היה לי כבד נורא וקשה לנשום
הבטן לחצה לי על הריאות, ולא הצלחתי לראות את הנעליים כשנעלתי אותן.
אם התיישבתי על הרצפה, לא הצלחתי לקום בכוחות עצמי.
בדיקות הדם לא היו נחמדות, ורופאה אחת אפילו העזה לצעוק עלי...
ראיתי את המגמה במשך שנים - שהמשקל הולך בסופו של דבר רק יותר ויותר קדימה. ראיתי שאני לא מצליחה לרזות יותר מ-16 ק"ג בדיאטה, ולא מצליחה לשמור גם עליהם יותר משנה. ראיתי שאני נהיית רעבה יותר ויותר משנה לשנה, והבנתי שלא אוכל להתמודד ללא עזרה. התפללתי לה' לעזרה, לגאולה מהמצב ההרסני הזה, וזו התשובה שקיבלתי במוח (לאחר שעקבתי זמן רב אחרי מנותחת שהפנימה לי היטב שמדובר בניתוח קליל ומצחיק ואין מה לדאוג).
לא שנאתי את הגוף שלי, חס ושלום. לא קראתי לעצמי בשמות מגונים.
לא ראיתי במצבי כישלון, כי ידעתי בדיוק אילו מאמצים עשיתי למען שמירה על הבריאות ועל הרזון, ואילו מכשולים בלתי אפשריים עמדו בפני.
אנשים סביבי נתנו לי משוב חיובי על המראה שלי, למרות השומן (וגם לא נראיתי שמנה של BMI40), וטענו שאני נראית רוקדת בקלילות, למרות שהרגשתי המון כובד ומוגבלות - ואני כבר החלטתי מזמן מזמן, שאני מאמינה למחמאות של האנשים על החיצוניות, ותופסת את החיצוניות שלי כחיובית.
בים אני לא מסתובבת - לא עם ביקיני ולא עם בגד ים שלם, רק עם חלוק רחב, אז לא זה מה ששינה לי.
ראיתי את ההשמנה שלי כתקלה טכנית שהסתבכה, וחייבים לתקן אותה אחת ולתמיד. אני ושומן לא הולכים ביחד. תמיד הייתי רזה, שמרתי מכל משמר עקב מודעות לבעיית הנטייה הרבה להשמנה. האכילה המרובה נבעה מכל מיני מצבים זמניים וכדורים שמעכבים הרזיה ומטבוליזם, ולא הצלחתי לשמור לאורך שנים על תוצאות של כל ההרזיות שעברתי - כך שכל מבצע הרזיה הסתיים כעבור כמה שנים בשיא חדש של משקל יתר.
כשהשיא היה בדיוק BMI40, לא ראיתי סיבה לחכות אפילו לתור לייעוץ בת"א. נסעתי לאשקלון לתור זריז, וקיבלתי תור לניתוח בתוך חודשיים, שנפל בדיוק בחופשת חול המועד, לנוחיותי הרבה.
