ארגז כלים?

משוש30

New member
נכון ../images/Emo6.gif אני רוצה באמת שיטה להבין אותו

זה כל כך מתסכל אותי כל הניחושים הללו, למרות שאני לא רעה בזה אבל כשזה לא הולך- זה לא הולך וזה תמיד מוביל לכיוון לא חיובי בעליל. אני כן מנסה לקחת את המחשבה שהוא לא עושה לי דווקא ועדיין זה מתסכל. למה אנחנו לא יודעים להסתכל פנימה ולהבין מה אנחנו באמת רוצים וצריכים? למה אנחנו מסתירים דברים אפילו מעצמנו? יש לי ים של כוונות טובות. רק תגיד לי ונמצא ביחד פתרון, רק תושיט לי יד ואני אקל עליך במה שאוכל... אני כל הזמן טוחנת לו שכל רגש הוא לגיטימי ושהוא תמיד יכול לספר לי איך הוא מרגיש ואני אקשיב ולא אשפוט, אני כל הזמן אומרת לו שהדעה שלו והרצונות שלו חשובים לי ויש להם משמעות ומשקל כמו לכל דעה ורצון של מישהו אחר. אני תמיד מסבירה למה צריך לעשות דבר מסוים ופתוחה לקבל דעה שונה אם היא מסתדרת גם עם הצרכים שלי. אולי אני באמת צריכה קצת לעזוב את נושא הפתרון? את ההבנה בשביל למצא פתרון? אני טיפוס נורא "פותר ומייעץ". תמיד יש לי דעה, לרב אני חושבת שהיא גם טובה ויצירתית, יש לי כיווני חשיבה מאד גבריים (סטריאוטיפית). איך שעולה הבעיה אני מיד חושבת איך פותרים אותה באופן פרקטי. אולי אני באמת צריכה לקחת פשוט צעד אחורה. אבל אוי כמה שזה קשה למישהו כמוני... דוגמא מייצגת היא חבר של עידן שפגשתי אתמול לראשונה. שאלתי איפה הוא עובד והוא אמר שהוא לא מרוצה מהעבודה שלו. מיד התחלתי לתחקר אותו לגבי מה הוא אוהב, ואיך אפשר למצא עבודה אחרת וכד' וכד' מי בכלל ביקש ממני?! טוב תודה ההודעות שלכן עושות לי סדר בבלגן וגורמות לי לחשוב. כנראה שאני צריכה להפסיק לפתור למתן את הבעיות שאני אפילו לא יודעת מה הן ובאמת להיות יותר כלי מכיל ומשקף. ברור שזה קשה למישהו כמוני כי זה במידה רבה ויתור על ה"אני" שלי, על רעיונותי המבריקים והיצירתיים, על ההערכה של הילד שיש לו אמא כל כך חכמה ומבינה...הממ יופי הדברים מתבהרים יותר ויותר אני אמשיך לחשוב על זה תודה
 

Shellylove

New member
רק הערה קטנה

את אומרת לו שכל רגש הוא לגיטימי אבל חלק מהלגיטימיות היא באמת להיות ברגש ולא לנסות לשנות אותו. כלומר, שזה שאת אומרת לו (נגיד) שהוא יכול להיות עצוב, אבל באותו זמן מנסה כל מיני שיטות ל"העביר" את העצב, זה סתירה קלה. אני אומרת לך את זה ממקום של מישהי שהתעסקה בזה הרבה לא מזמן ולקח לה זמן להגיע לתובנה הזאת- שזה בסדר לתת לילד להיות עצוב/מתוסכל/כועס, לא חייבים מיד "לתקן" לו את זה. ועוד משהו, לא הבנתי למה זה ויתור על ה"אני" שלך?
 

משוש30

New member
כי זה להיות שחקן משני ולא שחקן ראשי בהצגה

זה לא קשור בי (חידה- זהי את הבעיה-מצאי פתרון יצירתי-יישמי אותו בהצלחה-תרגישי איזו אמא מעולה את ורוצי לספר לאבא
) אלא בו. זה שאני נמנעת מלייעץ ולתת פתרון ומאפשרת למי שמולי לעשות את זה הוא במקום מסוים לבטל את עצמי כי אני כבר לא "אני" אלא מראה שמשקפת לו את הרגשות שלו, את הפחדים שלו וכד' שמתוך השיקוף הזה הוא מוצא את הפתרון שלו לבד. אז זה לא תפקיד ממש פאסיבי אבל זו לא הדמות הראשית כמו שאני אוהבת
 

lulyK

New member
אבל בחיים של הידלים שלנו,

זה מה שאנחנו: שחקנים משניים..
 

משוש30

New member
ברור ../images/Emo13.gif פשוט לטיפוס כמוני שרגיל להיות

דומיננטי ומוביל ומוצא פתרונות זה לא פשוט לשים את עצמי במקום השני אבל מן הסתם מאד חשוב כדי שהילד שלי יפתח את היכולות שלו בעצמו ובתמיכתי. פשוט לא קלטתי שאני כל הזמן מציעה פתרונות בלי סוף עד לשרשור הזה וכתוך כדי הכתיבה גם התחלתי להבין מאיפה זה נובע.
 

lulyK

New member
אני מאד מזדהה,

גם אני בדיפולט מציעה פתרונות (וגם מעיזה להתעצבן כששום פתרון לא מוצא חן בעיני מי שכל כך התאמצתי לפתור לו את כל הבעיות
).
 

לאה_מ

New member
אולי ככה:

היכולת שלך לאפשר לו למצוא את הפתרון לבד, ושהוא יהיה זה שמשחק את התפקיד האקטיבי ולא הפאסיבי בחיים של עצמו, זה ממש ממש ממש להיות שחקנית ראשית בהצגה הזו, וזה דורש ממך הרבה יותר!
 

משוש30

New member
אני לא חושבת שזה להיות שחקנית ראשית וזה ממש

בסדר מבחינתי. כמו שכתבתי ללוליק עד לשרשור הזה לא הבנתי שזה מה שאני עושה. זה בהחלט דורש ממני הרבה יותר, בעיקר להתאפק עם העצות הנפלאות שלי ולשמור אותן לעצמי
ורציתי להגיד שכבר יומיים (טפו
) אנחנו מצליחים לעקוף את הפצצות והבית יותר רגוע ואני פתוחה למתן מבחינה נפשית הרבה יותר. חזרתי לראות בו את הילד הקטן והמתוק שלי שכיף לי להתכרבל איתו בערב ולדגדג אותו תוך כדי צחוק כבוש לתוך הכרית (כדי לא להעיר את יובל). אולי חלק מזה קשור גם לזה שיובל גדלה ואני פחות מפחדת שהוא יגרום לה נזק רציני. עכשיו אני יותר פנויה נפשית אליו ופחות מרגישה צורך להגן עליה כל הזמן. זה מוזר כי לא הרגשתי שינוי כל כך גדול אחרי הלידה ואז פתאום כשיובל היתה בת 5 חודשים הרגשתי שהמשפחה שלנו מצאה איזון מחודש (לפני כן לא הרגשתי חוסר איזון יותר מדי) ועכשיו אני מרגישה שהחלקים נופלים שוב למקומות הנכונים והאיזון אחר. כנראה שזה ימשיך וישתנה. ועוד שינוי קטן שהצלחתי איתו אתמול. אחרי שהרדמתי את יובל מתן הרעיש באמבטיה (למרות שביקשנו שיהיה בשקט) והעיר את יובל. השארתי את החצי עם מתן והלכתי ליובל. בדרך לחדר חשבתי איזה מעצבן ושוב פעם אני צריכה להרדים אותה והרי אמרתי לו...ואז תוך כדי שנכנסתי והצמדתי אותה לציצי חשבתי שאני פשוט ארדים אותה. יש מצב נתון- היא התעוררה ואני צריכה להרדים אותה חזרה. הצלחתי לנתק את זה ממתן ויצאתי מהחדר בלי רגשות עלבון או כעס. שינוי קטן אבל גדול מבחינתי. תודה
 

א י ה 33

New member
וואי ממש מזכיר את המצב אצלנו

וגם נראה לי פלוס מינוס אותם גילאים (הגדול בן 3.5 והקטנה בת שנה וחודשיים) ותני לי לשתף אותך במקרה שקצת "הוריד לי את האסימון": ביום ראשון חזרתי מאוחר הביתה, בשעה 7.00. הם היו עם הבייביסיטר ומאוד שמחו לראות אותי. ואז הגדול התחיל להשתולל ולעשות כל מיני שטויות מעצבנות וכשהכנסתי אותו לאמבטיה הוא בכה כשחפפתי לו את הראש. אני דיי התעצבנתי מכל העיניינים ואמרתי לו שזה לא נעים לי שככה הוא מתנהג כשאני חוזרת. אז הוא בכלל התחיל לבכות. הבכי בכל זאת עורר את האמפטיה שלי ואמרתי לו אם קשה לו ואולי גם היה לו קשה בגן. אז הוא אמר שכן וכששאלתי "למה?" אמר שהוא התגעגע אלי. אז הבנתי שכל העיניינים באמת היו מגעגועים ובסה"כ מעט רצון לתשומת לב של ילד קטן שרוב תשומת הלב מופנית לאחותו, שעליה כמובן אי אפשר לכעוס כי היא קטנה ולא מבינה. זהו, אלה היו התובנות שלי וגם נזכרתי שאיך לפני שאחותו נולדה גם עליו כמעט לא היינו כועסים...
 

א י ה 33

New member
ובעצם גם עיצה פרקטית

חברה שלי מיישמת יפה ואני פחות: להיות נורא נחמדה ומבינה אפילו באופן שלך נראה לא טבעי, לעטות על עצמך את החיוך בכח - בד"כ זה עוזר.
 

פלגיה

New member
לדעתי זה גם לא רעיון טוב

והאמת? לאחר כל שרשור הכן להתפרץ או לא להתפרץ - אני לא חושבת שחשוב אף פעם אף פעם לא לכעוס. ילדים גורמים לנו לכעוס וזה בסדר גמור. כדאי לא לאבד שליטה, אבל זה עדין רחוק ממודל האמא המושלמת והרגועה תמיד. לא מציאותי להיות רגועה תמיד.
 

א י ה 33

New member
הרעיון זה לא להיות רגועה תמיד

אלא לא להיות עצבנית ומתפרצת תמיד. מתאים לאנשים שקל להם להתעצבן וזו התגובה המיידית שלהם, וחבל להם כל הזמן לכעוס על הילד. לא לדאוג - אנשים מסוג זה יכעסו מספיק כך שזה יהיה מאוד טבעי...
 

משוש30

New member
אבל למה בכלל לשקר ולחייך כשאני מרגישה שאני

רוצה לצרוח? המטרה שלי היא לנסות ולשנות את התפיסות שלי כדי לא להגיע למצב בו אני כל כך מתרגזת. אבל אם אני כבר עצבנית, אני עצבנית! אני לא ארמה אף אחד ואחייך בנעימות זה רק יוביל להתפרצות הרבה פחות חביבה שתי דקות מאוחר יותר.
 
שני כלים שלי,אחד חדש והשני בשימוש כבר כמה זמן

החדש-מותר לכעוס,אבל חייבים להבין שכעס מתפרש פעמים רבות אצל ילד כחוסר אהבה,אז לכעוס תוך כדי ציון העובדה שזה לא מונע ממך לאהוב אותו. דוגמא:"מתן,אני אוהבת אותך מאוד,אבל לא יכולה להסכים לרעש (כל רעש) בזמן שאני מנסה להרדים את יובל" הותיק-לפעמים הם רק צריכים רגע של פסק זמן ותשומת לב,לכן 'המצאתי' את-חיבוק לחיזוק,כשאיתן למשל סוער,אני שואלת אותו אם הוא צריך חיבוק לחיזוק,או סתם קוראת לו לחיבוק כזה,עוטף,אוהב,מועך,מרגיע. לי קשה מאוד להכיל ולא להתרגז בסוף יום מתיש עם שני ילדים עייפים ומשתובבים,לפעמים אני מצליחה,לפעמים אני רוגזת (וגם מרימה את הקול
),אבל מאוד משתדלת לזכור את שני הכלים/כללים.
 
עוד שני דברים,

למצא זמן,אפילו כמה דקות של זמן סולו שלך עם כל ילד בנפרד. והשני,לפעמים רק ההבנה שלנו את הילד עוזרת לו לרדת מהעץ. ("מתן אני רואה שמאוד מאוד קשה לך לשמור על שקט כשיובל מנסה להרדם, בעוד כמה דקות היא תרדם ואני XXXX איתך" XXX=אשחק,אקרא סיפור,אפנק וכו')
 
למעלה