אז ככה
אני יחידנית, כלומר תרומת זרע. הייתי בטוחה (כי כך הרופא אמר לי) שהתהליך יהיה קליל ומהיר כי אני צעירה וכל הבדיקות פיקס.
עשיתי את ההזרעה הראשונה חודש לפני יום הולדת 34. די מהר חלפו 7 הזרעות ו-7 תשובות שליליות, והרופא הסכים שהגיע הזמן להמשיך ל-IVF. הרקע לאי פיריון היה ונותר "לא מוסבר".
אחרי שבוע של זריקות במינון מינימלי נשאבו ממני 28 ביציות, שלושה ימים אחרי השאיבה אושפזתי עם גירוי יתר (סיוט) ולכן החזרה של טריים לא הייתה.
אח"כ היו 2 החזרות מוקפאים שלא הניבו כלום. אח"כ החזרה שבה נקלט הריון עם בטא יפה ומבטיחה, אבל הפסיק להתפתח בשבוע 7, ונאלצתי לעבור הפלה עם ציטוטק. אחת החוויות הקשות שעברתי בחיי.
אחרי ההפלה קיבלתי וסת מאוד מהר, תוך חודש וחצי, והחלטתי מיד לעשות עוד החזרה, כי נשאר פחות מחודש לחופשת פסח ואם לא הייתי עושה - זה היה נדחה לחודשיים.
כל החודש של ההחזרה ההיא היה פשוט קטסטרופה.
חליתי בתחילת מעקב הזקיקים (החזרה על בסיס ביוץ טבעי), הסתבכתי לסינוסיטיס ונאלצתי להתחיל לקחת אנטיביוטיקה. גם ההרגשה הכללית הייתה על הפנים, אז בלעתי המון משככי כאבים. המעקב היה מוזר - אמנם היה זקיק שגדל יפה, אבל האסטרדיול היה נמוך בצורה הזויה, אני חושבת שבמעקב האחרון לפני ההחזרה הוא היה משהו כמו 550 או 600... בקיצור, הספדתי מראש את החודש, אבל מכיוון שבאופן כללי כבר החלטתי שמהמוקפאים האלה לא ייצא כלום כבר לא דאגתי ורק חיכיתי לסיים את הנגלה ולהתפנות לשאיבה הבאה.
הגיע יום ההחזרה ואני מרגישה חצי בן אדם, חולה מתה ועם כאבי ראש, כשעה לפני החזרה לקחתי אופטלגין כי כבר לא תיפקדתי. סוף סוף אני נכנסת לחדר הטיפולים ומגיעה רופאה מאוד ידועה ומוכרת במחלקה, מספרת לי כמה הופשרו, כמה שרדו וכמה נשארו וכו' ותוך כדי שהיא מנחה את המתמחה שלידה היא עושה לי את ההחזרה... בשניות, בלי אולטרסאונד!!!!!! רק בדיעבד קלטתי את זה, ואחרי שקלטתי צחקתי ואמרתי טוב, ממילא החודש הזה אבוד.
אחרי שבועיים הולכת לבדיקת בטא, כשהראש שלי כבר בניקיונות לפסח כי ממילא אין סיכוי. בצהריים מקבלת טלפון מהמחלקה - מזל טוב! שואלת בהלם כמה הבטא? 75. הלב שלי נופל. מה 75? 75 זה כימי, לא? האחות ישר מזדעקת, מה פתאום כימי??? אם את דואגת תבואי עוד יומיים לבדיקה, אבל ראינו כבר הריונות ולידות עם בטא כזאת. אני מגחכת לעצמי, כן בטח, וסוגרת. בערב חווה הכתמות דמיות קלות ואפילו לא מתרגשת, "טוב זה היה ברור".
אחרי יומיים - בטא 200. האחיות המחלקה בעננים, אני עדיין בטוחה שזה כימי ורק מתפללת שלא יהיה חוץ רחמי, רק זה היה חסר לי. מחליטה לא לעשות יותר בטא, והולכת לבדיקת אולטרסאונד עוד שבוע, בחול המועד פסח. בבדיקה רואים שק הריון יפה עם חלמון. אני בוכה ובוהה שעות בתמונה של השק. אחרי שבוע רואים גם עובר עם דופק, ו"מפטרים" אותי ממחלקת IVF להמשך מעקב הריון בקהילה. רק מצמד המילים האלה יש לי צמרמורת - אני, מעקב הריון? בקהילה?
מפה לשם, יש לי היום בן 1.4 אלוף ומהמם בבית, והמסר העיקרי שאני רוצה להעביר לכל מי שטרם הפכה לאמא: בסוף זה עובד, גם כשאנחנו לא מאמינות וגם כשנראה לנו שאין סיכוי. לפעמים אין הסבר לאי הצלחה, וגם להצלחה, כשיש, לא תמיד יש הסבר הגיוני, ראו המקרה לעיל.
ומי שזה לא עובד לה בתהליך הרגיל - זה יעבוד לה בתרומת ביצית או בפונדקאות, הכל טוב.
אני יודעת שזה הדבר שהכי קל להגיד והכי קשה ליישם, אבל תנסו להפנים שאין לכן באופן אישי שליטה על המצב. תקפידו למלא את הוראות הרופאים, אבל אל תחשבו שאם רק תעשו ה-כ-ל נכון זה יצליח, כי אז מגיעים למצבים שמפחדים להתעטש וזה לא תורם כלום חוץ מלחץ.
תמשיכו לחיות ולהנות מהחיים, אם זה לטייל, לאכול טוב ואפילו לשתות כוס יין מדי פעם, כל עוד אתן לא בהריון לא ייגרם שום נזק, אבל לנפש שלכן זה יעשה רק טוב.
ובידיים מלאות, בקרוב!!!!
