הזיקנה המתרגשת עלינו

חביף1

New member
הזיקנה המתרגשת עלינו

לבוא.
אחת התמונות הכי קיטשיות שאני מכיר היא של גבר ואשה, שניהם בעשור השמיני לחייהם הולכים יד ביד לעבר שקיעה זהובה. זהו סמל/ אייקון תרבותי-מערבי רב עוצמה המצביע על כוחה של המונוגמיה רבת השנים.
האמנם?
פילוסוף צרפתי ידוע אמר שההונאה העצמית נוראה מכל הונאה אחרת, ושהנוסטלגיה היא הונאה עצמית ממדרגה ראשונה, בטח כשהיא צבועה בזהב. צרפתי אחר לימד היטב איך התמונות הללו המבויימות והשקריות מעצימות תפיסה בדיונית, סנטימנטלית ולא רציונלית של המציאות, ואני מסכים עם הצרפתים הללו.
אני מצוי רבות בבית האבות של חותנתי אני רואה את המציאות. היא לא צבועה בשום צבע של זהב, או מדשאות מוריקות ונעורים מחודשים בדירות יוקרה.
היא צבועה באנשים ונשים לבושים כבני אדם, חלקם הגדול מלווה על ידי עובדים זרים, חיתולים גדולים ולא מתאימים תחת בגדיהם והם.ן מנסים לשמור על שמץ של עירנות בין תרופה לתרופה.
מעט מאוד זוגות יש ביניהם. בין הזוגות הללו רב הגברים נראים מותשים וחולים [ טוב הם לא מתאפרים, לא הולכים לטיפול פנים וציפורניים או למספרה שצובעת את השיער], חלק מהנשים חולות מאוד. הזוג הכי בולט, הוא צלם-אמן והיא אחרי אירוע מוח, ללא יכולת לדבר, על כסא גלגלים , ואיננה זזה.
בת זוגי ואני לא נערכים לקראת התקופה הזו, בטח לא מנטלית, לצערי. הזקנה מאיימת מאוד על בת זוגי, היא רואה בה אסון, הפסקת החיים כמו שהיא רגילה להם. אני מברך את הזקנה, נהנה מכל רגע ממנה.
איך אתם נערכים לקראת התקופה הזו? [ אינני מתכוון כלכלית, אלא מההבטים האחרים]?
 
זה מאוד תלוי בזוג. בעלי הדירה שלנו

גרים בדיור מוגן יוקרתי, ובדיוק חזרו מנופש בצפון. אבא שלי נמצא במוסד סיעודי שהוא כמו שאתה מתאר מבחינת המצב של האנשים (אם כי דווקא יש בחוץ מדשאות מוריקות) - המקומות האלה הם אולי הדבר הכי קרוב לגיהנום שהאדם הממוצע צפוי להגיע אליו. פשוט זוועה. מה שלא מונע ממני לקחת לשם את הילדות שלי לפחות פעם בשבוע (אם כי הן לפעמים נמצאות שם זמן קצר יחסית). בחנוכה הדלקנו שם נרות - הקטנה שרה ודקלמה, והאמצעית ציירה ציורי חנוכה לדיירי המוסד. בגיהנום.
 


לדעתי, כמה שאפשר לדחות יותר את הכניסה למוסד סיעודי (ולא חשוב כמה הוא נחשב טוב) - יותר טוב. כל עוד טיפול אחד על אחד הוא אפשרי - זו הדרך.
 
מסכימה איתך.

המצב אצלנו מורכב, ואני חוששת שההורים שלי יגרמו בעקשנותם לאישפוז מוקדם מההכרחי.
 

Annabella1

New member
אם תגיעו להיות זקנים במצב טוב

למה לא, אתם תהנו גם ממה שיש לגיל המבוגר להציע, ויש לו גם מה להציע.
אם תגיעו לגיל מבוגר במצב אלטע פקטטן, כנראה שלא תהנו.
אבל זה לא החלק הכי גרוע. הבעיה היא שאנשים לא יודעים מתי לעצור.
אם היה בנו את היכולת להתאבד, כנראה שכולנו היינו מתאבדים מתישהו, בגיל צעיר יותר.
אם הגעת לגיל מבוגר, כנראה שאין לך את היכולת להתאבד. רוב האנשים ממשיכים לחיות מכוח האנרציה, ולא חושבים על התאבדות כשהמצב עוד נסבל וסביר. כי למה להתאבד כשהמצב נסבל וסביר ועוד אפשר להנות מהחיים? ואז קורה משהו, ויש התדרדרות והופכים להיות סיעודיים ויש סבל וגם אם היו רוצים להתאבד הם כבר לא מסוגלים. וחלקינו הגדול לא נגיע לגיל מתקדם במצב סביר, זה בלתי נמנע.
החוכמה היא לדעת מתי ללחוץ על הברקס רגע קודם לפני שזה קורה. אבל כולם רוצים לחיות כשזה עוד אפשרי, ואז אתה רואה את מה שאתה רואה.
אגב, מי שאוכל את רוב הקקה זה לא הבני זוג (שכבר בעצמם או מתים או חולים) - אלא הילדים שעול הטיפול נופל עליהם. כיף.
 

סיגלית 2014

New member
מנהל
מקווה שיהיה טוב

מה נשאר לי חוץ מלקוות?
כשאני רואה קשישים פעילים ומחייכים, ליבי מתמלא רוגע ותקווה. יש כאלו לא מעט בעבודתי כמתנדבים. איזה כיף לראות אותם בכל יום!
כשאני רואה אנשים מבוגרים באופן כללי, סובלים, נכים, בקושי מתהלכים או נעזרים בעובדים זרים, ליבי נצבט. לא רק מכיוון שאני מרגישה כאב ורחמים אלא מכיוון שאיני יודעת מה מחכה לי בעתיד.
מקווה מאד להיות פעילה עד יומי האחרון (גם כשיתקפו המחלות.. והן יגיעו. אף אחד לא חסין) ומתפללת לבורא עולם שכאשר אזדקק לעזרה של אחרים שיקח אותי כי אם אגיע למצב כזה ארצה למות.

מה שגומר אותי יותר מכל הוא להתבונן על אבי המבוגר מאד שחצה את גיל 90. מאז שאיבד את אשתו שהייתה צעירה ממנו ביותר מעשר שנים, ירד 15 קילו, הפך מאדם פעיל לאדם סיעודי, לא חייכן, דכאוני שסופר את הדקות למוות המיוחל. זה פשוט שובר אותי בכל פעם מחדש. איני יודעת כיצד במצב כזה ניתן עדיין "להנות מהחיים".
 

חביף1

New member
אישית אני חושב ש...

1. היערכות לקראת הזקנה בכל דרך אפשרית - נפשית, פיזית וגם כלכלית
2. תפיסת הזקנה כברכה ולא כאסון
3 המנעות מהתנהגות נסיגתית לגיל אפס [ כך החותנת שלי מתנהגת כשהיא "בלחץ" או רוצה להשיג משהו, זה כלכך פאתטי ומעורר עצב לראות בן אדם מעל גיל 80 מדבר ושמיע קולות של ילד בן שלוש עם אותן הבעות בפנים
]
 

סיגלית 2014

New member
מנהל
מסכימה עם רוב הדברים שכתבת

אהבתי את תפיסת העולם המקבלת בברכה את הזקנה.
אין ספק שיש להיערך לקראת הזקנה. הבעיה שלא תמיד חושבים על זה. ביומיום די עסוקים ולא תמיד מתפנים לחשיבה עמוקה ולנקיטת צעדים.
לדעתי, היערכות נפשית כבר ישנה כי זקנה לא מתרחשת ביום אחד. חשובה יותר לדעתי היערכות כלכלית.
אני לא חושבת שתופסים את הזקנה כאסון אלא מה שנלווה אליה לעיתים קרובות נחשב לאסון.
הימנעות מהתנהגות נסיגתית היא לעיתים בלתי נמנעת ולא נשלטת.
 

חביף1

New member
הוא ביקר בגיהנום וטבל במי האש

אח"כ נזרק בכף הקלע הישר לסמבטיון וקיבל חופשה לכבוד שבת בה גם הסמבטיון נח, עאלק, הגנגס כלב לידו.
 

1precious1

New member
זיקנה

זיקנה היא דבר טבעי וחלק מהחיים (כל עוד שמחלות או אסונות אחרים לא פוקדים אותך וגוזלים ממך את החיים לפני כן)
אני לא מתחבר ל"אנשים האלה" שמפחדים ממנה, סוג הפחד שגורם להם להכחשה שזה יגיע מתישהו.
אני בהחלט חרד לזיקנה שלי, זו שתגיע עם המחושים והמחלות והזוועות של האמצעים הכימיים והמלאכותיים שיאריכו את חיי כי כך ארצה וכך אחפוץ כי אפחד מהמוות פחד מוות.
אבל הזקנה ה"רגילה" שאוטוטו תגיע אלי, להגיע ל"גיל השלישי", להיות "פנסיונר", להיות סבא - אני לגמרי מצפה לזה בזמן שזה יגיע, כי אני מאמין שכל דבר בעיתו וזה הדבר הטבעי שאמור להגיע אלי עוד ככה וככה שנים.

הפחד הכי גדול שלי כרגע הוא "לאבד את זו שלידי".
אני תמיד אומר לה שאם זה תלוי בי, אני רוצה למות יום אחריה.
 
למעלה