נשמה, באמת לא הבנתי על מה את מתוסכלת
אולי מישהי ששומעת את המקרה מהצד (רק מה שחשפת) יכולה להראות לך את הצדדים החיוביים?
אגב, ניגודיות וקיצוניות כמו שאת מתארת מאד דומה להתנהגות הילדותית של חמותי
, אך היא סובלת ממאניה דיפרסיה (בין היתר), מה שידוע בשם דו קוטביות.
ראי יקירה, את אומנם טוענת שאת מבינה את זה אך בפועל את משדרת משהו אחר לגמרי. וברור שהכעסים שלו לא התחילו ממך אך היחסים עמך מוסיפם שמן למדורה. לא התכוונתי שאת משדרת בויכוחים שלכם רק את העובדה שאת לא שלמה עם הנישואים האלו אלא גם את חוסר הכבוד שלך כלפיו. הוא מבין יפה מאד, גם אם זה לא נאמר מילים, שהוא לא ב"ליגה" שלך (בעיניך).
מה זאת אומרת "הוא לא טיפל בעצמו בילדות"? זהו תפקידם של הוריו ולא שלו. ואם הם הרגילו אותו למצב מסוים, מה את מצפה יקירה? שישנה את עורו עכשו?
איך לא נגררים לויכוחים הללו? מנסים לא לענות. לא משתפים פעולה. מתעלמים עד ש"הגל" עובר. הרי את כותבת שבסופו של דבר הוא מבין ומתיישר.(האמת לא הבנתי מה זה "מתיישר"? מתרצה ונעתר לבקשותייך?)
אז... שיכעס.
את כותבת ומבינה שחוסר האחריות שהוא מפגין הוא כנראה הרגל לא טוב מילדות. אם לא איפשרו לו לקחת אחריות, מה באמת ניתן לצפות ממנו עתה? גם את המשכת עם אותו/ה הרגל/התנהגות ולקחת על עצמך את השליטה על החיים שלכם ואת מלוא האחריות ו... היה לך ולו נוח. וגם אם לא היה לך נוח, את לא יכולה להאשים אותו כי זו הייתה בחירה שלך.
עכשו, לאחר שאת מרגישה שאת מפורקת, את נגררת איתו לויכוחים, ואת מעידה שיש שינוי. לאט לאט הוא מבין ולוקח אחריות, גם אם זה בדברים קטנים. לכן, באמת לא הבנתי על מה את מתוסכלת. יש לך בעל שמעריץ אותך, עוזר לך במטלות הבית (הלוואי עלי
), נותן לך להרגיש מיוחדת והוריו עוזרים לך כלכלית. אך את מנסה, מבלי לפגוע כמובן, לרדת לו לחיים כאשר עד עכשו, למעשה, לא הוא שמע ממך הרבה תלונות. הוא מנסה, עד כמה שהוא יכול, לשנות, אך את חושבת על גירושין.
מהו הפחד בהבנת המצב? על פי התיאור שלך את מבינה את המצב יפה מאד.
ממה את מפחדת? ולמה את כל כך מיואשת כאשר את רואה ממנו ניצנים של אחריות?
אולי מישהי ששומעת את המקרה מהצד (רק מה שחשפת) יכולה להראות לך את הצדדים החיוביים?
אגב, ניגודיות וקיצוניות כמו שאת מתארת מאד דומה להתנהגות הילדותית של חמותי
ראי יקירה, את אומנם טוענת שאת מבינה את זה אך בפועל את משדרת משהו אחר לגמרי. וברור שהכעסים שלו לא התחילו ממך אך היחסים עמך מוסיפם שמן למדורה. לא התכוונתי שאת משדרת בויכוחים שלכם רק את העובדה שאת לא שלמה עם הנישואים האלו אלא גם את חוסר הכבוד שלך כלפיו. הוא מבין יפה מאד, גם אם זה לא נאמר מילים, שהוא לא ב"ליגה" שלך (בעיניך).
מה זאת אומרת "הוא לא טיפל בעצמו בילדות"? זהו תפקידם של הוריו ולא שלו. ואם הם הרגילו אותו למצב מסוים, מה את מצפה יקירה? שישנה את עורו עכשו?
איך לא נגררים לויכוחים הללו? מנסים לא לענות. לא משתפים פעולה. מתעלמים עד ש"הגל" עובר. הרי את כותבת שבסופו של דבר הוא מבין ומתיישר.(האמת לא הבנתי מה זה "מתיישר"? מתרצה ונעתר לבקשותייך?)
אז... שיכעס.
את כותבת ומבינה שחוסר האחריות שהוא מפגין הוא כנראה הרגל לא טוב מילדות. אם לא איפשרו לו לקחת אחריות, מה באמת ניתן לצפות ממנו עתה? גם את המשכת עם אותו/ה הרגל/התנהגות ולקחת על עצמך את השליטה על החיים שלכם ואת מלוא האחריות ו... היה לך ולו נוח. וגם אם לא היה לך נוח, את לא יכולה להאשים אותו כי זו הייתה בחירה שלך.
עכשו, לאחר שאת מרגישה שאת מפורקת, את נגררת איתו לויכוחים, ואת מעידה שיש שינוי. לאט לאט הוא מבין ולוקח אחריות, גם אם זה בדברים קטנים. לכן, באמת לא הבנתי על מה את מתוסכלת. יש לך בעל שמעריץ אותך, עוזר לך במטלות הבית (הלוואי עלי
מהו הפחד בהבנת המצב? על פי התיאור שלך את מבינה את המצב יפה מאד.
ממה את מפחדת? ולמה את כל כך מיואשת כאשר את רואה ממנו ניצנים של אחריות?
