פורום חינוך לגיל הרך

אני מתחילה במה שקפץ לי לעין ואני מצטטת אותך:
"...האם זה בסדר שאמרתי לו: זה לא נעים לנו שאתה בוכה? אולי אני שוללת בזה את האפשרות להביע רגשות שליליים?..."

לדעתי (האישית ביותר), זה לא בסדר להגיד "זה לא נעים לנו שאתה בוכה" (בניגוד ל-"זה לא נעים לי שאתה מרביץ"). למה? לא בגלל שאת שוללת את האפשרות להביע רגשות שליליים, אלא, בגלל שכאשר הוא ירגיש רצון לבכות ולצרוח הוא יתחיל לחשוב (כשהוא יהיה גדול) "אולי לא כדאי לי לבכות לידם כי זה עושה להם עצוב, ואני לא רוצה שהם יהיו עצובים בגללי". ואח"כ אנחנו מוצאים את עצמנו עם בני נוער שלא מביעים שום רגש ולא מדברים עם ההורים.
כמובן, שהלכתי מאוד רחוק עם הדברים, וכמובן, שזה לא יקרה מפעם פעמיים, ואפילו עשר שעושים את זה, וכמובן, שגם אני לצערי מוצאת את עצמי משתמשת בשיטה של "רגשות אשם" (וזה מה שזה עושה)-כי זה עובד טוב.

אז במקום להגיד לו פעם הבאה "זה לא נעים לי שאתה בוכה", את יכולה להגיד לו "אני מבינה שאתה מאוכזב", "אתה כועס שלא הרשינו לך עכשיו לנהוג?" וכו´. וכך את גם נותנת לגיטמציה לדרך ההבעה של הכעס והאכזבה, וגם משיימת את הרגשות, וכשהוא יהיה יותר גדול (ממש קצת.. עוד שנה בערך) הוא ידע להגיד לך איך הוא מרגיש בדיוק (אגב, זה לא חוסך את הבכי, אבל זה עוזר להבין...).


לגבי דחיית סיפוקים. לא הייתי מצפה מילד בן שנתיים (וגם 3 ו-4 ו-5, ואפילו מכמה מבוגרים) לדחות סיפוקים. זה דורש המון בגרות ולא כולם מסוגלים לעשות את זה (ובטח לא בגיל שנתיים) וזהו תהליך נרכש. לכן, לדעתי, כדאי לנסות לשלב בין "מה שחייבים לעשות עכשיו ואין ברירה" לבין "אני רוצה לשחק עכשיו".
אם באמת אין ברירה וחייבים לסוע עכשיו למקום מסוים - אז גם אם הילד כועס ובוכה- מכניסים אותו לכסא ומדברים איתו (אותה שיחה שהסברתי מלמעלה), ומבטיחים לו שהוא יוכל לשחק במועד מאוחר יותר. כדאי לנקוב בדיוק במועד וגם לעמוד בהבטחה (חשוב ביותר). הוא מצידו יעשה את העבודה שלו, ויבכה ויצרח ואחרי עשרות ואולי מאות פעמים של אותה פרוצדורה - הוא בסוף יפנים (ובטח הוא גם יגיע לגיל 17 ויהיה לו רשיון וגם אוטו משלו... והוא כבר לא יצטרך לבקש ממך רשות לשחק באוטו ).

מצד שני, אני מציעה בכל פעם לפני שמסרבים לעשות משהו שהילד רוצה לעשות, לחשוב טוב "האם אני באמת חייב לסרב?" - האם באמת אי אפשר לאפשר לו עכשיו לשחק? מה זה משנה אם הוא משחק עכשיו או אח"כ ליד הבית (אני סתם נטפלת עכשיו לדוגמא שלך -קחי את זה באופן כללי)?
באופן אינטואיטיבי לא נראה לי נכון ללמד או לתת דוגמא של "דחיית סיפוקים" ע"י הפעלת כוח שרירותית - "נוסעים עכשיו, כי ככה אני אמרתי".וזו בעצמה דוגמא לאי דחיית סיפוק - "אני רוצה לנסוע עכשיו אז נוסעים" והדגש הוא על אני רוצה ולא על אני חייב.


ודבר אחרון וחשוב לא פחות. אני בניגוד לבעלך לא חושבת שהוא קיבל את המסר שהבכי משתלם, אלא, שאימא ואבא מקיימים הבטחות.
ועוד דבר לגבי תחושות בטן קשות (שיש לכולנו מדי פעם בגלל דברים שאנחנו עושים) - מה שהיה היה. לא כדאי לחשוב על זה שוב ושוב כי הגלגל כבר לא יחזור אחורה. אבל כן כדאי להסיק מסקנות ולחשוב איך לנהוג בפעם הבאה.
ולגבי הצבת גבולות - זה כבר דיון שלם בפני עצמו.

גם לי מאד צרם המשפט של שלילת האפשרות להביע רגשות שליליים, אבל לא רק מהאספקט שנעה ציינה, אלא גם משום שהרי גם לכם מותר להביע רגשות שליליים. אז באמת "לא נעים לנו שאתה בוכה" זו תגובה לא ברורה, משום שהיא לא מסבירה מה בעצם מפריע לכם בבכי שלו, ועלולה להתפרש כאי לגיטימציה לבכי, אבל ניתן אולי לומר "אנחנו מבינים שאתה מאוכזב, ובכל זאת נוכל להבין אותך טוב יותר אם תשתדל לדבר ברור" או "מאד מפריע לנו שאתה צועק כשאתה מדבר איתנו" או משהו שמבהיר טוב יותר שההתנגדות שלכם היא לא לעצם העובדה שהוא מביע את רגשותיו בבכי, אלא למה שמטריד באותו בכי.
לשאלה האם מכך שתענו לבקשתו כשתגיעו ליעד הוא ילמד שהבכי משתלם - לדעתי לא. לדעתי מאד חשוב שההורים יקיימו את הבטחותיהם לילדים. אז אם את לא מתנגדת עקרונית לבקשה שלו, ומסכימה להענות לה מאוחר יותר, לדעתי יהיה נכון להסביר לו מדוע עליו לחכות, לגלות אמפתיה לאכזבה שלו ולקושי שלו להמתין (גם כשהוא מובע בצורת בכי), ובהחלט לקיים את ההבטחה בהגיע המועד המובטח. עניין הבכי הלא משתלם יבוא לידי ביטוי בנושאים שאותם את לא מוכנה לאפשר, ושבהם לא תכנעי ללחצים שיבואו בצורת בכי. הוא ילמד להבחין בהבדל, שלא נובע מהבכי אלא מתשובתך - האם את מוכנה או לא מוכנה להענות לבקשתו. אני אישית, בהכירי בחולשותי, משתדלת להגיד "לא" כמה שפחות פעמים, וכך נמנעים חיכוכים, אבל בעיקר, נמנע מצב בו אני צריכה "להכנע" ולשנות את דעתי, וכך לשדר מסר דו משמעי.

ככה אמרה לי חברה, כשהרגשתי שאולי אני לא שמה לילדה שלי גבולות, כשאני משנה את דעתי לעתים כשהיא מתעקשת. (כמובן לא ביחס לדברים עקרוניים כמו כסא בטיחות) אז נרגעתי: לי יש עמדה, לה יש עמדה, יש משא ומתן, ויש פשרות. אני טיפוס פשרן וותרן מטבעי, מה לעשות. הילדה היום בת חמש (השיחה עם חברתי הייתה כשהיא הייתה בערך כשהייתה בת שנתיים +-), וממש אין לה בעיה של חוסר גבולות, ועל כך יעיד כל מי שמכיר אותה.
מה שכן, יש פעמים שאני מרגישה שהיא צריכה שאני אתעקש ולא אוותר, היא פשוט זקוקה כנראה באותו רגע לגבול, והיא יודעת להבהיר את זה. במקומות האלה אם אוותר (וכמובן שכבר עשיתי את הטעות הזו יותר מפעם אחת) אגרום לה לבלבול ולחוסר אונים יותר גדול מאשר אם אתעקש. לפעמים אני מבינה את זה רק בדיעבד, אחרי ששיניתי את דעתי והסכמתי למשהו שהיא רצתה, ואז היא מגיבה בכעס גדול יותר או בדחייה מוחלטת של מה שהיא כרגע נלחמה להשיגו עד טיפת האויר האחרונה...
יש אפילו מצבים שבהם אני מרגישה שהיא יוצרת עימות במכוון, כדי להגיע למצב שבו אני מציבה גבול (ואני אומרת - לפחות יש לה מספיק שכל לדרוש ולקבל את מה שהיא צריכה...)

אני מרגישה שכשאני מוותרת אינ מלמדת אותו שני דברים:
האחד - כשמשהו באמת חשוב לך אז תתעקש כדי לקבל אותו.
השני -לוותר...

לא על כל נושא את מוכנה לנהל משא ומתן. למשל, לא מתנהל משא ומתן בשאלה האם הילד יסע כאשר הוא חגור או לא. אני גיליתי, שקל לי מאד לזהות את הנושאים האלה, משום שהם מעטים כל כך. על האחרים אני יודעת שעמתדי ניתנת לשינוי, ואני מתייחסת אליה ככזו מלכתחילה (ולכן גם האמירה הראשונית שלי אינה חזקה כמו זו שיש לי בנושאים ה"סגורים"). כלומר, זה לא שאני לא משנה את דעתי - בנושאים ה"סגורים" אני לא משנה את דעתי. בנושאים ה"פתוחים" דעתי מלכתחילה לא מנוסחת כ"לא", אלא באופן יותר פתוח למשא ומתן.
ואגב, חיכוכים רבים נמנעים כאשר צופים אותם מראש ומגיעים עם הילד להסכם לגביהם. אם אני נאלצת להגיע עם הילדים לקניון (פעילות שדי שנואה עלי), אני מסכימה איתם מראש מה קונים ומה עושים, וכך נמנעים (בדרך כלל) ויכוחים בהמשך. ניתן ליישם את אותה שיטה גם עם ילד שאוהב "לנהוג" פרקי זמן ממושכים או כל דבר דומה.

בתשובה לשאלתי.
אני משתמשת הרבה בטכניקה של "שיקוף רגשות" כפי שציינת : אני מבינה שאתה כועס/מאוכזב כי... וכו´
העניין הוא שכאשר הוא בוכה וצורח משפטים כאלה רק מגבירים את הבכי.

אני חושבת שאת צודקת לגבי "זה לא נעים לנו שאתה בוכה" כמו שאני לא אומרת לו: "אתה לא צריך לפחד" כשהוא אומר לי :"אני פוחד". תודה על ההארה

ובנושא דחיית סיפוקים של ההורים יש פעמים שאנחנו לא מרשים משהו לא כי אנחנו לא רוצים זאת באופן שרירותי ולא מעניין אותנו מה תגיד, אנחנו ההורים ואנחנו קובעים אלא מכיוון שלעתים גם לנו אין סבלנות ואנחנו מחליטים שלא עושים את זה עכשיו כי זה לא מתאים לנו כרגע, בחניית החברים (אני משתמשת בדוגמא) ובעוד 5 דקות תקבל את מה שרצית.
אני מקפידה הקפדה יתרה לקיים את הבטחתי. מילה זו מילה. זהו מסר חשוב שאני רוצה להעביר לבני.

אחת התופעות בהן אני צופה, לעיתים קרובות - "דו השיח" המיוחד בין הורה לילד בוכה/כועס/מתוסכל וכו´. ההורה משיים/משקף לו את רגשותיו, אבל ממשיך כל הזמן.

למסתכל מהצד ברור שהילד שמע, הבין מה שההורה אמר, אבל,

א.
הוא רוצה להמשיך למחות, ומקווה שיצליח להפעיל לחץ על ההורה.
ב.
מאחר והוא שומע את ההורה חוזר עוד ועוד על אותו דבר, הוא או נהיה "חירש" לתוכן, או מזהה ב"נאום" החוזר של ההורה "חולשה" של ההורה, שלמד שזה נכון לשקף/לשיים רגשות, אבל בפועל קשה לו עם ביטויי הרגש הכל כך חזקים של הילד, והוא רוצה שהם יפסקו. הילד לא רוצה להפסיק.

לרוב הם מפסיקים כאשר ההורה מפסיק להתיחס "לרגשותיו" של הילד, כאשר כבר התייחס מספר פעמים באותה סיטואציה... .
דסי

ובמיוחד בסיום -הילד למד שמקיימים הבטחות ולא למד שכאשר בוכים זה עוזר. הילד ירגיש שכדאי לו הרבה לבכות אפילו שעה במכונית, אם ירגיש, והוא ירגיש, שלמשהו קשה עם הבכי שלו, אבל הוא לא מאפשר לו לעשות את הדבר שרוצה לעשות.
דוגמא: נוף-נוף החמודה מהמשפחתון שלי רצתה לעלות על המדף בחלון האחורי של המכונית בזמן הנסיעה.
הוריה לא הסכימו, כמובן מסיבות של בטיחות. הם "מצטיינים" בקושי להיות תקיפים אתה. כאן לא היתה להם ברירה.

הילדה יללה בכסא הבטיחות מעמק חפר עד לביתה ברמת גן. כשהגענו לחניה והשתחררה מכסא הבטיחות קפצה ונשכבה מיד על המדף של החלון, מרגישה מבסוטה... .
דסי

אותנו כל החיים. אמא שלי טוענת שזו תמצית החינוך. אני לא בטוחה שאני מסיכמה איתה, אבל מה שבטוח, זה לא דבר שמתבצע בפעם אחת, באירוע אחד.
גם היום, יש סיפוקים שעדיין קשה לי לדחות...

אני מאמינה, שהחיים מזמנים לנו די והותר הזדמנויות שבהן צריך לדחות את סיפוקנו, ולכן אין צורך לעשות את זה באופן מלאכותי, אלא רק לאפשר להן לקרות, בהתאם לגיל הילד.

בעוד תינוק קטן לא אמור לדחות סיפוקים בכלל, וכדאי לספק לו את צרכיו במהירות האפשרית, גם אם זה אומר שהצרכים שלנו נעלמים (ועדיין, זה לוקח רגע...), ככל שהוא גדל, הצרכים שלנו ושלו מתאזנים, לאט לאט.

אם לקחת את הסיפור שלך כדוגמה - אני לא אמנע מהילד לשחק רק כדי שילמד לחכות, אבל אם יש אילוצים (וככל שהוא גדל, ה"חוזק" של האילוץ, קטן, אבל גם יכולת השכנוע (הלגיטימית) של הילד), אז לא יקרה שום דבר אם הוא לא ישחק או ידחה את המשחק...

קשה לילד לקבל את העובדה הזאת. גם אנחנו לא אוהבים כשלא מאפשרים לנו לעשות משהו שרצינו וציפינו, אבל לנו לפחות יש אפשרות לראות את התמונה הכוללת - של השיקולים, ושל המועד שבו כן נוכל לממש את רצונותינו.

תפקידנו, כהורים, כפי שאני רואה אותו, הוא לעזור לילד להתמודד עם התסכול (וזה לא אותו דבר כמו למנוע ממנו את התסכול). דרך אגב, זה עלול לקחת קצת זמן, ולכן, בהנחה שלא מדובר על מקרה חרום (שבו בכלל לא מתייחסים לחינוך), יתכן ועדיף לתת לו לשחק חמש דקות ולהכנס רגוע לאוטו, מאשר להאבק איתו חמש דקות, ולהגיע באותו זמן הביתה - ואז עוד לתת לו זמן משחק ש"מגיע לו"... (זה לא שיפוטי, כי אני לא יודעת מה היה האילוץ - רק נקודה למחשבה, לגבי העתיד).

דרך אגב, כשילד נכנס ל"התקף זעם", הוא באמת הרבה פעמים במצב של אי קליטה. במצב כזה, כדאי להרגיע אותו (בדרך כלל במגע, לפעמים ההיפך, ע"י כך שמניחים לו), ורק אחר כך לחזור ולדבר איתו על הנושא המרכזי.

ממה שתיארת לפי דעתי היית בסדר גמור הגבת בתקיפות אבל בפתיחות והסברת לו למה כרגע את לא יכולה לתת לו והוא הפנים ונרגע.גם טוב שנתתם לו לבטא את הכעס שלו(אני למשל אומרת לילדים בגן שלי מותר לכעוס כשתגמרו לכעוס תודיעו לי שנרגעתם).
שנה טובה
שלך
חנה גונן

גם אביב (3 וחצי) מאוד אוהב "לנהוג" וגם לי לפעמים אין סבלנות לחכות אבל אני משתדלת להענות לבקשתו כשאפשר.
מה שכן, לפעמים אני מיוזמתי (למשל כשאני צריכה להוציא את הקניות מהאוטו) מציעה לו לנהוג קצת, ואז מסבירה לו שעכשיו יש זמן והוא יכול לנהוג.
אני חושבת שזה מראה לו שיש נכונות רבה (ובאמת שיש) לספק את הרצון שלו, וגם מקל עליו להבין שלפעמים אי אפשר או לא רוצים.
וכשסתם אין לי סבלנות לחכות אני פשוט אומרת לו שאני כבר רוצה להכנס לבית החמוד שלנו, לפעמים זה עוזר, לפעמים לו.