omerbenhaim
New member
הלוואי והקירות יכלו לדבר במקומי.. ../images/Emo10.gif
כבר למעלה משנה וחודשיים שאני לא חי. אני כבר לא זוכר איך זה לחיות את החיים של עצמי. שנה עברה מאז ש"הוא" נפרד ממני, שנה שבה אני חווה רק כאב ואכזבה. משהו שאני אפילו לא יכול לתאר, אבל זה כולל הכל. הכל מהכל. כל הרע שיכול להיות ביקום כולו מצטבר לגוש אחד שנכנס ללב של בנאדם אחד. איך זה שבנאדם מן השורה הופך להיות כ"כ תלותי במישהו אחר, עד כדי כך שפשוט חי את החיים שלו? לפי החליל שלו והרצונות שלו? הרצונות שלי לא קיימים.. לא עבורי, וגם לא עבורו.. ומצחיק שבשורה התחתונה.. הוא החבר הכי טוב שלי היום. איך אני קורא לו החבר הכי טוב? אולי כי אני לא יכול להתעלם מהרבה דברים טובים שכן יש בו, ושהוא כן עשה עבורי. אני יודע שאני חשוב לו. אני יודע שהוא דואג לי. אני יודע... קשה להתעלם מהרגשות ורגשות. אבל זה לא מונע ממנו להתייחס אליי לפעמים כמו אל חרא. כמו אל מדרכה שאפשר לדרוך עליה שוב ושוב.. כמו אל משהו מאוד מובן מאליו שתמיד יהיה שם, בכל מצב. גם כשדורכים עליו.. עצוב? כן.. זה עצוב. כי זה נכון... אני שם בשבילו כל הזמן. תמיד. מוותר על הדברים שלי ועל החיים שלי בשביל להיות שם בשבילו בכל רגע שרק יצטרך. לספק את הרצונות שלו והצרכים שלו. רק שיהיה מסופק. ממזמן כבר הפסקתי לנסות ולהחזיר אותו אליי, במיוחד עכשיו כשיש לו חבר חדש והוא מאוהב מעל כל הראש ושוכח שקיימים גם אנשים אחרים מסביב... ואז מגיע מצב שבו אני מתמוטט בעבודה מרוב לחץ ועצבים, מושבת בבית במשך שבוע.. ומאז לא מצליח לחזור לשיגרה כי תוקפים אותי התקפי חרדה שמוציאים אותי מכלל תפקוד. הלכתי לפגישה אצל פסיכיאטר, שאיבחן שאני בכלל לא במצב של דיכאון, אפילו לא דיכאון קל ושהוא לא הכתובת עבורי ושזה יעבור.. יעבור אני שואל? איך..? אני מטופל אצל פסיכולוג כבר ארבעה חודשים. להגיד שזה עוזר? אני לא יודע.. אולי כן, אולי לא. אולי אני אראה תוצאות רק בטווח הארוך. בתקווה.. שנה שלמה שכל הסובבים אותי אומרים לי לנתק איתו קשר. שנה שלמה שכולם רואים כמה שאני סובל, וכמה שאני לא אני.. שנה שלמה שכולם אומרים לי " שהוא לא שווה בחור כמוני, ובטח שלא את הכאב שלי " , אבל הם לא מבינים שאני לא יכול.. אני לא יכול להתנתק.. למה? כי הם לא יודעים שכבר יותר משנה אני חי את החיים שלו, ולא את שלי. להתנתק? זה כמו להתנתק מהחיים בכלל.. כי אני לא זוכר איך זה לחיות חיים אחרים.. לא זוכר.. אין לי חיים אחרים. אין לי חיים בלעדיו. הייתי רוצה לקום יום אחד ולהבין שאולי כל זה חלום בלהות שהיה צריך להסתיים כבר ממזמן. אני אוהב אותו, מאוד. הוא בנאדם מקסים, באמת.. אבל כנראה שלא תמיד כלפיי.. למה הוא עושה את זה? הלוואי והייתי יודע.. הלוואי ומישהו היה יכול לעזור לי.. אבל כנראה שרק אני יכול לעזור לעצמי. אבל איך אפשר לעזור לעצמך... כשאתה לא עצמך.....? =(
כבר למעלה משנה וחודשיים שאני לא חי. אני כבר לא זוכר איך זה לחיות את החיים של עצמי. שנה עברה מאז ש"הוא" נפרד ממני, שנה שבה אני חווה רק כאב ואכזבה. משהו שאני אפילו לא יכול לתאר, אבל זה כולל הכל. הכל מהכל. כל הרע שיכול להיות ביקום כולו מצטבר לגוש אחד שנכנס ללב של בנאדם אחד. איך זה שבנאדם מן השורה הופך להיות כ"כ תלותי במישהו אחר, עד כדי כך שפשוט חי את החיים שלו? לפי החליל שלו והרצונות שלו? הרצונות שלי לא קיימים.. לא עבורי, וגם לא עבורו.. ומצחיק שבשורה התחתונה.. הוא החבר הכי טוב שלי היום. איך אני קורא לו החבר הכי טוב? אולי כי אני לא יכול להתעלם מהרבה דברים טובים שכן יש בו, ושהוא כן עשה עבורי. אני יודע שאני חשוב לו. אני יודע שהוא דואג לי. אני יודע... קשה להתעלם מהרגשות ורגשות. אבל זה לא מונע ממנו להתייחס אליי לפעמים כמו אל חרא. כמו אל מדרכה שאפשר לדרוך עליה שוב ושוב.. כמו אל משהו מאוד מובן מאליו שתמיד יהיה שם, בכל מצב. גם כשדורכים עליו.. עצוב? כן.. זה עצוב. כי זה נכון... אני שם בשבילו כל הזמן. תמיד. מוותר על הדברים שלי ועל החיים שלי בשביל להיות שם בשבילו בכל רגע שרק יצטרך. לספק את הרצונות שלו והצרכים שלו. רק שיהיה מסופק. ממזמן כבר הפסקתי לנסות ולהחזיר אותו אליי, במיוחד עכשיו כשיש לו חבר חדש והוא מאוהב מעל כל הראש ושוכח שקיימים גם אנשים אחרים מסביב... ואז מגיע מצב שבו אני מתמוטט בעבודה מרוב לחץ ועצבים, מושבת בבית במשך שבוע.. ומאז לא מצליח לחזור לשיגרה כי תוקפים אותי התקפי חרדה שמוציאים אותי מכלל תפקוד. הלכתי לפגישה אצל פסיכיאטר, שאיבחן שאני בכלל לא במצב של דיכאון, אפילו לא דיכאון קל ושהוא לא הכתובת עבורי ושזה יעבור.. יעבור אני שואל? איך..? אני מטופל אצל פסיכולוג כבר ארבעה חודשים. להגיד שזה עוזר? אני לא יודע.. אולי כן, אולי לא. אולי אני אראה תוצאות רק בטווח הארוך. בתקווה.. שנה שלמה שכל הסובבים אותי אומרים לי לנתק איתו קשר. שנה שלמה שכולם רואים כמה שאני סובל, וכמה שאני לא אני.. שנה שלמה שכולם אומרים לי " שהוא לא שווה בחור כמוני, ובטח שלא את הכאב שלי " , אבל הם לא מבינים שאני לא יכול.. אני לא יכול להתנתק.. למה? כי הם לא יודעים שכבר יותר משנה אני חי את החיים שלו, ולא את שלי. להתנתק? זה כמו להתנתק מהחיים בכלל.. כי אני לא זוכר איך זה לחיות חיים אחרים.. לא זוכר.. אין לי חיים אחרים. אין לי חיים בלעדיו. הייתי רוצה לקום יום אחד ולהבין שאולי כל זה חלום בלהות שהיה צריך להסתיים כבר ממזמן. אני אוהב אותו, מאוד. הוא בנאדם מקסים, באמת.. אבל כנראה שלא תמיד כלפיי.. למה הוא עושה את זה? הלוואי והייתי יודע.. הלוואי ומישהו היה יכול לעזור לי.. אבל כנראה שרק אני יכול לעזור לעצמי. אבל איך אפשר לעזור לעצמך... כשאתה לא עצמך.....? =(
