שרשור שאלות לפסיכולוגית הקלינית דר ציפי העצני

התרגשתי מאוד ויקי, ויש לי סיפור משלי

אבא שלי ממש תיעב שמנים, אבל כשהוא היה חי הייתי הרבה הרבה פחות שמנה. אני לא יודעת איך הייתי "מצליחה" להשמין כל כך אם הוא היה חי (הוא נפטר לפני 20 שנה) מפני שההערות הסרקסטיות שלו (הוא היה אדם מבריק ושנון באופן יוצא דופן) בוודאי היו "מפריעות" לי להסיר כל רסן מתרבות האכילה שלי. ואולי לא. אמי, לעומת זאת, שגם היא מתעבת שמנים עד מאוד, תלויה בי כל כך וכל כך מעריצה אותי ואוהבת אותי, שהיא לא העירה לי באופן ישיר אף פעם. רמזים? בוודאי, סיפורים על אחרים שרזו? כן, דירבון כשירדתי? ללא סוף. אבל הערות ושידולים ישירים, לא ולא. אבל הסיפור שלי מתייחס דווקא לבת משפחה אחרת שנפטרה. כל החברות שלה שפוגשות אותי אומרות לי תמיד: אין לך מושג עד כמה היא אהבה אותך ואיך היא הייתה מדברת עלייך. אהה... ובכן, בת המשפחה הזאת העריצה רזות ויפות באופן מוחלט. רזה הייתי פעם, אחר כך שמנתי למגינת ליבה. יפה לא הייתי אף פעם, מקסימום נאה, נראית טוב. אותה אשה, שהייתה פשוטה ובעלת יכולות אינטלקטואליות מוגבלות, לא העריצה את הכישרונות שלי, אבל התגאתה בהם בלי סוף לפני חברותיה. ולמה? כי להתגאות ביופיי היא לא יכלה. להתגאות בגיזרתי המרשימה, גם כן לא. אז מה נשאר לה? להתגאות בהצלחותי... ולכן כל חברותיה בטוחות שהיא אהבה אותי מאוד מאוד ואין לי מושג עד כמה... כי היא סיפרה עלי והתגאתה בי. הנה, כך מחליפים אהבה בגאווה...
 

ilcרית

New member
תודה לכולכן על התגובות ../images/Emo24.gif

כמה טוב שיש מקום "להוציא קיטור"
 
בהחלט תגובות לעניין- אוסיף רק נקודה אחת

האסרטיביות והיכולת להציב גבולות היא מיומנות חשיבה שדורשת יכולת לנפרדות בין האדם לבין הזולת. לפעמים, אנחנו לא מודעים לכך, אבל אנו עדיין קשורים ב"חבל טבור רגשי"- כלומר לעיתים קשה לנו להפריד בין רגשותינו שלנו ורגשות הזולת כלפינו. לדוגמה, כשמישהו מאוכזב מאיתנו, זה דבר אחד לומר לו לשמור את ההערות שלו לעצמו, זה דבר נוסף שיהיה לנו את היכולת לשאת את העובדה במציאות אנחנו לעיתים נאכזב דווקא את הקרובים לנו וזה דבר אחר ללמוד לשאת את האכזבה שלנו מעצמנו. להתייחס לעצמנו באופן תומך, כשאנו, אנו בעצמנו לפעמים מאוכזבים מעצמנו, מהתהליך של השינוי ו/או מקצב הירידה. מאחלת לך שתהיה עדינה עם עצמך, אסרטיבית עם הסביבה ומחויבת להמשך תהליך ההתחזקות שלך. ציפי
 

גלי162

New member
אני לא מצליחה להבין את זה

מה הם חושבים? (המתלוננים על קצב איטי בירידה) כאילו שהטבעת עושה קסמים ובלי טיפת מאמץ משילים את הק"ג. גם אמא שלי אני רואה את המבטים שלה על הבטן שלי ואז היא מדברת עם הבת שלי ואומרת לה אמא שמנה זה מוציא אותי מדעתי. כשחושבים על זה רוב בעיות ההשמנה הם גנטיות וגם הם היו או הינם אנשים שמנים! הבת שלי יפייפה עד גיל 10 הייתה ממש שמנה כאב לי לראות איך היא סובל גם הילדים אכזרים ומעליבים. יום אחד היא בכתה ממש ואז אמרתי לה אם את רוצה נעשה תכנית כדי שתרזי וכך היה. חלפו מאז 7 שנים היא נראית מצוין הגוף שלה התרגל לאכול מעט אני מודה לשם שתפסתי את זה בזמן לא רוצה שתסבול כמוני
 

חמ סה

New member
../images/Emo41.gif אז...איך שומרים על ההישג ../images/Emo35.gif../images/Emo178.gif

איך מגיעים להרגשה אמיתי של "רזה בגוף רזה" במקום "שמן בגוף רזה"
ערב טוב ד"ר העצני.
IS CALLING...
שנה ו-9 חודשים אחרי מעקף קיבה מוצלח (
), נושקת למינוס 80 ק"ג ועדיין... לא מרגישה "את זה". מתקשה לקבל את הדמות הנשקפת במראה (ותאמיני לי שאני בוחנת את הדמות הזו מכל הכיוונים...) ואיכשהוא רואה רק את ה"פגמים" (ה"גלגל" הבולט מכל הבטן, הירכיים העבות, הזרועות המדולדלות...). גם לא כ"כ יכולה להבין איך אנשים רואים משהו אחר (במיוחד בימים שהמחמאות לא מפסיקות לזרום <למרות שהמשקל די יציב הרבה זמן...אולי זה קשור לבחירת הבגדים> וגם איתן יש לי בעיה. כאילו שכבר לא מגיע לי לקבל אותן. את החלק המשמעותי בהרזיה כבר עברתי...מה השתנה עכשיו ?). "משהו אחר" =
(לטענתם) רזה. בעניין ה"פגמים" אני רק יכולה לומר שהיה לי יותר "קל" (בחירת מילים משעשעת שכזו...
) לפני הניתוח, 80 ק"ג יותר. אז...מרוב שכבר לא עניין אותי איך החברה מקבלת אותי (כי היא לא קיבלה אותי ו...מתישהו השלמתי עם העובדה הזו) - לא הייתי בוחנת את עצמי (והיה הרבה "עצמי") כמו היום. מעניין אותי לדעת אם פלסטיקה תשנה את התמונה. האם עיצוב הגוף (אידוי עודפי העור והשומן שמרגישים כתלויים עליי כרגע) ישנה את המצב ? יש תקוה ? אם היו אומרים לי לפני שנתיים שאלו יהיו שאלותיי לאחר ירידה דרמטית כ"כ הייתי פשוט
. אני (קצת) בהלם מעצמי. מהתחושות שלי. HELP NEEDED. TNX. ותודה על ספרך המצוין ! מומלץ בחום רב. המשך ערב נעים
 

אופירA

New member
מנהל
ברשותך - אתערב

אני יוצאת מהנחה ברורה, שהד"ר ציפי עונה בכל מקרה, גם כשהתפתח דיון שלנו בשאלה. מהניסיון הפרטי שלי, שינוי תפיסת עצמי-שלילי לא מתרחש מאליו, עם הזמן. תפיסת עצמי-שלילי זה דפוס חשיבה, שלא עובר כך סתם, כמו שהשמנה לא עוברת כך סתם. כדי לשנות תפיסת עצמי לכיוון חיובי, את צריכה לעשות עבודה פסיכולוגית מאוד מסוימת עם עצמך. זה ייקח זמן, אבל זה ישתנה בסופו של דבר. לפחות קצת. וקודם כל - שיהיה לך ברור שהתחושות שלך הגיוניות מאוד, כי יש לך תפיסת עצמי-שלילי משמעותית בהחלט. תפיסת עצמי-שלילי של מראה חיצוני שיניתי לבד (מן הקצה לקצה!), בלי פסיכולוגים, עם עבודה עצמית. להלן שלבי העבודה: א. את צריכה להסכים לשנות את תפיסת העצמי שלך. להחליט בנחישות להסכים לחשוב על המראה החיצוני שלך שהוא יפה ורזה ונראה בסדר גמור. שבי עם עצמך ותחשבי (ו/או תדברי על זה, ו/או תכתבי - מה שמתאים לך), האם את מעוניינת בעומק ליבך להרגיש שאת נראית טוב, כמו שחושבים האנשים, או שיש לך משהו שמפריע לך להסכים להרגיש שאת נראית טוב? (כמו שאת יודעת, והוכחתי לך באותות ובמופתים, אני אחד האנשים שחושבים שאת נראית טוב מאוד). ב. אחרי שהחלטת והסכמת, תדמייני לך את ההרגשה שכיף לך עם המראה החיצוני שלך. כלומר, איך מרגיש מי שכיף לו עם המראה החיצוני שלו. או מי שמרוצה והפגמים שלו לא מפריעים לו (כמוני, למשל). את יכולה לדמיין אנשים אחרים שנראים בעינייך טוב ומרוצים מעצמם, את יכולה לדמיין את עצמך במראה שאת אוהבת. תעשי את התרגיל הזה מדי פעם, אחת לכמה ימים. ג. כיוון שהרבה אנשים אמרו לך שלדעתם את נראית טוב, ונוכחת לדעת שהם לא מעמידים פנים ומשקרים, תחליטי שאת רוצה להאמין להם. תחליטי שאת יכולה להאמין להם. שכנראה זו באמת האמת. (ההחלטה ברובד השכל, זה עוד לא יקרה ברגש). ד. תתבונני על אנשים שאת אוהבת, שיש להם פגמים חיצוניים (כמו לבוש לא לטעמך, או כרס לא פרופורציונלית, או מבנה גוף לא פרופורציונלי, או עור מקומט וכד'), ותרגישי שזה בעצם לא נורא כל כך בעינייך, כי את אוהבת את הבן אדם שבפנים. אני בטוחה שעל פגמים של אחרים יש לך חשיבה יותר חיובית מאשר על הפגמים שלך, אז תשימי לב לכך. ה. עכשיו את יכולה לדמיין את עצמך בעיניים של האחר, ולהרגיש איך הוא חושב על המראה שלך בצורה חיובית. בשלב זה תוכלי להתחיל להבין איך האנשים האחרים רואים אותך רזה ונהנים ממך ורוצים לתת לך מחמאה. ו. כשמשהו בתפיסה שלך השתנה, ונהיה לך קצת יותר הגיוני וברור שזה אפשרי להרגיש חיובי כלפי עצמך - עכשיו את יכולה להסתכל במראה על הפגם שמפריע לך, ולדמיין שהוא לא כל כך נורא כמו שחשבת. לשכנע את עצמך, להסתכל מהצד ולחשוב שאת רואה מישהו אחר. לאט לאט תבחיני שההרגשה שלך הולכת ומשתנה. אם את כבר מבינה שאת נראית טוב, אבל עדיין לא מרגישה את זה מספיק, את יכולה להגיד לאנשים שאת יודעת שאת נראית טוב. להסכים איתם כשהם נותנים לך מחמאה. לענות למחמאה "תודה, גם אני חושבת כך". כשאת שומעת את עצמך אומרת מה שאת מבינה בשכל, זה ישפיע על הרגש. סליחה שזה ארוך. זו תורה מורכבת.
 

חמ סה

New member
וואו ../images/Emo12.gif (שריקת התפעלות)

איזו תשובה אופירה. אני נפעמת. באמת באמת. קראתי פעמיים (ובטח אקרא שוב ושוב. ושוב). אני מודה לך על תשומת הלב המפורטת והנכונות לשתף מהידע העשיר כ"כ שלך. בהחלט נתת לי פרספקטיבה אחרת, שונה מכל מה שהייתה באמתחתי עד כה, וזה בהחלט חומר למחשבה. זו אכן תורה מורכבת (ואני אוהבת תשובות ארוכות
). עד שאגיע לסעיף ו' נדמה לי שעליי לעבור עוד דרך. אני עוד לא שם. מקוה שאהיה. אחרי השלב הזה יכול להיות מאוד שאוכל להסכים עם המחמיאים (ולא חסר כאלו). ונכון (בהתייחס למקרים אחרים שקרו לי, לאו דווקא בהקשר הנושא הזה) שכשאני שומעת את עצמי אומרת מה שאני מבינה "בשכל" זה משפיע על הרגש. ברור. מקוה שגם במכלול הנושא הנ"ל תהיה השפעה בסופו של דבר. תודה לך
נגמרו לי המילים
 
נהנתי מהתשובה-

שמתייחסת באופן מפורט לקשר שבין מחשבות רגשות והתנהגות. אם אני מדברת עם עצמי באופן מסויים וחושבת על עצמי ועל אחרים באופן יותר אנושי וגמיש (מחשבה), ולומדת גם להגיב אחרת כשמחמיאים לי (התנהגות), אז עם הזמן גם ארגיש אחרת כלפי עצמי. אני רק רוצה לציין שלפעמים דימוי הגוף משתנה באופן טבעי בלי מאמץ פעיל, לפעמים כמו שצויין, הוא משתנה עם הרבה עבודה עצמאית ולפעמים אם הבעיה מתמשכת, וקשה לפתח גישה אחרת כלפי עצמנו או שיש תחושה של מחסום לאורך זמן, במקרים אלו רצוי להיעזר מאיש מקצוע.
 

שמחה37

New member
קראתי עכשיו את התשובה שלך

במילה אחת מרתקת. פשוט כיף לקרוא אותך ואת התהליך שאת עוברת. שמחה
 

שמחה37

New member
אצלי זה עבד

כשהתחלתי להאמין לאנשים. במהלך האימון שעברתי הייתי צריכה לבקש מ10 אנשים לכתוב עלי חוזקות. בחרתי 10 אנשים שאני מעריכה מאוד ולאו דווקא חברים טובים ובני משפחה בחרתי כאלה שחשבתי שאני "לא נחשבת" בעינהם וכשקראתי מה שהם כתבו אמרתי "וואוו" איך הם רואים את זה? אלו דברים שאני יודעת על עצמי אבל מעולם לא ראיתי בהם חוזקות ובנוסף הפידבקים שקיבלתי בשנתיים האחרונות מכל אדם שפגש אותי ברחוב , אפילו אמהות בכתה של הילדים שבמפגשים כיתתיים התביישתי לדבר איתם , הסתכלו עלי בהערצה ובהערכה. ולאט לאט זה חילחל הבנתי שאם כולם רואים אז אני צריכה להאמין כי הרי הם לא ראו משהו שלא ידעתי הם ראו דברים שהיו מודחקים. ואז באה הפריצה הגדולה, פעמים רבות הייתי צריכה בכלל לעצור להבחין בין אהבה עצמית וקבלה עצמית לבין אגואיזם. בנוסף שתי הסדנאות שעברתי ב"שילובים" שנתנו לי בכלל פרספקטיבה על ה-50 ק"ג שהתאדו ,קורס האימון וניהול הפורום המקסים הזה ועבודה עצמית שלי,מול המראה ,כל אלה לאט לאט הביאו אותי היום לקבלה כמעט מוחלטת של עצמי.(בימים שלפני המחזור אני לא מקבלת את עצמי
). יקירתי, היום ממרחק של שנתיים מהנתוח אני מבינה שהעבודה הרצינית היא עכשיו , אחרי הירידה הגדולה, אחרי ההתמודדות עם חצי קילו למעלה למטה, עכשיו זה החלק המאתגר וכל יום לא דומה לקודמו. שאלת לגבי הפלסטיקה, אז כן הפלסטיקה משדרגת את המראה פלאים במיוחד עם בגדים, אבל ממרחק של שנה אני רואה שיש התרופפות של העור , עדיין לא בממדים של פעם אבל גם זה משתנה ובמתיחת בטן משום מה לא נפטרים גם מגלגל א' למעלה ואצלי אפילו מותן שמאל רחבה באיזה 5 מ"מ ממותן ימין
ועדיין לפעמים בא לי לעשות תיקון כדי שזה יהיה מושלם, אבל ברור לי שאין מושלם וברור לי שגם אחרי תיקון אני אמצא "פגם אחר" אבל למדתי לחיות בשולם עם עצמי ולאהוב כל ס"מ ומילימטר בעצמי כמכלול וזו עבודה יום יומית שאט אט הופכת לאוטומט שלי. ולגבייך יקירה, אני מוכנה להיות אחת מאלה שיכתבו עלייך את החוזקות. את יודעת שמנקודת מבטי את אישה מדהימה, אישה שלא רואים כל יום ,לקחת את הקומונה של המעוקפים והפכת אותה למשפחה אחת גדולה ואוהבת. יש בשקט שלך ובצניעות שלך ובאהבת האדם שלך משהו מיוחד שגורם לליכוד סביבך. ואני יודעת שאת כבר מסמיקה
אבל יש עוד הרבה מה לכתוב עלייך ולך עכשיו נותר רק להאמין. אוהבת אותך שמחה
 

חמ סה

New member
תודה שמחה ../images/Emo24.gif

על כל מה שכתבת. התהליך שאת עוברת אכן מרתק. אני זוכרת היטב אותך בתאריך 03.08.10 בחדר ההמתנה של מלב"י - 4 ימים לפני השירוול שלך ו-יום קבלת התאריך שלי (לחודשיים וקצת אחרי). לא יאומן איזו דרך עשית מאז. איזה מסע מרתק של גילוי עצמי והעצמה אישית וסביבתית. כל הכבוד
. תודה על החוזקה לגביי. קומונת המעוקפים אכן יקרה לליבי. אני נתרמת ממנה באותה מידה של נתינה. שמחה על המשוב החיובי בנושא. נעים לשמוע
העבודה הקשה אכן מתחילה עכשיו. התמודדות זה שם המשחק. נקווה שנעמוד בה. ולגבי הפלסטיקה - אקח את דברייך לתשומת לבי. אני לא מחפשת "מושלם" אלא "סביר". נקווה לטוב. ובהזדמנות זו ואם כבר חוזקות - גם לך מגיע על הנתינה וההכלה האינסופית שלך לכולם. בעולם הוירטואלי והמציאותי. כל הכבוד לך
 
שלום ד"ר ציפי העצני. אני רוצה להעלות בעייה

הפוכה מהבעייה שהעלתה חמסה. מה לעשות כדי לא לנוח על זרי הדפנה אחרי ירידה של 30 ק"ג? על פי המדד היבש של ה-BMI אני צריכה לרדת עוד 30, אבל אני לא חושבת שאצליח בזה (ואל תגידו לי לא להיות תבוסתנית, אני פשוט אדם ריאלי) וחוץ מזה כשארד עוד 20 איראה מצויין. מכיוון ששוק הדוגמניות צפוף ולמרות העלאת רף ה-BMI ל-18.5 עדיין לא מקבלים דוגמניות בנות חמישים פלוס עם עור מדולדל, יש לי כוונה לרדת רק עד ש...: 1. ארגיש קלה 2. בריאה 3. אוכל לקנות כל בגד שארצה בחנויות רגילות. לכן עלי לשאוף לאשר יש לשאוף. אבל... בניגוד לחמסה, אני לא מסתכלת בעצמי במראה לא לבושה כדי לא להתבאס. אני מאלה שמתבוננים תמיד אחור וסופרים כמה שלבים כבר טיפסו בסולם (בהרזיה הדימוי הפוך...) ולא כמה ארוכה הדרך לחירות. לכן אני, אוי לאותה בושה, מרוצה מעצמי למדי. אני מסתכלת במראה על רונה הלבושה (יפה ואופנתי) על רונה המאופרת ונראית צעירה מגילה, והדחף לרזות הלאה אינו תמיד מספיק חזק. אז מה לעשות כשהדימוי העצמי טוב מדי? אולי מי שלא מכיר אותי רואה אשה עם עודף משקל גדול למדי. מי שמכיר אותי (ואני מכירה את עצמי לא רע, כנראה) רואה אשה שנראתה רע ועכשיו נראית יפה. איך יוצאים מזה???
 
חולקת איתך ממש אותו קו מחשבה

ונכון, מאוד בעייתי הקטע עד היום לפני הטבעת המחשבה הזו תרמה רבות להעלאת כל הקילוגרמים בחזרה [מכירה את עקב האכילס שלי], מקווה שכעת ההתנהלות תהיה אחרת.
 
למעלה