ארגז כלים?

[משוש30]

../images/Emo88.gifארגז כלים?

שאלה גדולה יש לי בעקבות שרשור בפורום הבית שלי יש לי תינוקת בבית- איתה אין בעיות, עליה אני לא מתרגזת, אני מבינה מאיפה נובע הבכי שלה, הרצון שלה להגיע למקומות אסורים ולמשוך בכל חוטי החשמל בבית

אבל יש לי גם "גדול" בבית בן 3.5 קראתי את "הורות יעילה" של גורדון ו"איך לדבר" ומאד התחברתי לדברים אבל אני מרגישה שהם נכונים לילדים גדולים יותר. עם הגדול שלי אני מגיעה הרבה פעמים למבוי סתום בו אני מרגישה שהוא עושה לי דווקא. נניח עושה רעש כשאני מרדימה את הקטנה, משפירץ מים באמבטיה כשהוילון פתוח ואחרי שביקשנו שאו שיסגור את הוילון או שלא ישפריץ וכד'. ברגעים כאלו אני מרגישה שהוא עושה את זה בכוונה ודווקא. לאה_מ הציעה לא להתייחס לזה כאל דווקא אלא כאל צורך מסוים שלו. הבעיה שלי היא שכדי להיות אמפטית וכדי להיות מסוגלת להציע פתרון אפקטיבי אני חייבת להבין את המסר שמסתתר מאחורי המעשה, אבל מן הסתם הילד בדרך כלל לא יודע להגיד לי מה הצורך האמיתי שלו ואני לא תמיד יודעת לנחש. אין לי טענות לילד אבל בלי להבין קשה לי מאד להיות אמפטית (במיוחד אם אני גם עייפה ועצבנית בלי קשר אליו). אז מה עושים? חוץ מלעשות דוקטורט בפסיכולוגיה איזה עוד כלים יש כדי להבין מה הצורך האמיתי שלו שאני אוכל לתת לו מענה? נניח במקרה של ההרדמה של הקטנה זו יכולה להיות קנאה, יכול להיות שהוא רוצה לבלות איתי באותו רגע, יכול להיות שמשעמם לו, יכול להיות שהוא בדיוק עצבני בגלל שהוא רעב/אכל יותר מדי ממתקים/רב עם החבר שלו, יכול להיות שהוא רוצה משהו מהחדר וזה שהוא לא יכול להיכנס מרגיז אותו וכד' וכד' כיד הדמיון הטובה. אם אדע בדיוק מה הבעיה אוכל למצא פתרון אבל כשאני לא יודעת מה אני יכולה חוץ מלצעוק עליו מתסכול כשהוא מעיר את הקטנה שלקח לי חצי שעה להרדים ועכשיו צריך להתחיל הכל מהתחלה? אני מקווה שהבעיה שלי ברורה ואשמח לקבל תשובות

 

[כוכב ה]

לגבי ההרדמה קיראי למטה את השאלה שלי.דומה

 

[משוש30]

תודה אבל איכשהו אני מחפשת את התשובה הגדולה

יותר. לא למקרה ספציפי אלא איך אפשר להגיב באמפטיה או בכלל להגיב נכון כשלא מבינים ממה נובע המעשה וכשעל פניו הוא נראה מאד מאד דווקאי...(ותודה על הפניית תשומת הלב לשרשור שלך זה ממש אחד לאחד בעיית ההרדמה אצלנו

)

 

[צימעס]

נדמה לי שהגדולה של הכלים בספרים האלה

היא שאין צורך לענות על "השאלה הגדולה". טריקים כמו שיקוף, תיאור המצב, מסרי אני, משחקי דמיון, הומור - כולם עושים את שלהם גם אם לא ירדת לשורש הענין. (לפעמים בסוף, כמו קסם, גם הבסיס מתגלה.)

 

[שרוֹן]

זה כיף

זה כיף להשפריץ מחוץ לאמבטיה. זה מעניין להשפריץ החוצה ולראות את התגובות של ההורים. לך זה לא כיף, כי את יודעת שזה כרוך בעוד ספונג'ה, שממש לא חסרה לך בשמונה בערב. שימי לב שיש הפרדה- כשילד משפריץ מחוץ לאמבטיה מבסוט מהחיים, זה לא הזמן להיות אמפטית! זה הזמן לתת לו אפשרות לבחור- לשחק עם המים בתוך האמבטיה או לצאת ממנה. את יכולה גם לתת לו סמרטוט לנקות. אני חושבת שיש פער בין לקרוא את הספרים האלו לבין לישם אותם. הדבר הראשון בעל הערך שהם נותנים זה לפקוח עיניים לאפשרויות חדשות ולהסתכלות בעדשה רחבה יותר. היישום, אני יכולה להעיד על עצמי, הוא לא עקבי, והוא תלוי במידת הסבלנות שיש לי בזמן נתון. אבל אז אני גם מבהירה לילדים, שזה המצב (אמא עייפה). הגיל לא קשור. סוג התקשורת הזו (אמפטיה וגישור) עובד עם כל בני האדם בכל בהגילאים.

 

[irai]

רק רציתי לציין שלתת סמרטוט לנקות

זה לא בהכרח פתרון טוב. הייתה תקופה שהבת שלי נורא אהבה משחק של לשפוך דברים על הרצפה ואז לנקות אותם ואני לא רוצה לתאר איך הרצפה נראת אחרי שבת 3 "מנקה" אותם.

 

[פלגיה]

קודם כל יכול להיות שהמניע הוא "דווקא"

לא תמיד צריך לחפש כוונות נסתרות כשהילד שלך עושה לך דווקא. לפעמים זאת הסיבה והיא גלויה וברורה. למה? אולי כי הוא דעתן (יכול להיות? למשוש ילד דעתן?

) אולי כי הוא רוצה שליטה, וחושב שכך הוא יצליח להשיג אותה, ואולי הוא סתם עייף. לא תמיד המניעים רציונליים, וזה אומר שלא תמיד תוכלי "להבין". לפעמים תוכלי להבין רק בדיעבד, אחרי שחשבת קצת (והיית רגועה בעצמך) לפעמים המניעים שלו בסדר, ושלך בסדר, ורק הבעיה ששניכם מתנגשים מכל מיני סיבות של אופי וטמפרמנט

 

[מעיןבר]

וואלה

אני אלופת הדווקא. גם בגילי הלא ילדי בעליל, יש מצבים שאני עושה דווקא לא רציונלי לחלוטין.

 

[פלגיה]

../images/Emo13.gif

 

[שרוֹן]

ועוד משהו

בכל מצב טוב לדעת מה עובר בראש של מי שמולנו. יש אנשים שנולדים עם יכולת כזו ויש כאלה שצריכים לאמן אותה. בכל מצב של כעס, טוב להגדיר לעצמנו איפה שורש הבעיה שלנו. כך שאני חושבת שהספר הזה מועיל לא רק להורות שלי... הספר מפריד בין מצבים שבהם לך יש בעיה (להגדיר לעצמך ולילד מה מפריע לך- את בעצם מחפשת אמפטיה אצלו והתחשבות מצדו), לבין מצבים שבהם לילד יש בעיה (את מקשיבה ומשמיעה לו מה את שומעת ממנו, כך שהוא יוכל להגיע להבנות והחלטות בעצמו). אם הוא עושה רעש כשאת מנסה לשים לישון את הקטנה, משפט כמו שכתבת "הוא מעיר את הקטנה שלקח לי חצי שעה להרדים ועכשיו צריך להתחיל הכל מהתחלה" בדיוק מבהיר את התחושה שלך והבעיה שלך. משם כדאי לנשום עמוק ולחפש איתו פתרונות. אצלנו הפתרון היה שאני מיידעת אותו לפני שאני שמה אותה לישון והתפקיד שלו הוא לשמור על שקט עד שאני יוצאת מהחדר ואומרת לו שאפשר שוב להרעיש/ אפשר לדבר עכשיו.

 

[mevav1]

היי משושית../images/Emo24.gif כשאני מרגישה שמיתר מתחילה

להתעצבן ולא להקשיב בקולי, אני מיד "מקשיבה לעצמי" וחושבת אם בעצם, לא הייתי "בסדר". זה אומר שישנם ימים לא רבים למזלנו שקורה שאני כועסת ואז מתחיל מעין רוטציה של היא לא מקשיבה לי ואני כועסת והיא בוכה וכו'. אז מה שאני עושה במקרה שכזה זה שאני פשוט משנה את הדיבור ומתחילה לגרום לה לשכוח מהכל ושלא תתעצבן ובקיצור, עושה לה הפוך על הפוך(מקווה שהבנת אותי) ובעצם, גורמת לה להתנהג כמו תמיד. אני לא אוהבת כשזה קורה כי היא ילדה מאוד נוחה ומקשיבה לי ואנו מסתדרות מצויין..אבל רק הקטעים הללו הם שמכראיבים לי שקורים. לכן, מה שלדעתי כדאי שתנסי זה ככה.. 1. לתת לו תפקיד של אח גדול שזה גם ייתן לו עצמאות והתלהבות שהוא האח הגדול ואחותו היא התינוקת ואולי דרך כךיבין שאסור לו להציק לה וכו'. 2.תנסי להתעלם מהדברים המאוד מרגיזים ולהעיר כמה שפחות ותשתדלי לדבר אליו "בארבע עיניים" כמו שכתוב בספר. 3.כשאת מתחילה לכעוס, "תנשכי" את הלשון כמו שאבא שלי אומר, תספרי עד עשר ואז תדברי בטון לא תוקף לו לא היית עושה את זה כך ותסבירי לילד שאת אוהבת אותו אבל את חייבת לעשות איקס דברים ושאת מבקשת ממנו להיות הבן הבוגר והמתוק שלך. אנימאמינה שזה יעזור כי ילדיםןחולים על מילים כאלה שמראות כמה הם מקסימים ומתוקים. 4. תאמרי לו כל הזמן כמה את אוהבת אותו. כמה הוא חשוב לך ושאת גאה בו. 5.כשאת מרדימה את בתך תגידי לו שאת מרדימה אותה ומבקשת שיהיה בשקט וכל פעם שהוא יהיה בשקט ולא יפריע לה לישון, תתני לו מדבקה או פרצוף מחייך. 6. בכלל זה אני ממליצה על השיטה הזו של המדבקות או הציור של פרצוף מחייך כמו שעשיתי לילדיי הגדולים שאחרי איקס מדבקות הוא מקבל משהו. זה תמיד!! עוזר. חוץ מזה, אצלי אין עוד ילד קטן אחרי מיתר ואולי לכן יותר קל לי. אבל אני גם מלכתחילה תמיד הקשבתי למיתר ותמיד דיברתי אליה בטון לא מאיים ואם אני כועסת עליה אני לא עושה את זה בצורה כזו שהיא תכעס ותעשה לי דווקא. אני גם מנסה להסב את תשומת לבה אחר דברים מרגיזים. אתן לך דוגמה..לפני יומיים, אחרי המקלחת ולפני השינה, לפני שאני מלבישה אותצה בחולצה, פתאום נכנס לה ג'וק לראש שבא לה שוקולד. כמובן שאיןלי בבית וגם לו היה לי לא הייתי נותנת לה כי אחרי צחצוח השיניים ולפני השינה זה לא בריא. אז לפני שכבר הרחתי בכי, לקחתי את החולצה ועשיתי את עצמי כאילו אני מבולבלת ולובשת אותה. הקטנה צחקה והייתה מבסוטית ונהנתה עד השמים וכמובן, שכחה מהכל. ככה אני עושה הרבה דברים לפני שנעשים מרגיזים ועם בכי.. שיהיה לך בהצלחה וקל עם בנך.

 

[שִירָה]

../images/Emo41.gifומנצל"שת לתהייה שהעליתי בשבוע שעבר

מהו הכלי בו אתן משתמשות כשילד עושה מעשה חמור במיוחד? או לחילופין, על מנת להכחיד התנהגות פסולה. אני מרגישה שבשני המקרים שתיארתי, לא די בכלים הרגילים (שצימעס תיארה בהודעה שלה בתחילת השרשור). בגלל קשיים בוויסות תחושתי, בכורי בן הארבע הוא ילד מאד פיזי, והוא מציק לעיתים קרובות לאחותו הקטנה. (הוא מאד אוהב אותה, ומוכן ללכת בשבילה לקצה העולם, אבל יש לו, לפעמים, צורך של ממש במגע פיזי חזק, שמתרגם לעיתים להצקות פיזיות). לאחרונה, בעקבות טיפול חדש אצל מרפאה בעיסוק, המצב מאד השתפר, אבל אני חוששת שהוא כבר התרגל להציק לקטנה. (ואני לא מדברת על מריבות רגילות בין אחים, אלא על הצקה). איך ניתן להכחיד את ההתנהגות הזו? בימים שאני מתפעלת אותו ללא הפסקה, המצב טוב יותר, אבל לא תמיד זה מתאפשר, ובימים שאנחנו בבית, ההצקות חוזרות ונשנות. אשמח לשמוע את דבריכן.

 

[Shellylove]

בהמשך למה שכתבתי למשוש,

כל מקרה לגופו. אין פה איזה כלי מיוחד שמתאים למקרים "קלים" וכלי אחר למקרים "קשים". את כאן מתארת דפוס התנהגות מסוים. את יכולה להבין את המקור של הדפוס הזה? מה הוא מנסה "להגיד"? תתחילי לשים לב- מתי זה קורה? האם יש טריגר לפני? האם זה קשור לקשר בינו לבינה או לקשר בינו לבינך (אצלי הרבה פעמים כשאלה כועסת עליי, היא מוציאה את זה על אחותה)? מה הוא משיג בזה? איך זה נפתר בד"כ? תנסי לענות לעצמך על כל הששאלות האלה ותראי אם את יכולה לראות את החוט המקשר שיוביל אותך לסיבה האמיתית. כשתדעי מה הסיבה, תדעי מה לעשות עם זה.

 

[שִירָה]

כלומר, להתעסק במניעה?

יש לו קשיים וצרכים שאני לא יכולה למלא עד תום. אני יכולה, כפי שאמרתי, למנוע חלק גדול מהמקרים האלו, אבל אני לא יכולה למנוע את כולם, נכון? אני מצפה ממנו, בשלב הזה, שגם כשקשה לו, הוא יתגבר. את חושבת שזו ציפייה לא ריאלית (בהתחשב בפער הקיים בין תפיסת המציאות שלי לשלו)? לדעתך, אני צריכה להתעסק רק במניעה? ובנוסף, איך את מגיבה נקודתית במקרים כאלו? אני משתדלת, בדרך כלל, לשוחח איתו לאחר מעשה (כשנרגעות הרוחות), אבל נראה לי שנמאס לו, ואני מרגישה שהדברים שלי עוברים לו ליד האוזן

... מהי התגובה המתאימה? (אני יודעת שאין תגובה אחת נכונה, אבל הייתי שמחה לקבל רעיונות נוספים).

 

[Shellylove]

זה לא להתעסק במניעה בהכרח

זה לנסות להבין את המקור לבעיה. ניסית לענות לעצמך על השאלות? לקבי מקרים נקודתיים- אשתדל לענות מחר

 

[שִירָה]

אבל לא תמיד ניתן לדעת מהו המקור לבעיה

באופן כללי, הסברתי מהו לדעתי המקור. (צורך במגע פיזי חזק). ובכל מקרה, מאד קשה לי לספק את הצורך הזה בכל פעם ופעם. אתמול בלילה, למשל, הייתי עם הילדים לבד בבית, והא השתולל. ניסיתי לחבק אותו כמו שתיארה מירי בהודעה שלה, אבל הוא סרב להרפות, ולא רציתי להחזיק אולו בכוח. שחררתי אותו, והוא משך בחולצה של אחותו, והפיל אותה (שפרצה בבכי נורא). כעסתי מאד, אבל לא ידעתי איך להגיב. (לאחר מעשה, אני חושבת שאולי הייתי צריכה להציע לו שנשחק תופסת או משחק פרוע אחר, במקום לחבק אותו). בעלי (שהגיע כמה דקות לאחר מכן) חשב שכדאי לומר לו שנראה שהוא עייף מכדי לשתול פרחים בגינה (כמו שתכננו), אבל זה היה נראה לי דומה יותר לעונש מאשר לתוצאה טבעית. ומצד שני, ייתכן שהאכזבה הייתה עשויה למנוע הישנות של התופעה. מה אתן חושבות? תודה לכל המשיבות.

 

[mummy]

כמה דברים שעולים לי לראש (ארוך כמובן ../images/Emo3.gif)

מאד מזדהה ומכירה מקרוב את המצבים האלו. במקרים דומים, הייתי מציעה לו ללכת לחדר שלו או לחדר שלנו, לחדר אחר להוציא שם את כל האנרגיה שיש לו וצריכה לצאת אבל לא לידינו או ליד אחותו כדי שהיא לא תפגע. באותה תקופה היתי מדברת איתו גם הרבה על מה שקורה ואיך שהוא מתנהג ואיך מותר ואיך אסור (לא ברגע האמת, אלא אחכ לפני שנרדמים או בלי קשר, סתם מסביב). באחת הפעמים ושאלתי אותו מה הוא מציע לעשות איך נפתור את הבעיה, אחרי שתארתי לו את הבעיה כמובן בצורה מאד ברורה - הצורך שלו להשתולל שמאד מובן לי בוודאי על רקע הויסות התחושתי (בלי להכנס לכל זה כמובן מולו) והצורך שלי ושל אחותו לא להפגע שגם זה מאד מובן לו בסך הכל. אחת ההצעות שלו היתה שהוא יקח את הכרית הגדולה (מה שהיה פעם כרית הנקה) וירביץ לה, ישתולל עליה. אני זוכרת שנפעמתי באותו רגע ובאמת זה מה שהייתי מציעה לו לעשות בסיטואציות דומות. מהר מאד הוא ידע בעצמו להציע לעשות את זה שניה לפני שאני העליתי את זה. בפעמים שלפני, או שכזה פחות מאורגן ומסודר מראש אני אומרת את הדברים כמו שהם, הוא מתנהג בצורה שאי אפשר להיות לידו, אם הוא חייב להשתולל ויש לו הרבה מרץ להוציא (זה משפט שהוא יודע היום להגיד על עצמו) שילך לחדר שלו, שיקפוץ על המיטה שלו, על הכרית הגדולה, כל מיני פתרונות שכאלה. (מזכיר לי שבשלב של הריפוי בעיסוק האינטנסיבי היינו מפעילים אותו לסחיבות של דברים כבדים - למשל חבילות של חיתולים מכאן לשם, הוא היה "עוזר לסדר" כל מיני דברים שזה תמיד משהו שהוא אוהב לעשות, משחקים של דחיפות על קיר, משחקים שמפעילים כוח כבד, במקרה שלו זה היה נחוץ להרגע ולויסות, אבל את כל אלה את בטח כבר מכירה גם, לא?). כשדיבורים לא עוזרים, כשהוא לא מקשיב או שהוא במוד של לנסות לראות מה יקרה אם לא - אני פשוט מזיזה פיזית. מהמקום, ממנה. לא סוגרת בחדר או משהו כזה, אבל כן מזיזה בשטח ויוצרת הפרדה פיזית. תוך כדי הסבר מלא כל הזמן של מה אני עושה ולמה, מה צריך לקרות כדי שזה ישתנה. משתדלת לזכור להעדיף לתת לה תשומת לב חיובית (למשל לקחת אותה בידיים איתי, לשבת איתה ולגונן עליה תוך כדי משחק או הקראת סיפור איתה) ולא תשומת לב שלילית אליו. משתדלת גם להזהיר תמיד מראש, שאם הוא ימשיך ככה אם הוא לא יפסיק אז אני אקח אותו מכאן, אז אני מאד אכעס, אז - כל מה שאני חושבת באותו רגע שיכול לעזור. כדי שזה לא יבוא לו בהפתעה. לפעמים זה עוזר מראש. אני לא קוראת לדברים עונש או איום, ואולי יש מי שיקרא לזה ככה, אבל כן אני בהחלט משתמשת בלקיחת פריבילגיות שהובטחו קודם כתוצאה של התנהגות לא מקובלת, ומקשרת בין השניים. אני כן מתריעה מראש (ואולי יש כאלה שיגידו שזה איום כאמור, אני לא מרגישה שזה המצב. מבחינתי זה יותר בכיוון של לתת לו מושג מה יהיו ההשלכות של המעשים שלו אם כן ואם לא - אולי זו רציונליציזה אבל אני מרגישה שאי אפשר בלי זה במקרה שלנו ושבמקרים מסוימים השיטות ההתנהגותיות האלו נחוצות מאד. והכי חשוב, כשהוא עושה משהו שאני לא מרשה, ההתנהגויות שאת כתבת שאת רוצה להכחיד, אני פיזית לא אתן לזה לקרות - אקח לו את זה מהיד, אזיז אותו מהמקום. בעיני שוב יש דברים שבהם זה לא יכול לעבוד אחרת ומכיוון שאני לא עושה את זה הרבה, וכן רוב האינטרקציה בינינו היא של משא ומתן ודיבורים ומחשבות משותפות אז אני מרגישה איך במובן הזה עובד גם "המדיום הוא המסר" והוא יודע שכשזה כבר קורה, אז זה באמת משהו שהוא חמור יחסית.

 

[שִירָה]

תודה לך על התשובה המפורטת, mummy

אני תמיד אוהבת לשמוע את דברייך בנושא. בכורי לא מצליח להרגיע את עצמו בכוחות עצמו, ולכן, בדרך כלל, אני משתדלת להפעיל אותו בעצמי. (אבל, כאמור, לא תמיד זה מתאפשר לי). לאחר קריאת ההודעה שלך אתמול, החלטתי לדבר איתו שוב, והוא הסכים לנסות ללכת לחדר שלנו ולקפוץ על המיטות, בפעם הבאה שהוא ירגיש צורך בכך. אני מקווה שזה יוכיח את עצמו בשעת מבחן. אנחנו מעודדים אותו לסחוב חפצים כבדים. הוא מאד אוהב לחפור באדמה ולשחק בחול. הוא מאד אוהב להתגלגל בדשא. (ואם את יכולה להפנות אותי למקורות שעשויים לתת לי רעיונות נוספים, אני אשמח). תודה על הצעתך להתמקד בנתינת תשומת לב חיובית לקטנה. אני אשתדל לנהוג כך בעתיד. אני לא מסוגלת ולא רוצה לקחת אותו בכוח מהמקום כשהוא משתולל. (אבל אני מסכימה שזה לא דומה להחזקה בכוח של ילד אחר, ולו משום שהוא קולט בצורה שונה את המגע שלי). ובנוסף, אני מניחה שזה יהיה לי ממש קשה, פיזית, ושברגע שאני אניח אותו בחדרו, הוא יצא משם. זה לא מה שקורה לך כשאת נוהגת כך? ובכלל, איך אפשר להכחיד התנהגויות כאלו, בלי לעמוד לצידו twenty four/seven? כשלקיחת פריבילגיות היא תוצאה טבעית של המעשים שלו, אני בהחלט נוהגת כך, אבל במקרה שתיארתי, זה נראה יותר כמו עונש, וקשה לי להעניש אותו - ובמיוחד, למנוע ממנו פעילות שהוא כה זקוק לה. (ובסופו של דבר, לאחר חצי שעה של נשיאת עציצים, כריית בור, ושתילת פרחים, הוא נרגע). יכול להיות שאני צריכה להקפיד יותר במניעת פריבילגיות כשזוהי תוצאה טבעית. שוב תודה לך על עזרתך ועל עצותייך. מאד עזרת לי.

 

[לאה_מ]

אני לא שוללת פריבילגיות וגם לא מענישה

בגלל התנהגות מן הסוג הזה, שברור לי שהיא נובעת מצורך פיזי ממש, ולא מרצון לפגוע באח/ות הקטנים או לעצבן אותי. מה ש-mummy תארה לגבי השתוללות עם הכרית די דומה לפתרונות שלנו (אצלנו זה בד"כ קפיצה על המיטות). אפשרות נוספת שמעסיקה אותו הרבה זמן היא לתת לו (אפשר לעזור לו) לבנות לעצמו מסלול מכשולים, ואח"כ לעשות את המסלול הזה (לטפס על כסא, לזחול מתחת לכסא נוסף, לקפוץ מהשולחן למטה, לעבור דרך חישוק, מתחת לשמיכה פרושה על שני כסאות וכו') - גם ההכנה וגם הביצוע מהנים ביותר. לפעמים יש ימים שבהם אני רואה שהצורך שלו הוא מוגבר, ואז באמת עדיף להערך לזה מהתחלה, ולמצוא פעילויות בחוץ, למשל, מאשר להשאר בבית ולהגרר לסיטואציות צפויות ולא רצויות.

 

[Shellylove]

רגע,

האם באמת המקור הוא צורך במגע פיזי חזק? אני לא מכירה מקרוב את ה"תופעה" אבל מה זה אומר, שפתאם הוא צריך "מגע חזק" או כשיש צורך במגע הוא אוהב שזה חזק? אני שואלת כי זה לא נשמע לי מקור עמוק לבעיה אלא יותר דרכי התמודדות שלו עם מצוקות שהוא חווה, וצריך להבין את המצוקה. ואולי, בגלל שאת יודעת שהוא כזה, את "מתייגת" את הכל באותו תיק כ"צורך במגע חזק" כשלפעמים זה קינאה בקטנה, ולפעמים זה רצון להשיג את תשומת הלב שלך, ולפעמים זה בדיקת המקום שלו במשפחה (ואת הכל הוא עושה בדרך "חזקה"). האם את מרגישה שחסר לו זמן רק איתך?