DoronModan
New member
שיר של יונה וולך שתרגמתי עם estiel פעמיים
תראו איך פעם תרגמתי טוב
המילה estiel בסוף הבית הראשון ובסוף הבית השני.
(מעין שיר טבע שהוא בעצם מצב רגש/מיסטי)
הו, ים שמיים.
הוֹ יָם, שָׁמַיִם, עֲטָפוּנִי בְּעַרְפִלִּים
הִתְמַזְּגוּ עִם אֵד עֵינַיִם שֶׁלִּי,
שְׁחָפִים שֶׁלָּכֶם לְבָנִים יַנְמִיכוּ
לָשֶׁבֶת מְרַפְרְפִים וּדְבֵקִים בַּמּוֹטוֹת
לִהְיוֹת מִפְרָשִׂים חַיִּים בָּאֳנִיָּתִי.
יְעוֹפְפוּ דָּגִים בִּזְהִירוּת מֵעֲבָרִים
כִּמְכִתּוֹת זְכוּכִית לְמַזָּל בַּכְּלוּלוֹת
יֵרֵד נָא גֶּשֶׁם אֲלַכְסוֹנִי כְּמִתְכַּוֵּן
לִשְׁטֹף מָתוֹק פָּנַי בְּרֵאשִׁיתָם
לִהְיוֹת זְרָמִים בְּטוּחִים וְחַמִּים.
אַי: נְשָׁמָה, רוּחַ. מַעְגָּלִים סְחוֹר אָסֹב
צַנְּנוּ קָרְרוּ רֹאשׁ חַם שֶׁלִּי,
תֶּחֱבַרְנָה מֶדוּזוֹת לְזֵרִים שְׁקוּפִים
תְּכַתֵּרְנָה דְּפָנוֹת כְּדֹק לְעֵינַי
וְיָצוּף כָּאוֹת הַמְרַמֵּז לָשׁוּב.
מְשׁוּבָה, קַלִּילוּת, אֲהַלֵּךְ שֶׁפִי בַּמֶּלַנְכוֹלְיָה
עֲדוּיַת פְּנִינִים כִּנְטִיפוֹת אַהֲבָה
תְּכַסֶּינָה אַצּוֹת כִּגְלִימָה אֶת כְּתֵפַי
גַּם לֹא יוּכְלוּ מְקֹרָבַי לְלָכְדֵנִי
תְּתֹאַר אֳנִיָּתִי כְּחַדְפַּעֲמִית.
HO MAR’, ĈIEL’
Ho mar’, ĉiel’, per nebuloj min volvu
kunfandiĝu kun okulnebuleto mia,
mevoj viaj blankaj malaltiĝu
por sidi flirtantaj kaj alkroĉiĝantaj al la stangoj
estiel vivantaj veloj en ŝipo mia.
Transflugu fiŝoj singarde
kiel vitreroj por ŝanco en nupto
falu oblikva pluvo kvazaŭ intence
por lavi dolĉa mian vizaĝon genezan
estiel fluoj sekuraj kaj varmaj.
Aj; animo, spirit’. Rondojn ĉirkaŭos mi cirkle
malvarmigu fridigu varman kapon mian,
kuniĝu meduzoj en diafanajn girlandojn
sieĝu murojn kiel gaz’ ĉe miaj okuloj
kaj flosu ĝi kiel la signo aludanta reveni.
Petolemo, leĝer’, iradu mi serene en la melankoli’
portanta perlojn kiel gutetojn de amo
min kovru algoj kiel talaro miajn ŝultrojn
eĉ ne povu proksimuloj miaj min kapti
priskribatu mia ŝipo kiel unufoja.
תראו איך פעם תרגמתי טוב
המילה estiel בסוף הבית הראשון ובסוף הבית השני.
(מעין שיר טבע שהוא בעצם מצב רגש/מיסטי)
הו, ים שמיים.
הוֹ יָם, שָׁמַיִם, עֲטָפוּנִי בְּעַרְפִלִּים
הִתְמַזְּגוּ עִם אֵד עֵינַיִם שֶׁלִּי,
שְׁחָפִים שֶׁלָּכֶם לְבָנִים יַנְמִיכוּ
לָשֶׁבֶת מְרַפְרְפִים וּדְבֵקִים בַּמּוֹטוֹת
לִהְיוֹת מִפְרָשִׂים חַיִּים בָּאֳנִיָּתִי.
יְעוֹפְפוּ דָּגִים בִּזְהִירוּת מֵעֲבָרִים
כִּמְכִתּוֹת זְכוּכִית לְמַזָּל בַּכְּלוּלוֹת
יֵרֵד נָא גֶּשֶׁם אֲלַכְסוֹנִי כְּמִתְכַּוֵּן
לִשְׁטֹף מָתוֹק פָּנַי בְּרֵאשִׁיתָם
לִהְיוֹת זְרָמִים בְּטוּחִים וְחַמִּים.
אַי: נְשָׁמָה, רוּחַ. מַעְגָּלִים סְחוֹר אָסֹב
צַנְּנוּ קָרְרוּ רֹאשׁ חַם שֶׁלִּי,
תֶּחֱבַרְנָה מֶדוּזוֹת לְזֵרִים שְׁקוּפִים
תְּכַתֵּרְנָה דְּפָנוֹת כְּדֹק לְעֵינַי
וְיָצוּף כָּאוֹת הַמְרַמֵּז לָשׁוּב.
מְשׁוּבָה, קַלִּילוּת, אֲהַלֵּךְ שֶׁפִי בַּמֶּלַנְכוֹלְיָה
עֲדוּיַת פְּנִינִים כִּנְטִיפוֹת אַהֲבָה
תְּכַסֶּינָה אַצּוֹת כִּגְלִימָה אֶת כְּתֵפַי
גַּם לֹא יוּכְלוּ מְקֹרָבַי לְלָכְדֵנִי
תְּתֹאַר אֳנִיָּתִי כְּחַדְפַּעֲמִית.
HO MAR’, ĈIEL’
Ho mar’, ĉiel’, per nebuloj min volvu
kunfandiĝu kun okulnebuleto mia,
mevoj viaj blankaj malaltiĝu
por sidi flirtantaj kaj alkroĉiĝantaj al la stangoj
estiel vivantaj veloj en ŝipo mia.
Transflugu fiŝoj singarde
kiel vitreroj por ŝanco en nupto
falu oblikva pluvo kvazaŭ intence
por lavi dolĉa mian vizaĝon genezan
estiel fluoj sekuraj kaj varmaj.
Aj; animo, spirit’. Rondojn ĉirkaŭos mi cirkle
malvarmigu fridigu varman kapon mian,
kuniĝu meduzoj en diafanajn girlandojn
sieĝu murojn kiel gaz’ ĉe miaj okuloj
kaj flosu ĝi kiel la signo aludanta reveni.
Petolemo, leĝer’, iradu mi serene en la melankoli’
portanta perlojn kiel gutetojn de amo
min kovru algoj kiel talaro miajn ŝultrojn
eĉ ne povu proksimuloj miaj min kapti
priskribatu mia ŝipo kiel unufoja.