנה וחצי). ירין לפעמים גם בלתי נסבל, ונמאס לו והוא מיילל ומתחיל להציק, אז פשוט אני נותנת לו מוצץ, ומשכיבה אותו בצד על כרית לזמן מה, עד שהוא נרגע, לרוב זה עובד. אם לא אז סיבוב בחוץ, אבל זה לא נחשב אצלי ענישה אלא זמן רגיעה ואני חושבת שזה טוב ולא רק לילדים גם לנו זה חשוב מדי פעם לעשות פסק זמן. אני לא אוהבת את הגישה לשלוח לחדר, כי זה לא עונש, זה סתם יגרום לילד א לאהוב את החדר שלו. גם בבית הילדים, יש ילדים שצריכים לפעמים זמן רגיעה, אז שולחים אותם לפינת ספר או משהו כזה לכמה דקות ואז הם מקבלים כוחות חדשים וזה עושה להם קאט מסויים במהלך היום ומרגיע אותם.