TIME OUT - ולא בכדורסל

[Iris & Ron]

TIME OUT - ולא בכדורסל ../images/Emo82.gif

זאת שאלה חינוכית תלויית תרבות, אולי... אנחנו חיים בארה"ב, ופה, לפחות היכן שאנחנו גרים

, נהוג להכריז על TIME OUT כשילדים רבים/מתפרעים/מגלים ביטויי אלימות וכדומה. איך זה נראה? תדמיינו שילד בן שנה וחצי בערך זורק חול בארגז החול, ואזהרות האם לא עוזרות. מה עושים? TIME OUT - מזיזים את הילד הצידה, מושיבים אותו בצד לכמה דקות ל - QUIET TIME ואז מחזירים לפעילות. חלק מהפעמים שראיתי את זה נעשה אז שולחים לחדר (טעות בעיני! אז החדר נתפס כעונש) או שפשוט מפסיקים מיידית את הפעילות (למשל, השתתפות היומולדת) ועוזבים את המקום פיזית. לא יודעת, לי זה לא נראה, אני לא אוהבת עונשים ומקווה לא להזדקק להם בעתיד, וזה נראה לי יותר מביש את הילד מבחינה חברתית מאשר מחנך אותו. מה המחשבות שלכן הנושא? אתן מענישות? על מה?

 

[לאה_מ]

לגבי ענישה - אני גיליתי שזה משרת על

פי רוב את האינטרס של הרגעת הכעס ההורי, ולמעשה לא אפקטיבי ככלי חינוכי. אני נמנעת ככל האפשר מלהעניש את ילדי. גם לא הייתי רוצה שמישהו (למשל, הבוס שלי) יעניש אותי, גם אם עשיתי משהו שאינו עולה בקנה אחד עם המצופה ממני או עם הכללים הנדרשים. אני חושבת שהטלת עונש מסיחה את הדעת מהדיון במעשה עצמו או בשאלות הנובעות ממנו לתחושות של כעס ועלבון הנובעות מהעונש, וזה לא רצוי. כשהשתחררתי מהצבא נסעתי לארה"ב והייתי שם או-פר במשך כמה חודשים - טיפלתי בשלושה ילדים. גם שם העונש הנפוץ (שההורים השתמשו בו בנדיבות יתרה) היה "לך לחדר שלך" - מאז כבר שמעתי את זה הרבה פעמים וזה לא ממש מפליא אותי, אבל אז זה בכלל לא נראה לי כמו עונש - אם אתה רוצה להעניש את הילד שלך, למה לך לשלוח אותו למקום מלא צעצועים וכל מיני דברים כיפיים??? אבל עובדה שזה עבד, וכך הם התחילו לראות בחדר שלהם "מקום של עונש", וגם זה לא ממש הכוונה... אז אני חושבת שפסק זמן הוא עקרון נכון, של הקדשת מחשבה למעשה ולתוצאותיו, שלפעמים צריך להתנתק מהרגע ולהסתכל על הדברים "מבחוץ" כדי להבין, אבל היישום של זה לא נראה לי נכון. אין הגיון בניתוק ילד ממסיבת יום הולדת שהוא מבלה בה, אלא אם האם אינה מסוגלת להשאר עמו שם. הניתוק שלו לא מלמד אותו כיצד יש להתנהג בחברה, ואם כך - מה השגנו?

 

[חנה גונן]

ללאה-ענישה ../images/Emo9.gif

צודקת במאה אחוז שלך חנה גונן

 

[anat30g]

מרגיע

אני בעד ל"פסק זמן" - מניסיון שלי עם הבכור שלי היום בן 8 - שעונשים לא היו אפקטיבים עליו וגם פרסים לא (אם תתנהג יפה תקבל...) - כי כשהוא התנהג/מתנהג רע זה לא בגלל תכנון מוקדם או בהכרח רצון להרע - אלא חוסר יכולת שלו לשלוט ברגשות/בכעסים/ביצרים שלו... לכן לקיחת פסק זמן מאפשר לילד לאסוף את עצמו ולהרגע ולחזור לפעילות שהוא מאושש... כמובן שזה צריך לעשות בצורה הנכונה שילד יבין שמטרת "פסק הזמן" היא לגרום לו להרגע ולא הזדמנות למשחק נוסף בחדר שלו. כמו כן - לא על כל ילד זה עובד - להשתמש בזה האופן גורף בכל ילדי הגן זה נראה לי לא נכון... (על הבת שלי למשל זה בכלל לא עובד - מבט אחד של אבא שלה או שלי ישר מיישר אותה ומרגיע אותה - היא לא זקוקה לפסק זמן להרגע). ענת

 

[כרמית מ.]

לפעמים יש צורך בשינוי

כשאחד הילדים נכנס למצב רוח "קרבי" שבו כל דבר מעורר בכי/ריב, זה סימן שצריך לשנות אווירה. לפעמים הסיטואציה היא כזו, שאנחנו לא רוצים לעשות שינוי כולל (למשל - בזמן ארוחת ערב בחדר האוכל, או ביקור אצל הסבים), ואז אחד מאיתנו יוצא עם הילד הבוכה החוצה. הכוונה היא לא להעניש אותו, אלא לאפשר לו להרגע. יש משהו באוויר הפתוח, ובגירויים החולפים שם, שבדרך כלל תוך זמן קצר הוא נרגע, ואפשר לחזור פנימה בצורה נעימה. יחד עם זאת, לאחרונה נוכחתי, שהם כן חווים את זה כמעין עונש: היינו אצל הסבים, ואוריין נכנס למצב כזה, אז לקחתי אותו ויצאתי איתו. בדרך הוא אמר "לא רוצה כוכבים" (בפעם הקודמת שהייה אירוע כזה, אבא יצא איתו לראות כוכבים). היינו בחוץ זמן מה, באופן מהנה (ישיבה על טרקטור..) ואז חזרנו פנימה, וסיפרנו לסבתא ומיתר מה עשינו - כמובן שמיתר גם רצתה לצאת החוצה, ואוריין אמר לה "אבל אני בכיתי". הסברתי להם שאפשר לצאת החוצה גם אם לא בוכים, אבל זה נתן לי נקודה למחשבה... אני עדיין חושבת שיציאה החוצה, עם הילד, היא פתרון טוב לצאת מתוך מעגל קסמים, ואני מקווה שזה לא נחווה כעונש.

 

[דסי אשר]

כרמית,בדיונם בIOL כבר

כתבתי את דעתי, שעוררה מחלוקות רבות, על המנגדותי למושג ולמעשה העונש, ובמקביל לו הםרס. אז הצכתי כמה קווים הן של הצבת גבולות והן של "תוצאות טבעיות" - שיזומות על ידי ההורה, אך מובנות ונתפסות על ידי הילד ,למרות נסיונות המחאה. אני זוכרת שהתגובות היו קשות, ואף הובא מאמרו של לסרי 0כך נדמה לי שמו, מאתר "חנוך אחר" תור השוואה של הצבת גבולות לאילוף. כמובן יש דיעות לכאן ולכאן. אני ורבים כמוני, שלא מופיעים כאן בפורום(לא כולם "מחוברים לקבוצה שכזו" חושבים כמוני. החשוב , כמו שבצהל אומרים: "מבחן התוצאה" והתוצאה קשורה הן בתגובות הילד/ה, רגשותיו ועמדותי כלפי צעדי החנוךשך ההורה, ורגשות ההורה כלפי צעדים אלה. האם גם אצלכם היוםהילדים קצת מבולבלים משום , אולי, שינוי השעון? דסי

 

[כרמית מ.]

לא הבנתי הקשר להודעתי

אני זוכרת את הדיון ההוא - והסכמתי איתך ברמה העקרונית, אם כי חידדתי את ההבדל בין תוצאות טבעיות והגיוניות, ולא כל כך הסכמתי לגבי התגובה בדוגמא הספציפית שנתת אז (אבל אין מה לחזור על בדיון ההוא). אני לא רואה ביציאה החוצה סוג של עונש, וגם לא "תוצאה הגיונית" (טבעית היא בטח לא). יש מצבים שבהם האמירה (לאו דווקא במילים) היא "אם אתה לא יכול לעשות את הדברים בצורה סבירה (בעיניי, כמובן), אתה לא יכול לעשות אותם בכלל". אני משתדלת להשתמש בזה, רק כשבאמת לא ניתן לאפשר לעשות את הפעילות בצורה שהילד עושה (מסוכן מדי או פוגע באחרים). במקרה שתיארתי, הכוונה היא לשבירת "מעגל קסמים", ע"י יציאה החוצה להתאווררות. במידת האפשר, באווירה טובה - ובלווית אבאמא. בדרך כלל, אנחנו משתמשים בזה, לא כשהילד/ה עושה משהו לא רצוי, אלא כשהוא בלחץ ומתח שגורמים לכל דבר להיות טריגר לבכי/צעקות/ריבים. אפשרות אחרת (במקרה שלנו - אם אני לבד בבית, ולא יכולה להשאיר את השני לבד, ולא יכולה/רוצה לצאת עם שניהם) - "בוא תעזור לי" - להצמיד את הילד אלי ולעשות "משהו משמעותי" - בדרך כלל עבודות בית, כשהילד עוזר לי.

 

[דסי אשר]

כרמית, עכשיו אנחו מבינות

הי, לא חשבתי שהתכוונת לעונש, ובטח שלא תוצאה הגיונית. עכשיו אני מבינה, ממה שכתבת, באיזה מצבים את משתמשת בדרך זו, שהיא נראית לי יפה וענינית. הסיבה שהבאתי , רק לזכרון את הדיון מאז, היתה שספרת שלאחרונה דרך זו לא כל כך עובדת, ומהתאור הראשון נשמע כאילו הילד "לא יודע" כללי התנהגות ליד שולחן הארוחה - " אם אתה לא יכול לעשות את הדברים בצורה סבירה.... (כמו שכתבת). עכשיו הבנתי אחרת לגמרי, ולכן , אכן אין שום קשר בין הדברים שאני כתבתי , לבין התגובה הראשונה שלך. אני חושבת שמכתבך/תגובתך מראה שאין חלוקי דיעות בנושא זה ביננו. דסי

 

[אמא יקרה לי]

אני לא מענישה כי בשלב זה אין צורך

בני בן שנתיים ועדיין לא נתקלתי בהתנהגות שלילית שחוזרת על עצמה עד כדי "דווקא" ולכן אנחנו לא מענישים אותו. מספיק שמרימים קול או כועסים מאוד והוא נעלב ומפסיק את הפעולה המכעיסה/מסוכנת/בלתי מקובלת. נראה לי שזהו עונש מספיק עבורו אבל הרעיון שאת מתארת ושאני מכירה אותו כ"פסק צינון" מקובל על הרבה מחנכים והורים. אני חושבת שצריך לאפשר לילד לבחור: רצוי שתתנהג יפה אבל אם לא תלך למקום מסוים (לא לחדר שלך) תחשוב על מה שעשית ואז תחזור. אני עוד לא יודעת אם אני מסכימה עם הדרך או לא אבל בהחלט מקובל עליי שצריך להעביר לילד את המסר (מראש) שאם הוא מתנהג באופן לא מקובל יש לזה תוצאות והתוצאות יכולות להיות שהוא יורחק מן המקום כי הוא מפר את הכללים (מכה ילד אחר וכו´)

 

[מירי,]

תחשוב על מה שעשית...

זה היה פתרון די בולט עם דודו ... רק מה מהר מאוד הוא איבד כל אפקטיביות כי אחרי כמה שניות ,הוא היה נרגע חוזר ומיד אומר "... חשבתי ואני לא אעשה את ז השוב..." אז נכון שהישגנו רגיעה , אבל בהחלט לא פתרנו שום בעיה... אנחנו משתמשים בענישה , אבל משתדלים שהיא תהיה ישירה למצב שנוצר: קישקוש חוזר על הקירות- לוקחים את הצבעים , הפרעה למהלך המישחק- הוצאת הילד המפריע מהמקום וכד.. כאשר דודו אכן נכנס למעגל כעס ובכי , שפשוט לא נשלט ומתחיל מכל סיבה הפתרון שמצאנו יחד הוא חיבוק ובכי כשהוא עלי עד לרגיעה...

 

[נעה גל]

אני השתמשתי עם אורן ב"Time Out"

ואז חשבתי שהמצאתי את הגלגל, אבל מאז עברו מים בירדן ואני כמעט לא משתמשת בזה. למה רק כמעט? כי לעיתים רחוקות אורן ממש בוכה בלי שליטה והיא צריכה קצת מנוחה, אז אנחנו מבקשים ממנה לנוח במיטה שלה, או שלנו (מה שבא לה) ולחזור אלינו כשהיא רוצה ורגועה. הטיעון המרכזי שלי נגד הוא, שזה אכן עונש ופסק זמן נתפס גם כעונש בעיני הילד. והבעיה המרכזית עם "עונשים" היא, שנותנים אותם בזמן שכועסים, ואז גם מענישים בדרך הקלה ביותר להורים. ולעונש יש מימד של השפלה והעלבה של הילד ולא זו המטרה. כלומר, מי רוצה שהילד שלו יגיד לעצמו בלב "אני אתנהג יפה כדי שאימא ואבא לא יעליבו אותי"? והבעיה עם פסק זמן שהוא יעיל למדי, ובגלל זה גם משתמשים בו הרבה, אבל לא מתמודדים עם הבעיה האמיתית שיש לילד. והבעיה עם לא להשתמש ב"פסק זמן" היא שצריך להיות מאוד יצירתיים (לפי הסיטואציה) לגבי איך לעשות שהוא יפסיק להתנהג כך, ולא תמיד יש את הזמן להיות יצירתיים, ולא תמיד אפשר להיות יצירתיים בזמן כעס. בקיצור, אני לחלוטין לא מגובשת בכל הנוגע לזה. יש מצבים שכהורה אתה מרגיש שכרגע אין דרך אחרת, אלא, להרחיק את הילד. אבל אינטואיטיבית ההרגשה שלי היא שזו לא הדרך הנכונה, ולכן, אני ממעטת מאוד להשתמש בה. ומשום מה יש לי הרגשה, שהפושטק הקטן שלי יעשה לי בית ספר בכל הנוגע לעונשים וללצאת מהכלים.

 

[לאה_מ]

נעה, סיכמת את זה נפלא.

מתוך אותה מגמה - שלא להעניש מתוך כעס או עלבון שלי - אני משתדלת מאד לא להגיע ל"נקודת הרתיחה", אותה נקודה שבה הכעס או התגובה שבאה בגינו, הם בלתי נשלטים. אם ההתנהגות "המרגיזה" שלהם מופנית כלפי (או לאו דוקא מופנית כלפי, אלא מפריעה לי), אני משתדלת לומר להם איך אני מרגישה. הרבה פעמים זה מספיק כדי לגרום להם להפסיק מיזמתם (בלי צורך בעונש או כל אמצעי אחר). אם ההתנהגות שלהם מופנית כלפי אחרים, אני מנסה להציב אותם במקום אותם אחרים. שוב, לא תמיד זה עובד, וודאי לא בכל גיל. אבל ילדים גדולים יותר בדרך כלל לא עושים את הדברים מתוך רוע, אלא ללא מחשבה.

 

[חנה גונן]

לנעה -ענישה

מסכימה שלך חנה גונן

 

[michal@gal]

אני השתמשתי בשיטה הזאת

ולדעתי הנסיון היה מוצלח. השימוש העיקרי בחודשים האחרונים היה במקרים שבהם אופיר היה מכה ילדים קטנים יותר ללא שום פרובוקציה מצידם, ואז הייתי לוקחת אותו ל"פסק זמן" בצד. כנראה שזה עבד, כי הוא הפסיק להרביץ. לי זה נראה מאד מתאים שהוא יראה שאם הוא דוחף ילד קטן בשביל לקחת לו את המשחק שבו הוא עוסק, הוא לא יקבל את המשחק אלא יאלץ להפסיק לשחק בעצמו. בגילאים גדולים יותר, קרה שהבת שלי "איבדה שליטה" (השתוללה בצרחות בלי אפשרות להרגיע אותה) ואז שלחתי אותה לחדרה להירגע. לפעמים יש מצבים שלדעתי ילד לא צריך לצאת מהם ללא עונש.

 

[ציפי ג]

כדברי סבתי : GO RUN AROUND

THE BLUCK. ורצנו הרבה. אני דווקא אהבתי לצאת לשיטוטים האלה אחרי השתוללות, וגם ילדי נהנים להרחק ממני כאשר הם עושים משהו שמאוד צורם לי. שני הצדדים נרגעים, ויכולים ברוגע לדון בכעסים שהם בד"כ הדדים. ואני בהחלט מענישה, אם כי בד"כ ענישה שמתאימה למעשה. אמא שלי לא הענישה אותנו, אבל בתמורה, היו הנאומים הנישאים בחלל האוויר למשך חצאי ימים, מעייפים פי כמה. השאלה בעונש, אם הוא משיג את התוצאה הרצויה. אם לא אז לא כדאי להעניש, ואם כן, אז זו דרך חינוכית בהחלט סבירה בעיני.

 

[נעה גל]

השאלה היא, אם כך, מה התוצאה הרצויה

? גם לתת פליק לילד משיג את התוצאה הרצויה - באיזה מחיר? אם, תוצאה רצויה היא - "שהילד לא יעשה כך וכך" אז אכן, עונשים משיגים את מטרתם. אבל אם התוצאה הרצויה היא "שהילד לא יעשה כך וכך כי הוא מבין למה" אז אני חושבת שעונשים מחטיאים את המטרה.

 

[ציפי ג]

כאשר העונש קשור למעשה

אז התכלית שלא מובהרת לילד. וגם צריך להתאים את זה לגיל. לדוגמא אם איתי בן שנה + יקשקש על הקיר, אני אתן לו נייר, ואני אגיד לו לצייר על הדף. אם נועם בן ארבע יציר על הקיר, אני אתן לו ניר אגיד לו לצייר על הדף, ואסביר לו שזה מאוד מכוער בעיני שמקשקשים על הקירות וזה אסור. אבל כשעופר בן שש עושה את זה, פשוט הוריתי לו לעמוד על יד הקיר ולמחוק את הקשקוש. לקח חמש דקות של עבודה מאומצת, שלאחריה הוא בא ואמר שזו עבודה מאוד קשה, והלקח הופנם.

 

[כרמית מ.]

תוצאה הגיונית או עונש

אז בכל זאת חוזרים לויכוח הישן מ-IOL... למחוק את הקשקוש, יכול להיות עונש, ויכול גם להיות תוצאה הגיונית (אם כי לא טבעית) של המעשה. ההבדל, הוא בעיקר בגישה, אבל בעיניי, זה הבדל משמעותי. האם הוא מנקה כי את כועסת על מה שעשה, וכדי ש"ישלם על מעשיו הנלוזים" או כי הקיר צריך להיות נקי (ככה בחרתם לחיות), וכיוון שהוא לכלך, הוא צריך לקחת אחריות ולנקות (אגב - מה אם הוא היה מציע לצבוע (בעצמו) את הקיר?).

 

[ציפי ג]

אם זה קיר חיצוני

שיצבע. בבית, כשיהיה קצת יותר גדול. לא הייתי ביואל בתקופה ההיא. אני מענישה כי אני כועסת ורוצה שהקיר יהיה נקי. אני מאמינה גדולה בזכותי לכעוס על ילדי, ובזכותם לכעוס עלי. אם ילד שלי מתנגד לסידור החדר בטענה שהוא לא בלגן, אז הוא יסדר את החדר כמה ימים ברציפות, בידיעה שבבית אחד עושה עבור השני. כשאני מענישה כך, אני יודעת שהילד יכעס עלי, וזו זכותו. אבל הוא הבין טוב מאוד, לא להעלות את הטענה הזו בפני שוב. אני כמובן יכולה גם לשוחח איתו על כך וללבן את הדברים, ולהסביר ולהבהיר, אבל אחרי שניסיתי שיטה זו כמה פעמים, שיטת הענישה נראית לי טבעית לגמרי. לא הייתי רוצה לחיות בבית בו אני לא יכולה להביע את רגשותי, שמא ילדי יפגעו. הם רק ילמדו מזה, לא להביע את רגשותיהם.

 

[דסי אשר]

ושוב, מעניין מאד לקרוא

אבל לא אומר שאני מסכימה(הדדי ביננו). מאד נהניתי לקרוא את דבריך. ברור לי, שברור לך מאד תפקידך ההורי, ואת שלימה איתו.אני חושבת שמצב זה חשוב מאד, הן מבחינת הילדים והן מבחינת ההורים. ולא שהתנהגותך אימפולסיבית. זוהי עמדה חינוכית מנומקת, לאור מחשבה, נסיון חיים, איזה "מודל" של משהו בחייך. מבחינתך- אפשר לומר, ואני מניחה שאני לא טועה, שבביתך קיימת אווירה של "כבד את אביך ואת אמך". רק בהשוואה, הורינו אולי לא נהגו נכון לחלוטין אתנו, אבל היו בטוחים בדרכם החינוכית ולא מבולבלים ומלאי לבטים כמונו(ואני לא משווה אותך לאימי ז"ל, שבבטחון נתנה לי על הישבן אם הכעסתי אותה כאשר רבתי עם אחי הצעיר). אנחנו כילדים הערכנו את מקומם ההורי, אולי יותר מידי , לטעמי, כי הם בוודאי לא היו מושלמים, ובהחלט גם "העליבו אותנו" כאשר נתנו לנו סטירה או פליק בישבן, למשל. דסי