החלומות שלנו או של הילדים -

[ליידי דרמה]

החלומות שלנו או של הילדים -

בעיקבות השרשור על הרקדנית בת ה11 ועוד שיחה שהיתה לי עם אמא לבת בוגרת יותר שרוצה להיות שחקנית עלו כמה שאלות - האם כשאנחנו "דוחפות " קדימה את הילדים - להצלחה , להגשמת חלום, אנחנו עושות את זה כי לנו לא היה מי שיעשה את זה עבורנו? האם אנחנו מגשימות חלומות ילדות שלנו דרך הילדים שלנו? ועוד שאלה שעלתה - אם לילדה יש חלום שמצריך את כל המשפחה לעשות שינוי - החל מלהסיע לשיעורים בעיר אחרת עד להתרוצץ איתה באודישנים או לטוס לחול איתה לצורך לימודים - איך קובעים את הגבול עד כמה המשפחה תשנה את הרגליה למען הגשמת החלום של אחד מילדיה? והאם אנחנו כהורים צריכים תמיד לשים את הגבולות שלנו או לפעמים צריך לפרוץ אותם למען אותו ילד מוכשר/מוצלח/מחונן/מוכשר/?

 

[חני ב]

אני לא דוחפת את הילדים שלי

לא היו לי חלומות כמו הדוגמאות שהבאת ולשמחתי אין לי את "הבעיה" של ילדים "קרייריסטים" שאני צריכה לתזז אחריהם לכל מקום ואל להרגיש אני חוסמת אותם ומונעת מהם הגשמת חלום או עתיד.

 

[אביבקיץ]

אני לא חשה החמצה על חלומות שלא הוגשמו

אז אין לי דחף לדחוף את ילדותי. אפילו קצת להיפך - זכרונות הילדות הכי נעימים שלי זה מדברים פשוטים. ארוחת שבת בבוקר. משחקים בבית. ה"חבורות" שהקמתי עם האחים שלי וילדיי השכנים. לקפל כביסה יחד עם אמא (היא מקפלת ואני מדברת...). אז גם היום זה מה שאני הכי רוצה לתת. זכרונות ילדות נעימים. לא תחרויות והישגים מדהימים.

 

[חני ב]

../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif../images/Emo45.gifאהבתי

 

[fannyd]

../images/Emo45.gif

לפני שעושים מהם מבוגרים קטנים חשוב למצות את הילדות.

 

[ליידי דרמה]

אמנם אין לי זיכרונות נעימים כמו שלך יש אבל

את חלומותי הגשמתי כשהייתי ברשות עצמי (טוב, לא הפכתי לזמרת אבל כל שאר החלומות מוגשמים ועוד יוגשמו גם בלי תמיכה של ההורים שלי)

 

[אביבקיץ]

ואיך זה משפיע על האמהות שלך?

הבנתי, ומאד עצוב לי לשמוע, שאין לך זכרונות ילדות נעימים. את מוכנה לספר מה זה עושה לך כאמא? יש דברים שאת מנסה לתת לילדים שלך דווקא כי לך לא היה? (אני לא מתכוונת דברים חומריים, כמובן).

 

[ליידי דרמה]

אני אמא אחרת,

לא רק חוויות משותפות כמשפחה (חשוב לי מאוד לבלות כולנו יחד ואנחנו מקדישים לזה זמן גם ברמה היום יומית)אפילו דברים פשוטים של נגישות ותמיכה ועידוד והקשבה. בהחלט מידי פעם העדיפויות שלי משתנות כשמדובר בטובת הילדים (למשל שינוי קריירה שעשיתי אחרי שהבכורה נולדה כדי שאוכל להיות יותר שעות בבית ). כאמא אני עוד יותר משתוממת על הורי שבחרו לגדל אותנו כפי שבחרו. אני לא חושבת שיש מקום לבטל את האישיות שלך כשנולדים הילדים אבל יש מקום להשתנות. יש מקום להבין שברגע שיש לך ילדים יש לך אחריות וחובות שונים שעליך למלא.

 

[pf26]

הבוקר היתה לי שיחה עם חברה

היא כבר בת למעלה מ-40, אמא לילדים גדולים, וכועסת עד היום על הוריה שלא אפשרו לה להתפתח בתחום אומנותי כלשהו. נכון שמדובר בתקופה אחרת, נכון שהתקציב היה מצומצם, היא מודעת לכל זה אבל כאמור, היא כועסת על ההורים עד היום וטוענת ששיקול הדעת שלהם היה מוטעה. מסכימה איתך שלפעמים מדובר בהורים שדוחפים את הילדים שלהם לממש חלומות של ההורים, אבל אז, אם הילד מעוניין אף הוא, אין ממש בעיה כי ההורה ילך איתו. אבל מה קורה כשהילד רוצה ללכת לכיוון מסוים אליו ההורים מתנגדים מסיבות שונות? נגיד, גם סיבות חינוכיות (בא על חשבון הלימודים), גם סיבות חברתיות (לא יהיה מספיק זמן לחברים) וגם סיבות משפחתיות (יש עוד אחים שצריכים תשומת לב). לא יודעת. אולי צריך להציג בפני הילד את הקשיים, אולי צריך להחליט על גבול מסוים אותו לא חוצים (אבל מה הוא הגבול?), אולי צריך לבדוק עד כמה זה מהותי עבור הילד.

 

[ליידי דרמה]

מנסיון שלי - כשילד רוצה משהו והוא נעול עליו

מאוד קשה להניא אותו ולשכנע אותו - לא יהיה לך זמן לחברים, לא יהיה לך זמן ללימודים, עוד כמה שנים תוכל לבחור מה לעשות וכו.. אני חושבת שצריך לקבל החלטה משותפת תוך שיתוך הילד בלבטים , למשל - אם תתחילי להשקיע בחוג ריקוד ונראה שנגרמת ירידה בציונים, תאלצי להפסיק או להמעיט את הזמן שאת משקיעה בריקוד . אם נראה שהריקוד לא פוגע בלימודים - תוכלי להמשיך לרקוד. אבל, אם אנשי מיקצוע זיהו כישרון נדיר, פוטנציאל שיש מקום לקדם - אני בעד לבדוק את הגבולות שלנו כהורים ולראות אם יש מקום לשנות משהו כדי לממש את ההזדמנות.

 

[fannyd]

כנראה שלעולם לא נדע בודאות

כי לא הכל יוצא במודע אבל חשוב לעצור מדי פעם ולשאול איפה נגמר ההורה ומתחיל הילד. חשוב לא פחות לעשות הפרדה בין למה הילד מוכשר ומה נטיות לבו, מה הוא רוצה, כי בד"כ החיזוקים שיקבל מהסביבה יהיו לפתח את הכשרון/היכולת, וזאת בהכרח תהייה הדרך הקלה. אבל מה עם נטיות הלב, הרצונות שחבויים עמוק-עמוק? כך יקרה שישקיעו בפיתוח הכשרון ואחר כך כבר יהיה חבל שהשקעה תרד לטמיון ומבלי להרגיש זה יהופך לדרך חיים ואולי רק אחרי שנים יצוצו, אם בכלל, הרהורי הכפירה והכעס... אצלנו אין מצב שהמשפחה תשנה את התנהלותה לטובת הגשמה של ילדה אחת. ההגשמה לא שווה בעיני את המחיר במונחים של יחסי אחים. עבורי כהורה צרכים של כל ילד שווים באותה מידה.

 

[ליידי דרמה]

גם כשהצרכים של הילדים שווים באותה מידה -

האם אין צורך שגוזל ממך לפעמים יותר משאבים ? האם אין צורך שלפעמים בא על חשבון צורך שלך ואת מוותרת על הצורך שלך לטובת הילד?

 

[fannyd]

ודאי שאין שוויון וזהות

וצריך לתמרן על חבל דק. לשמחתי הרבה השעות הרבות שהייתי צריכה להשקיע בקידום שפתי של הגדולה היו שעה שהקטנה הייתה עדיין תינוקת. עם זאת בהחלט ללא היסוס הייתי משקיעה יותר בילד שנדרש למשוך אותו על מנת שיגיע לרמת תפקוד סבירה שמתאימה לגילו. יש הבדל עצום בין השקעה בילד מתקשה לילד מחונן. ילד שלא יסגור פערים ישאר מאחור, מאידך ילד מחונן באמת יוכל לבוא לידי ביטוי גם בגיל מאוחר יותר, הרי בחיים האמיתיים לא מדובר בדילמה הכל או לא כלום. צרכים שלי זה כבר אופרה אחרת. הפכתי לאמא במודע בגיל מבוגר יחסית במצב של שובע. עם זאת מאד חשוב לי לשדר לילדים שיש לי את הצרכים שלי שעליהם לכבד אפילו אם בפועל הויתור אינו עקרוני כלל. הבת הגדולה שלי רוקדת ברצינות כבר שבע שנים. כל השנים ידענו להתפשר על פתרון שיאפשר לה לפתח את כשרונה מבלי שזה יבוא על חשבונם של האחרים. כבר קרה שהיא הגיעה להופעה/פעילות עם חברה בגלל שלא התאפשר לי. היא גדלה להיות ילדה מאד עצמאית ולא תובענית.

 

[ליידי דרמה]

אני לא משווה צורך התפתחותי או חלילה מחלה

לעומת כישרון והצטיינות. וכן, גם לי יש צרכים משלי, גם לי יש עבודה, גם לי יש דברים שחשוב לי לעשות אבל אני חושבת שהייתי מוותרת על חלק מהם אם זה היה בא לטובת משהו שקשור בילדים. אז להסיע לחוג אני לא מסיעה כי אני לא נוהגת אבל אהיה מוכנה לנסוע ברכבת/אוטובוס/מונית כדי ללוות אותה לאודישן (לדוגמא)ואמצא סידור קבוע אם היא תזדקק לאימונים פעמיים בשבוע מחוץ לעיר.

 

[fannyd]

ועדיין חייבים לדאוג לאיזון בשעות אמא

יש להם קלקולטורים בראש. הרעשים שהקינאה מכניסה ליחסי אחים לא שווים את זה. קשר אחים טוב הוא מתנה לכל החיים שדורש תחזוקה, תחזוקה, תחזוקה.

 

[ליידי דרמה]

קשרים עם בני אדם דורשים תחזוקה../images/Emo8.gif

ודווקא אחי ואני לא הסתדרנו בילדותנו והיום אנחנו חברים ממש ממש טובים. טוב, ועל הקשר שלי עם אחותי כבר כתבתי בהרחבה. ככה שאני מסכימה איתך מאוד שקשר טוב בין אחים זו מתנה לחיים.

 

[מירי,]

לתמוך בכל הילדים.

התשובה ממש לא פשוטה! כבר היום השאיפות של הבנים שלי צורכות ממני הרבה מאוד אנרגיה- ואם הם היו 'עילוי' בתחום מסויים בהחלט הייתי עושה את המקסימום... אלא שפרט אלי יש עוד בני משפחה- מה אם אחד רקדן וצריך לנסוע להולנד והשני פסנתרן וצריך לנסוע לצרפת? (נו, ברור שאני מקצינה). יש חלומות שאפשר לדחות- חכם ישאר תמיד חכם ולכן לימודים גבוהים אפשר להתחיל גם 'מחר-כך', אבל יש חלומות שקשה להגשים בגיל מבוגר למשל אי אפשר להפוך לפרימה בלרינה אם רוקדים באופן מיקצועי רק מגיל 18, או כדורסלן אם מתחילים להתאמן בגיל 17 וכד...

 

[pf26]

נכון ובסוף התשובה שלך טמון המלכוד

כי מה קורה אם הילד משחק כדורסל שנים, והמדריך שלו אומר שהוא שחקן מצטיין ומציע שיעבור לשחק בליגה, מה שדורש ממך לקחת אותו פעמיים או שלוש פעמים בשבוע לאימון בעיר שכנה, לשרוף שעתיים בהמתנה, וכל זה כשיש לך בבית עוד ילד או שניים שצריכים תשומת לב (ועוד לא הגענו אליך - וגם את רוצה קצת חיים משל עצמך).

 

[מירי,]

ללמד עצמאות.

בגיל 16-17 אכן מקבלים כאן זימונים לנבחרות הקדטים (אני יודעת כי זו השאיפה של הבכור) - בגיל הזה הוא כבר יכול לעלות על אוטובוס או רכבת.... לפני שנה בגשנו ילד בגילו (אז פחות מ-12) חוזר מאימון ברכבת.... לי? חיים משלי? נו באמת.....

 

[pf26]

אני מניחה שזה שונה

אם מדובר בבן או בבת, שונה בהתאם לתחום עליו מדובר ושונה בגלל גילאי הילדים. נער בן 15 שמשחק כדורמים ומתגורר בישוב נטול תחבורה ציבורית (אלא אם כן אוטובוס פעמיים ביום נחשב) - ההורים שלו חייבים להסיע אותו 3 פעמים בשבוע לאימון בעיר השכנה, האחות הקטנה נגררת איתם או מאופסנת אצל חברים. הוא לא יהיה אלוף אולימפי וגם לא אלוף הארץ או אלוף בכלל, אבל זה בוער בעצמותיו וההורים החליטו ללכת על זה. הם שלמים עם ההחלטה שלהם וזה מה שחשוב בעיני. החיים יחזרו - אני מקווה - כשהטף יגדל