ד"ת לשבת.....
היי
הקיצור ד"ת הינו דבר תורה .
פרשת בראשית
הטלת האשמה על האחר – בריחה מאחריות או שלב ראשון בתהליך התשובה?
סיפור גירוש אדם וחוה מגן העדן מציב בפנינו את סיפורו של כל האדם בעולם הזה. בעקבות החטא נפגמה האינטימיות בין אדם וחוה לבין הקב"ה, והם יצאו לחפש אותה מחדש ברחבי תבל. מקובלת התפיסה שתגובתם של חוה ובעיקר זו של אדם הראשון לדברי ה' היא בעייתית, ואפילו נתפסת לעיתים כבעיה חמורה אף יותר מאכילת פרי עץ הדעת. חוסר יכולתם להכיר בחטאם ולהודות בכישלון נתפס כבעיה עמוקה שאינה מאפשרת תיקון בעתיד. יסוד הדברים בפשוטו של מקרא. האדם מאשים את האישה בחטא ואולי אף את הקב"ה "וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" (בראשית ג' יב). בהמשך מגלגלת האישה את האשמה על הנחש "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל" (יג). על רקע זה מפתיעה גישתו של הרב יוסף חיים, הבן איש חי, לסוגיה זו.
"וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל" [בראשית ג' יג]. נראה לומר בסיעתא דשמיא בא הכתוב להודיע גודל חסדו יתברך, שהוא מלמד לאדם לטעון טענה שינצל בה מן הכליה ויתקיים עד שישוב ורפא לו. והוא כי באמת אם אדם חטא אין לו תקנה ולא ישאר לו חיות בעולם כדי שיעשה תשובה ונרצה לו. אמנם השם יתברך תולה תוקף העון באותו המסבב לאדם לעשות העון, ובזה יקל מעליו כובד פשעו שיאריך לו זמן בעולם הזה עד שישוב ורפא לו...
וכן הענין כאן רצה הקב"ה שתהיה חוה תולה עון שלה בהמסבב הוא הנחש כדי להקל מעליה העונש, ולא יהיה לה כליה אלא יאריך לעשות תשובה. והוא יתברך עשה לה התעוררות בדברים אלו, שאמר לה "מה זאת עשית?" שתתלה עונה בהמסבב...
עוד יוסף חי, בראשית, עמ' לה- לו, ד"ה "ויאמר ה'".
לדעת הבן איש חי, ה' הוא שעורר את חוה להסיר את האחריות ממנה ולהעבירה לנחש. הוא רואה בהעברת האחריות אל האחר את תחילתו של תהליך התיקון. המטיל אשמה על רעהו מודה בעצם שהמעשה עצמו הוא שלילי. אמנם אין הוא מסוגל ברגע זה ליטול את מלוא האחריות על מעשיו ולהודות בכישלונו, ועל כן הוא מאשים את חברו במעשיו, אולם בעצם הטלת האשמה על האחר נעשית הפרדה בין החוטא לחטא. במעשה זה יש הצהרה סמויה של תשובה. חבויה תשובה שכזו אפילו מפני המתרץ עצמו, אך בכל זאת יש כאן גרעין שיש לְפִתְחו לכדי תשובה מלאה. אין כאן התבוססות בחטא, כפי שראו זאת אחרים, אלא שלב ראשון בתהליך ארוך. אמנם אין להסתפק בו, שכן אם הדברים ישארו כך, אזי כל שיש בידינו הוא מצב של אי נטילת אחריות – שהוא בבחינת הוספת חטא על פשע. אולם אם זהו השלב הראשון - אזי יש בו פוטנציאל לשינוי אמיתי.
בדבריו אלה מגלה הרי"ח רגישות רבה כלפי חולשה האנושית מוכרת וידועה של הטלת האחריות על האחר. תחת הביקורת הוא מציע לראות בגלגול האחריות ניצנים של תהליך חיובי. גישתו יכולה לשמש אותנו כשאנו פוגשים אדם המתרץ את מעשיו ומטיל האחריות עלינו. התגובה הטבעית היא הפגנת כעס כלפיו. במקום זאת מציע הבן איש חי לראות בו 'איזה מעט טוב' ולחוש מבעד למסווה את הסתייגותו מן המעשה. אף שהדברים אינם מספקים - תחילתו של תהליך חיובי יש כאן. כל זאת כמובן אם המדובר בשלב ראשון שאחריו יודה האדם בטעותו ולא כשלב סופי בו שחרר עצמו מאחריות כשהעביר אותה לאדם אחר.
היי
הקיצור ד"ת הינו דבר תורה .
פרשת בראשית
הטלת האשמה על האחר – בריחה מאחריות או שלב ראשון בתהליך התשובה?
סיפור גירוש אדם וחוה מגן העדן מציב בפנינו את סיפורו של כל האדם בעולם הזה. בעקבות החטא נפגמה האינטימיות בין אדם וחוה לבין הקב"ה, והם יצאו לחפש אותה מחדש ברחבי תבל. מקובלת התפיסה שתגובתם של חוה ובעיקר זו של אדם הראשון לדברי ה' היא בעייתית, ואפילו נתפסת לעיתים כבעיה חמורה אף יותר מאכילת פרי עץ הדעת. חוסר יכולתם להכיר בחטאם ולהודות בכישלון נתפס כבעיה עמוקה שאינה מאפשרת תיקון בעתיד. יסוד הדברים בפשוטו של מקרא. האדם מאשים את האישה בחטא ואולי אף את הקב"ה "וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" (בראשית ג' יב). בהמשך מגלגלת האישה את האשמה על הנחש "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל" (יג). על רקע זה מפתיעה גישתו של הרב יוסף חיים, הבן איש חי, לסוגיה זו.
"וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל" [בראשית ג' יג]. נראה לומר בסיעתא דשמיא בא הכתוב להודיע גודל חסדו יתברך, שהוא מלמד לאדם לטעון טענה שינצל בה מן הכליה ויתקיים עד שישוב ורפא לו. והוא כי באמת אם אדם חטא אין לו תקנה ולא ישאר לו חיות בעולם כדי שיעשה תשובה ונרצה לו. אמנם השם יתברך תולה תוקף העון באותו המסבב לאדם לעשות העון, ובזה יקל מעליו כובד פשעו שיאריך לו זמן בעולם הזה עד שישוב ורפא לו...
וכן הענין כאן רצה הקב"ה שתהיה חוה תולה עון שלה בהמסבב הוא הנחש כדי להקל מעליה העונש, ולא יהיה לה כליה אלא יאריך לעשות תשובה. והוא יתברך עשה לה התעוררות בדברים אלו, שאמר לה "מה זאת עשית?" שתתלה עונה בהמסבב...
עוד יוסף חי, בראשית, עמ' לה- לו, ד"ה "ויאמר ה'".
לדעת הבן איש חי, ה' הוא שעורר את חוה להסיר את האחריות ממנה ולהעבירה לנחש. הוא רואה בהעברת האחריות אל האחר את תחילתו של תהליך התיקון. המטיל אשמה על רעהו מודה בעצם שהמעשה עצמו הוא שלילי. אמנם אין הוא מסוגל ברגע זה ליטול את מלוא האחריות על מעשיו ולהודות בכישלונו, ועל כן הוא מאשים את חברו במעשיו, אולם בעצם הטלת האשמה על האחר נעשית הפרדה בין החוטא לחטא. במעשה זה יש הצהרה סמויה של תשובה. חבויה תשובה שכזו אפילו מפני המתרץ עצמו, אך בכל זאת יש כאן גרעין שיש לְפִתְחו לכדי תשובה מלאה. אין כאן התבוססות בחטא, כפי שראו זאת אחרים, אלא שלב ראשון בתהליך ארוך. אמנם אין להסתפק בו, שכן אם הדברים ישארו כך, אזי כל שיש בידינו הוא מצב של אי נטילת אחריות – שהוא בבחינת הוספת חטא על פשע. אולם אם זהו השלב הראשון - אזי יש בו פוטנציאל לשינוי אמיתי.
בדבריו אלה מגלה הרי"ח רגישות רבה כלפי חולשה האנושית מוכרת וידועה של הטלת האחריות על האחר. תחת הביקורת הוא מציע לראות בגלגול האחריות ניצנים של תהליך חיובי. גישתו יכולה לשמש אותנו כשאנו פוגשים אדם המתרץ את מעשיו ומטיל האחריות עלינו. התגובה הטבעית היא הפגנת כעס כלפיו. במקום זאת מציע הבן איש חי לראות בו 'איזה מעט טוב' ולחוש מבעד למסווה את הסתייגותו מן המעשה. אף שהדברים אינם מספקים - תחילתו של תהליך חיובי יש כאן. כל זאת כמובן אם המדובר בשלב ראשון שאחריו יודה האדם בטעותו ולא כשלב סופי בו שחרר עצמו מאחריות כשהעביר אותה לאדם אחר.
