צריכה עזרה
שלום.
התחתנתי בגיל די צעיר ..הבאתי חמישה ילדים מתוקים בהפרשים מאוד צמודים ונתתי את כל כולי לטיפול בילדיי .הייתי מסורה אליהם טוטאלית וויתרתי על החלומות הגדולים שהיו לי ,ויתרתי על המימוש העצמי שלי..ביטלתי את השימוש והיתרון בתואר שהשגתי בדם ,יזע ודמעות ,ביטלתי את מעגל החברים הקרובים שלי...ביטלתי את ההנאות הפרטיות שלי הכל עשיתי כדי לתת להם אמא במלא מובן המילה!!!מבחינתי זה היה הייעוד שלי...לפני חודש הגעתי לגיל 30 -גיל מיסתבר מלא תובנות על החיים..החלטתי הפעם לעשות משהו בישבילי ..להדליק בי ניצוץ שמיסתבר שכבה עם הזמן...לא למהר ללדת ילד אלא ללדת את עצמי מחדש ...לא להתמסר עד אובדן עצמי לשיגרה השוחקת והמבטלת ולעשות משהו עכשיו בישבילי לפני שיהיה מאוחר מדי ,,ואחיה בתחושת החמצה גדולה שלבטח תביא מרירות...אני כל כך מפחדת להגיע לזה הזמן עובר מאוד מהר...ודי יותר מדי דחיתי את הקץ בישבילי.
לפני שבוע עשיתי מעשה ושלחתי קורות חיים ל20 מעסיקים,הייתי מאוד סקפטית ונטולת תקווה שמישהו בכלל ימשיך לקרא את הקורות החיים שמראות שיש לי חמישה ילדים ואני נטולת ניסיון תעסוקתי בתחום שלמדתי..אבל אמרתי לעצמי תעשי את שלך לפחות זה לא לשבת בחיבוק ידיים ולהרגיש פרזיטית..ולחלום על עולם שבו רואים אותי ואני באה בו לידי ביטוי....למרבה הפלא הגדול חזר אלי מעסיק אחד ..קבעתי איתו ראיון והלכתי בחשש ענקי עם תחושה שאיבדתי ושכחתי איך מדברים בראיון ואיך מנהלים בכלל את השיחה עם זר לי ... הייתי עם בטחון בגובה הרצפה והרגשה שאני לא שווה ממש כי מלבד תעודה אין לי ניסיון פרקטי וזה היום מה שמדבר..וכל הניסיון שיש לי מיסתכם בזה שגידלתי את ילדיי.
ניכנסתי לראיון והמנהל קיבל אותי עם חיוך ונתן לי תחושה טובה ורגועה...מה שבאמת הרגיע אותי והוריד את מפלס החרדה הגבוה עניתי לו לעניין וברוגע למרבה הפלא...לא שיקרתי.אמרתי לי בדיוק מה עשיתי כל השנים האלו שהוא ביקש לדעת...ודיברתי בכנות..אחרי הראיון לא ציפיתי לכלום. למרבה ההפתעה הוא חזר אלי ואמר לי שהיתקבלתי ואני מתחילה לעבוד עוד שבוע הייתי בשוקק של החיים בחלומות הכי יפים שלי לא תיארתי לעצמי שמישהו בכלל יסתכל לכיוון שלי אחרי שנים ארוכות מחוץ לעולם העבודה.
עכשיו הבעיה שלי שאני מלאת חששות לעשות טעויות, אני מודעת מאוד לזה שחובת ההוכחה עלי ואני נימצאת במבחן גורלי של חיי ותחת זכוכית מגדלת של המעסיק בהתחשב בנתונים שלי..
אני בלחץ עושה הרבה טעויות וכשאני מודעת לזה שאני בבחינה אני מיתבלבלת...אני מרגישה שכל הבטחון ביכולות שלי שהיה לי בעבר נעלם לו עם השנים ,ולא בטוחה שהיכולות האלו עדין קיימים וחיים בי ואם יש להם איזה זכר ...התובענות והטוטאליות בגידול ילדי הביאה אותי לצערי הרב למקום שכבר שחכתי מי אני ומה אני ומה החוזקות והכישורים שקיימים בי שפעם היו לי מאוד ברורים ובטוחים ...תחושה שהאמון בעצמי ניסדק.ומאוד מפחדת לשדר את זה ולעשות טעויות שיקלקלו לי את הנס הזה שקרה לי
אשמח לשמוע מה דעתכם...תודה רבה!!!
שלום.
התחתנתי בגיל די צעיר ..הבאתי חמישה ילדים מתוקים בהפרשים מאוד צמודים ונתתי את כל כולי לטיפול בילדיי .הייתי מסורה אליהם טוטאלית וויתרתי על החלומות הגדולים שהיו לי ,ויתרתי על המימוש העצמי שלי..ביטלתי את השימוש והיתרון בתואר שהשגתי בדם ,יזע ודמעות ,ביטלתי את מעגל החברים הקרובים שלי...ביטלתי את ההנאות הפרטיות שלי הכל עשיתי כדי לתת להם אמא במלא מובן המילה!!!מבחינתי זה היה הייעוד שלי...לפני חודש הגעתי לגיל 30 -גיל מיסתבר מלא תובנות על החיים..החלטתי הפעם לעשות משהו בישבילי ..להדליק בי ניצוץ שמיסתבר שכבה עם הזמן...לא למהר ללדת ילד אלא ללדת את עצמי מחדש ...לא להתמסר עד אובדן עצמי לשיגרה השוחקת והמבטלת ולעשות משהו עכשיו בישבילי לפני שיהיה מאוחר מדי ,,ואחיה בתחושת החמצה גדולה שלבטח תביא מרירות...אני כל כך מפחדת להגיע לזה הזמן עובר מאוד מהר...ודי יותר מדי דחיתי את הקץ בישבילי.
לפני שבוע עשיתי מעשה ושלחתי קורות חיים ל20 מעסיקים,הייתי מאוד סקפטית ונטולת תקווה שמישהו בכלל ימשיך לקרא את הקורות החיים שמראות שיש לי חמישה ילדים ואני נטולת ניסיון תעסוקתי בתחום שלמדתי..אבל אמרתי לעצמי תעשי את שלך לפחות זה לא לשבת בחיבוק ידיים ולהרגיש פרזיטית..ולחלום על עולם שבו רואים אותי ואני באה בו לידי ביטוי....למרבה הפלא הגדול חזר אלי מעסיק אחד ..קבעתי איתו ראיון והלכתי בחשש ענקי עם תחושה שאיבדתי ושכחתי איך מדברים בראיון ואיך מנהלים בכלל את השיחה עם זר לי ... הייתי עם בטחון בגובה הרצפה והרגשה שאני לא שווה ממש כי מלבד תעודה אין לי ניסיון פרקטי וזה היום מה שמדבר..וכל הניסיון שיש לי מיסתכם בזה שגידלתי את ילדיי.
ניכנסתי לראיון והמנהל קיבל אותי עם חיוך ונתן לי תחושה טובה ורגועה...מה שבאמת הרגיע אותי והוריד את מפלס החרדה הגבוה עניתי לו לעניין וברוגע למרבה הפלא...לא שיקרתי.אמרתי לי בדיוק מה עשיתי כל השנים האלו שהוא ביקש לדעת...ודיברתי בכנות..אחרי הראיון לא ציפיתי לכלום. למרבה ההפתעה הוא חזר אלי ואמר לי שהיתקבלתי ואני מתחילה לעבוד עוד שבוע הייתי בשוקק של החיים בחלומות הכי יפים שלי לא תיארתי לעצמי שמישהו בכלל יסתכל לכיוון שלי אחרי שנים ארוכות מחוץ לעולם העבודה.
עכשיו הבעיה שלי שאני מלאת חששות לעשות טעויות, אני מודעת מאוד לזה שחובת ההוכחה עלי ואני נימצאת במבחן גורלי של חיי ותחת זכוכית מגדלת של המעסיק בהתחשב בנתונים שלי..
אני בלחץ עושה הרבה טעויות וכשאני מודעת לזה שאני בבחינה אני מיתבלבלת...אני מרגישה שכל הבטחון ביכולות שלי שהיה לי בעבר נעלם לו עם השנים ,ולא בטוחה שהיכולות האלו עדין קיימים וחיים בי ואם יש להם איזה זכר ...התובענות והטוטאליות בגידול ילדי הביאה אותי לצערי הרב למקום שכבר שחכתי מי אני ומה אני ומה החוזקות והכישורים שקיימים בי שפעם היו לי מאוד ברורים ובטוחים ...תחושה שהאמון בעצמי ניסדק.ומאוד מפחדת לשדר את זה ולעשות טעויות שיקלקלו לי את הנס הזה שקרה לי
אשמח לשמוע מה דעתכם...תודה רבה!!!