פרשיה
פרשת דברים מלחמה ושלום בפרשת השבוע
בפרשתנו מצווה משה ע"י ה': "קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה: הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ (ב, כד-כה). אך משה לא בדיוק מבצע את מה שצווה: וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר: אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול: אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי (ב, כו- כח).
לכאורה הדברים תמוהים: כיצד מעיז משה לשנות מציוויו של ה' שאומר לו להתגרות בסיחון ולפתוח במלחמה, ותחת זאת הוא שולח דברי שלום. עד כדי כך היו הדברים קשים לחלק ממפרשנו שרמב"ן המקפיד כלל האפשר לפרש את הדברים לפי סדר הכתובים, חורג כאן ממנהגו וקובע שכאן אין מוקדם ומאוחר, ודברי השלום של משה קדמו לציווי של ה' (שאכן חוזר ומופיע שוב בהמשך בפס' לא): "ראה נתתי בידך את סיחן - הדבור הזה הוא האמור למטה (פסוק לא) ראה החלותי תת לפניך, וקודם לכן שלח לו מלאכים ממדבר קדמות. כי אחרי שיצונו השם החל רש והתגר בו מלחמה לא ישלח לו דברי שלום אעברה בארצך.."
אולם, חז"ל עמדו על כך במספר מדרשים, שהכתובים דווקא כסדרם ויש כאן מסר עקרוני.
כך למשל: "ראה החילותי תת לפניך" (ב, לא) מה כתיב שם "והתגר בו מלחמה". והם לא עשו כך, אלא "ואשלח מלאכים". אמר הקב"ה: אני אמרתי "והתגר בו מלחמה" ואתה אומר לשלום?! "אין שלום אמר ה' לרשעים" (ישע' מח,כב). ראה גדולים דברי שלום שבטלו ישראל מה שאמר להם "והתגר בו מלחמה" ולא כעס עליהם. מהו "ממדבר קדמות"? אמר לו משה: ממך למדתי שקדמת לעולם, יכול היית לשלוח ברק אחד לשרוף את המצרים ולא עשית אלא שלחתני לפרעה שנאמר "שלח את עמי" (שמות ה,א) הוי קדמות.. (תנחומא מהדורת בובר הוספה לדברים י' עמ' 6-7). ובמקום אחר למדו מכאן ש"כל מה שגזר משה הסכים הקב"ה עמו" ומכאן "חידש" הקב"ה הלכה משמו של משה ש"כל מלחמה שיהו הולכים לא יהו פותחים אלא בשלום, שנאמר: 'כי תקרב אל עיר וגו' " וכך אכן עשה יהושע בפועל (דברים רבה שופטים [ה],יג- יד, מהדורת ליברמן עמ' 101).
נמצאנו למדים מצווה וחובה לקרוא לשלום בטרם מלחמה, ואף אם נדמה שמשה עשה כן נגד דברי ה', הרי הסכים ה' עמו, ועיקרון זה קדום ויסודי ביותר (="ממך למדתי שקדמת לעולם"), ומאידך יש להחילו גם קדימה לעתיד "בכל מלחמה שיהו הולכין".
וכותב הרלב"ג כי מטרת התורה ללמד תועלת זו (התועלת הט"ו): להודיע שראוי לאדם לרדוף אחר השלום ולהרחיק המחלוקת והמלחמה ואע"פ שיתברר לו שהוא ינצח ... כדי שיתישב בלבנו שראוי בכל המקומות לרדוף אחר השלום לפי מה שאפשר, כי אין השם יתעלה חפץ במיתתן של רשעים.
דרשנים נעצרים לעיתים כאן. אך פשוטם של הכתובים בפרשתנו, ובכלל בפרשיות המלחמה בספר דברים (פרקים כ'–כ"א), מחייב באופן פשוט וישר לראות גם את הצד השני המשלים את מאמצי רדיפת השלום. כלל הכתובים בפרקים הראשונים של ספר דברים מבקשים לחזק את רוחם של בני ישראל לקראת המלחמה הצפויה להם, דווקא מתוך ההבנה שהשלום הרצוי, זה שאותו צריך לרדוף ולקוות -אינו האפשרות הסבירה שבה יבחר הצד השני (סיחון או העמים היושבים בארץ). לפיכך, ירושת הארץ והדרך אליה יהיו כרוכים במלחמה. והמלחמה יכולה להיות קשה ומפחידה: יש שם ענקים, ועם חזק ועז, אנשי מידות ומלחמה. לקראת כל אלו מחזק משה את ליבם של ישראל: "רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם" (דברים א' ח) ובהמשך "רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת" (שם כ"א). לפיכך מקפיד משה לספר לבני ישראל את תולדות ארצות אדום, עמון ומואב , כיצד פעם לפנים ישבו שם עמים מפחידים של ענקים אך ברצות ה' הורישם מפני קרובי ישראל. לפיכך מקפיד משה להוכיח להם גם מההיסטוריה הקרובה, שהם – דור כובשי הארץ רשמו אותה בעצמם, שניתן לנצח עמים גדולים וחזקים כסיחון ועוג (הענק!) ומתוך כל אלה מסכם משה את האמור בסוף הפרשה: "כֵּן יַעֲשֶׂה ה' לְכָל הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה לֹא תִּירָאוּם כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם" (ג' כא- כב).
האוחז בתורה בשלמות, חייב לראות את שני הצדדים, את רדיפת השלום המתחייבת כעיקרון יסוד, ואת עוז הלב הנדרש למלחמה ההכרחית המכונה מלחמת מצווה, וכזו היא מלחמה "לעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" (רמב"ם הל' מלכים, ה' א). לאחר שהושבו ריקם "דברי שלום", נדרש לרומם את רוח הלוחמים לשים ביטחונם באביהם שבשמיים, אך גם לאחד את הלוחמים לצאת לקרב כאיש אחד בלב אחד.
לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ לְמַעַן בֵּית ה' אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ" (תהלים קכב)
פרשת דברים מלחמה ושלום בפרשת השבוע
בפרשתנו מצווה משה ע"י ה': "קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה: הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ (ב, כד-כה). אך משה לא בדיוק מבצע את מה שצווה: וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר: אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול: אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי (ב, כו- כח).
לכאורה הדברים תמוהים: כיצד מעיז משה לשנות מציוויו של ה' שאומר לו להתגרות בסיחון ולפתוח במלחמה, ותחת זאת הוא שולח דברי שלום. עד כדי כך היו הדברים קשים לחלק ממפרשנו שרמב"ן המקפיד כלל האפשר לפרש את הדברים לפי סדר הכתובים, חורג כאן ממנהגו וקובע שכאן אין מוקדם ומאוחר, ודברי השלום של משה קדמו לציווי של ה' (שאכן חוזר ומופיע שוב בהמשך בפס' לא): "ראה נתתי בידך את סיחן - הדבור הזה הוא האמור למטה (פסוק לא) ראה החלותי תת לפניך, וקודם לכן שלח לו מלאכים ממדבר קדמות. כי אחרי שיצונו השם החל רש והתגר בו מלחמה לא ישלח לו דברי שלום אעברה בארצך.."
אולם, חז"ל עמדו על כך במספר מדרשים, שהכתובים דווקא כסדרם ויש כאן מסר עקרוני.
כך למשל: "ראה החילותי תת לפניך" (ב, לא) מה כתיב שם "והתגר בו מלחמה". והם לא עשו כך, אלא "ואשלח מלאכים". אמר הקב"ה: אני אמרתי "והתגר בו מלחמה" ואתה אומר לשלום?! "אין שלום אמר ה' לרשעים" (ישע' מח,כב). ראה גדולים דברי שלום שבטלו ישראל מה שאמר להם "והתגר בו מלחמה" ולא כעס עליהם. מהו "ממדבר קדמות"? אמר לו משה: ממך למדתי שקדמת לעולם, יכול היית לשלוח ברק אחד לשרוף את המצרים ולא עשית אלא שלחתני לפרעה שנאמר "שלח את עמי" (שמות ה,א) הוי קדמות.. (תנחומא מהדורת בובר הוספה לדברים י' עמ' 6-7). ובמקום אחר למדו מכאן ש"כל מה שגזר משה הסכים הקב"ה עמו" ומכאן "חידש" הקב"ה הלכה משמו של משה ש"כל מלחמה שיהו הולכים לא יהו פותחים אלא בשלום, שנאמר: 'כי תקרב אל עיר וגו' " וכך אכן עשה יהושע בפועל (דברים רבה שופטים [ה],יג- יד, מהדורת ליברמן עמ' 101).
נמצאנו למדים מצווה וחובה לקרוא לשלום בטרם מלחמה, ואף אם נדמה שמשה עשה כן נגד דברי ה', הרי הסכים ה' עמו, ועיקרון זה קדום ויסודי ביותר (="ממך למדתי שקדמת לעולם"), ומאידך יש להחילו גם קדימה לעתיד "בכל מלחמה שיהו הולכין".
וכותב הרלב"ג כי מטרת התורה ללמד תועלת זו (התועלת הט"ו): להודיע שראוי לאדם לרדוף אחר השלום ולהרחיק המחלוקת והמלחמה ואע"פ שיתברר לו שהוא ינצח ... כדי שיתישב בלבנו שראוי בכל המקומות לרדוף אחר השלום לפי מה שאפשר, כי אין השם יתעלה חפץ במיתתן של רשעים.
דרשנים נעצרים לעיתים כאן. אך פשוטם של הכתובים בפרשתנו, ובכלל בפרשיות המלחמה בספר דברים (פרקים כ'–כ"א), מחייב באופן פשוט וישר לראות גם את הצד השני המשלים את מאמצי רדיפת השלום. כלל הכתובים בפרקים הראשונים של ספר דברים מבקשים לחזק את רוחם של בני ישראל לקראת המלחמה הצפויה להם, דווקא מתוך ההבנה שהשלום הרצוי, זה שאותו צריך לרדוף ולקוות -אינו האפשרות הסבירה שבה יבחר הצד השני (סיחון או העמים היושבים בארץ). לפיכך, ירושת הארץ והדרך אליה יהיו כרוכים במלחמה. והמלחמה יכולה להיות קשה ומפחידה: יש שם ענקים, ועם חזק ועז, אנשי מידות ומלחמה. לקראת כל אלו מחזק משה את ליבם של ישראל: "רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם" (דברים א' ח) ובהמשך "רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת" (שם כ"א). לפיכך מקפיד משה לספר לבני ישראל את תולדות ארצות אדום, עמון ומואב , כיצד פעם לפנים ישבו שם עמים מפחידים של ענקים אך ברצות ה' הורישם מפני קרובי ישראל. לפיכך מקפיד משה להוכיח להם גם מההיסטוריה הקרובה, שהם – דור כובשי הארץ רשמו אותה בעצמם, שניתן לנצח עמים גדולים וחזקים כסיחון ועוג (הענק!) ומתוך כל אלה מסכם משה את האמור בסוף הפרשה: "כֵּן יַעֲשֶׂה ה' לְכָל הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה לֹא תִּירָאוּם כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם" (ג' כא- כב).
האוחז בתורה בשלמות, חייב לראות את שני הצדדים, את רדיפת השלום המתחייבת כעיקרון יסוד, ואת עוז הלב הנדרש למלחמה ההכרחית המכונה מלחמת מצווה, וכזו היא מלחמה "לעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" (רמב"ם הל' מלכים, ה' א). לאחר שהושבו ריקם "דברי שלום", נדרש לרומם את רוח הלוחמים לשים ביטחונם באביהם שבשמיים, אך גם לאחד את הלוחמים לצאת לקרב כאיש אחד בלב אחד.
לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ לְמַעַן בֵּית ה' אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ" (תהלים קכב)
