רוצהלהיותאמא
New member
בשבילנו - הממתינות.
זה משהו שכתבתי בזמן ההמתנה לבטא הראשונה שלי, בפברואר 2005. אז הבטא הייתה חיובית. אבל לא היה דופק.היום אני שוב בהמתנה למתנה. ומי כמוכן יכול להבין את הטירוף הזה. אני רוצה להקדיש את זה לנו, כל המחכות באשר הן: "בדיוק שבעה ימים עד שאדע מי אני באמת. עבר כבר שבוע מאז יריית הזינוק לקראת קו הסיום. אבל השבוע הראשון היה שגרתי ומוכר. בשבוע הראשון עוד הייתה לי עבודה, הייתי אופטימית, עסוקה. הזמן שנזל לי בין האצבעות היה מהול במעשים, תנועות, פעולות, חילופי חומרים. עכשיו הימים שלפני הם זמן נטו. לא יהיה בהם דבר, למעט שניות, דקות ותאים שמתים לי בגוף. או נוצרים. תלוי מה יתגלה בעוד שבוע. מה אנשים עושים כשהם ממתינים ? מדברים בטלפון, קוראים עיתון, מקשיבים לשיחה אקראית של מישהו אחר שממתין לצידם ובוחר לשוחח בטלפון, מציצים לעיתון של מישהו אחר שממתין לצידם, מחטטים באף, אוכלים ציפורניים, מקישים עם העקב ברצפה, בוהים. חדרי המתנה היו חביבים עלי תמיד כי הם מלאים סיפורים. כמובן שתלוי בסיבת ההמתנה. עד כמה שזה נשמע נורא חדרי ההמתנה מחוץ לחדרי ניתוח היו המועדפים עלי. לא כי נהנתי להמתין לקרוב משפחה שייצא בחתיכה אחת, אלא כי כמות הסיפורים הקטנים, הצבעים, הריחות והטעמים שספגתי בהם לא הייתה מצליחה למלא ספרייה עירונית. מאחר ויש לי העונג להמתין בחדרים רבים, התרגלתי להיות מציצנית סבילה. לבהות בנקודה אחת בריצפה, להידמות לרהיט, ובו בזמן לקלוט את כל תנודות הסובבים אותי. רחש נשימה כבדה מסיגריות, חיכוך פנימית מעיל בחולצת פלאנל, תלישת עור מסביב לציפורן, חריקת שיניים, מצמוץ כפייתי שחוזר על עצמו, תיקתוק שעון, הלמות לב נרגש, בליעת רוק לא רצונית. חשבתי שאת היכולת הזו שפיתחתי, להיות בשקט ולהקשיב, אולי איישם גם על עצמי. נכנסתי לחדר השינה, נשכבתי על המיטה. התריסים הוגפו מכבר, הטלפונים נותקו, השעונים הוצאו מהחדר. נשארנו רק אני והרהיטים והרי אנחנו אותו הדבר, אחים. שכובה על המיטה מביטה על התיקרה. היא אפורה עכשיו עם האפלולית שיש בחדר, היא אפורה, לא אחידה, מושלמת בשביל שהמבט שלי ייבלע בתוכה. השמיכה מתחת לגוף שלי קרירה, כותנתית. תחילה אני שומעת את הסביבה, ציפורים רעות שצדות תולעים, מכונית עוברת מאיימת על גורי חתולים שנברו בפחים, זבובים, שכנה מציתה סיגריה ומתלוננת. אחר כך, אחרי שהסביבה מוכרת לי מספיק אני נכנסת אל החדר. מסגרות התמונות נוקשות בקיר לפי קצב משב הרוח, רגלי המיטה מתכווצות, נמלים חופרות קן בפינת החדר, חריקת האהיל המתכתי, נשימת הוילון – כמו חולה סופני, נשימות עמוקות אחת להרבה זמן. וכשהחדר הופך לריקוד שחוזר על עצמו, אני מצליחה להקשיב לעצמי. ראשית הלב. אחת שתיים, אחת שתיים. פעימה אחת שיש לה שני שלבים, רך ועמוק. אין עוד קול כזה בעולם, כמו של פעימה. רך ועמוק. מושלם. כשהמוסיקה של הלב מתנגת לי בראש אני מרשה לעצמי להקשיב לכל שאר המפעל, הקונצרט. הדם שזורם בעורקים, הלחלוחית שניקוות בעיניים, הקיבה הכבשנית. המפעל עובד, הקונצרט ממשיך. וזה רגע האמת שלי, הקשב בדרכו אל הרחם. נקישה בדלת מבהילה אותי. אני מתיישבת. בדלת חברה, מביאה איתה צלילים של כובד, בדידות. טרוניות על אמהות וזוגיות. אני אוהבת אותה. החיבוק שלי מהול, חצוי, אבל אני אוהבת אותה. יש בי עצב כשאני נפרדת משעת ההקשבה שלי ונוטשת אל עבר שעת החברות, אבל אני גם מאוד שמחה, כי מה שאני לא יודעת לא יכול להזיק לי. והמטבח מתמלא צלילים של משפחה, מקרר נפתח, פיות מתמלאים, ילדים מקנחים את האף, סנדלים נזרקים על השטיח, דמעות מנוגבות, ניחומים נשמעים כמו וופל נמצץ ותה שנשאב. ואני עומדת באמצע מסוממת, ההרמוניה הזו ערבה לאוזני. אני כמהה לה, עורגת. חברתי קוראת לי, ושוב, ואני לא שומעת, רק רישרוש שקיות במבה, הברגה של קוביות לגו, נדנוד של סוס עץ. היא תופסת אותי בשתי ידיים מביטה לתוכי, קוראת לי שוב. אני נבהלת. - מה ? - הכל בסדר ? את עומדת פה כבר כמה דקות בלי לזוז. תראי שפכת על עצמך את הפטל. את כולך רטובה. הייתי צריכה לקשור לך סינר כמו לעומרי. הכל בסדר ? כל החולצה שלי רטובה, כתם אדום על השד הסמלי. לב? - אני בסדר, נזכרתי במשהו, חלמתי. אני אלך להחליף חולצה. אני עומדת במקלחת מחליפה בגדים. שכחתי שהזמנתי אותם להיות איתי השבוע. שכחתי לגמרי. לא רציתי לעבור את השבוע הזה לבד כשעמית בחו"ל. שכחתי לגמרי. לא קניתי כלום, לא הצעתי מיטות, לא ניקיתי, לא קניתי הפתעות לילדים, לא אווררתי כריות – חברתי לא ישנה עם פחות מארבע כריות. עכשיו כבר שבע, כל החנויות סגורות, הילדים עוד מעט יהיו רעבים, נזמין פיצה, נכון שזה לא בריא אבל נגיד שזה חגיגה לקראת ההגעה שלהם, נעשה מזה מסיבה. עכשיו אין סיכוי שאצליח להקשיב לעצמי. אבל כנראה שבשיחת הטלפון שניהלנו, לפני יומיים, זה מה שביקשתי. רעש מסיח דעת. או שאולי שמעתי את המצוקה שלה וחשבתי שאצלי היא תכאב פחות. זה יהיה בסדר הם יעזרו לי להעביר את הזמן, אולי המילה יעזרו לא כל כך נכונה כמו יתנו לזמן לעבור במהומה, בלי שאוכל לעצור ולהסתכל על פרטים. כן זה עדיף. דממה הייתה גוזלת ממני את שפיותי." ___ פה זה נגמר, כי אין כל כך המשך, בינתיים... אבל אני מקווה לפחות, שכל הממתינות יודעות שהן לא לבד. נשיקות לכולכן ושיהיו לנו בשורות טובות !
זה משהו שכתבתי בזמן ההמתנה לבטא הראשונה שלי, בפברואר 2005. אז הבטא הייתה חיובית. אבל לא היה דופק.היום אני שוב בהמתנה למתנה. ומי כמוכן יכול להבין את הטירוף הזה. אני רוצה להקדיש את זה לנו, כל המחכות באשר הן: "בדיוק שבעה ימים עד שאדע מי אני באמת. עבר כבר שבוע מאז יריית הזינוק לקראת קו הסיום. אבל השבוע הראשון היה שגרתי ומוכר. בשבוע הראשון עוד הייתה לי עבודה, הייתי אופטימית, עסוקה. הזמן שנזל לי בין האצבעות היה מהול במעשים, תנועות, פעולות, חילופי חומרים. עכשיו הימים שלפני הם זמן נטו. לא יהיה בהם דבר, למעט שניות, דקות ותאים שמתים לי בגוף. או נוצרים. תלוי מה יתגלה בעוד שבוע. מה אנשים עושים כשהם ממתינים ? מדברים בטלפון, קוראים עיתון, מקשיבים לשיחה אקראית של מישהו אחר שממתין לצידם ובוחר לשוחח בטלפון, מציצים לעיתון של מישהו אחר שממתין לצידם, מחטטים באף, אוכלים ציפורניים, מקישים עם העקב ברצפה, בוהים. חדרי המתנה היו חביבים עלי תמיד כי הם מלאים סיפורים. כמובן שתלוי בסיבת ההמתנה. עד כמה שזה נשמע נורא חדרי ההמתנה מחוץ לחדרי ניתוח היו המועדפים עלי. לא כי נהנתי להמתין לקרוב משפחה שייצא בחתיכה אחת, אלא כי כמות הסיפורים הקטנים, הצבעים, הריחות והטעמים שספגתי בהם לא הייתה מצליחה למלא ספרייה עירונית. מאחר ויש לי העונג להמתין בחדרים רבים, התרגלתי להיות מציצנית סבילה. לבהות בנקודה אחת בריצפה, להידמות לרהיט, ובו בזמן לקלוט את כל תנודות הסובבים אותי. רחש נשימה כבדה מסיגריות, חיכוך פנימית מעיל בחולצת פלאנל, תלישת עור מסביב לציפורן, חריקת שיניים, מצמוץ כפייתי שחוזר על עצמו, תיקתוק שעון, הלמות לב נרגש, בליעת רוק לא רצונית. חשבתי שאת היכולת הזו שפיתחתי, להיות בשקט ולהקשיב, אולי איישם גם על עצמי. נכנסתי לחדר השינה, נשכבתי על המיטה. התריסים הוגפו מכבר, הטלפונים נותקו, השעונים הוצאו מהחדר. נשארנו רק אני והרהיטים והרי אנחנו אותו הדבר, אחים. שכובה על המיטה מביטה על התיקרה. היא אפורה עכשיו עם האפלולית שיש בחדר, היא אפורה, לא אחידה, מושלמת בשביל שהמבט שלי ייבלע בתוכה. השמיכה מתחת לגוף שלי קרירה, כותנתית. תחילה אני שומעת את הסביבה, ציפורים רעות שצדות תולעים, מכונית עוברת מאיימת על גורי חתולים שנברו בפחים, זבובים, שכנה מציתה סיגריה ומתלוננת. אחר כך, אחרי שהסביבה מוכרת לי מספיק אני נכנסת אל החדר. מסגרות התמונות נוקשות בקיר לפי קצב משב הרוח, רגלי המיטה מתכווצות, נמלים חופרות קן בפינת החדר, חריקת האהיל המתכתי, נשימת הוילון – כמו חולה סופני, נשימות עמוקות אחת להרבה זמן. וכשהחדר הופך לריקוד שחוזר על עצמו, אני מצליחה להקשיב לעצמי. ראשית הלב. אחת שתיים, אחת שתיים. פעימה אחת שיש לה שני שלבים, רך ועמוק. אין עוד קול כזה בעולם, כמו של פעימה. רך ועמוק. מושלם. כשהמוסיקה של הלב מתנגת לי בראש אני מרשה לעצמי להקשיב לכל שאר המפעל, הקונצרט. הדם שזורם בעורקים, הלחלוחית שניקוות בעיניים, הקיבה הכבשנית. המפעל עובד, הקונצרט ממשיך. וזה רגע האמת שלי, הקשב בדרכו אל הרחם. נקישה בדלת מבהילה אותי. אני מתיישבת. בדלת חברה, מביאה איתה צלילים של כובד, בדידות. טרוניות על אמהות וזוגיות. אני אוהבת אותה. החיבוק שלי מהול, חצוי, אבל אני אוהבת אותה. יש בי עצב כשאני נפרדת משעת ההקשבה שלי ונוטשת אל עבר שעת החברות, אבל אני גם מאוד שמחה, כי מה שאני לא יודעת לא יכול להזיק לי. והמטבח מתמלא צלילים של משפחה, מקרר נפתח, פיות מתמלאים, ילדים מקנחים את האף, סנדלים נזרקים על השטיח, דמעות מנוגבות, ניחומים נשמעים כמו וופל נמצץ ותה שנשאב. ואני עומדת באמצע מסוממת, ההרמוניה הזו ערבה לאוזני. אני כמהה לה, עורגת. חברתי קוראת לי, ושוב, ואני לא שומעת, רק רישרוש שקיות במבה, הברגה של קוביות לגו, נדנוד של סוס עץ. היא תופסת אותי בשתי ידיים מביטה לתוכי, קוראת לי שוב. אני נבהלת. - מה ? - הכל בסדר ? את עומדת פה כבר כמה דקות בלי לזוז. תראי שפכת על עצמך את הפטל. את כולך רטובה. הייתי צריכה לקשור לך סינר כמו לעומרי. הכל בסדר ? כל החולצה שלי רטובה, כתם אדום על השד הסמלי. לב? - אני בסדר, נזכרתי במשהו, חלמתי. אני אלך להחליף חולצה. אני עומדת במקלחת מחליפה בגדים. שכחתי שהזמנתי אותם להיות איתי השבוע. שכחתי לגמרי. לא רציתי לעבור את השבוע הזה לבד כשעמית בחו"ל. שכחתי לגמרי. לא קניתי כלום, לא הצעתי מיטות, לא ניקיתי, לא קניתי הפתעות לילדים, לא אווררתי כריות – חברתי לא ישנה עם פחות מארבע כריות. עכשיו כבר שבע, כל החנויות סגורות, הילדים עוד מעט יהיו רעבים, נזמין פיצה, נכון שזה לא בריא אבל נגיד שזה חגיגה לקראת ההגעה שלהם, נעשה מזה מסיבה. עכשיו אין סיכוי שאצליח להקשיב לעצמי. אבל כנראה שבשיחת הטלפון שניהלנו, לפני יומיים, זה מה שביקשתי. רעש מסיח דעת. או שאולי שמעתי את המצוקה שלה וחשבתי שאצלי היא תכאב פחות. זה יהיה בסדר הם יעזרו לי להעביר את הזמן, אולי המילה יעזרו לא כל כך נכונה כמו יתנו לזמן לעבור במהומה, בלי שאוכל לעצור ולהסתכל על פרטים. כן זה עדיף. דממה הייתה גוזלת ממני את שפיותי." ___ פה זה נגמר, כי אין כל כך המשך, בינתיים... אבל אני מקווה לפחות, שכל הממתינות יודעות שהן לא לבד. נשיקות לכולכן ושיהיו לנו בשורות טובות !
