קושקושית2012
New member
החלום שלי לרשום פוסט כזה בפורום המדהים הזה התגשם !!! כנסו ..
אז...קצת קשה לדעת מאיפה להתחיל ומה יותר חשוב ממה... אז מצטערת אם יצא טיפה ארוך...
הסיפור שלנו מתחיל לפני כ7 שנים שהתחתנו, היתי בטוחה שלהביא ילדים זה מהזה קל (כי אחותי ואמא שלי וחברות שלי פשוט נכנסו להיריון תוך חודש..אז ברור שגם אני, לא?) ובנונשלנט שלי לא רציתי ילדים בשנה הראשונה לנישואים...האמת שהיתי סטודנטית בת 25 אז בדיעבד אני יכולה להבין את עצמי... בכל אופן..אחרי שנה התחלנו לנסות, ואחרי 4 חודשים משהו בתוכי ידע שמשהו אצלנו לא בסדר..מפה לשם גילינו שבעלי אזוספרמי ...כשהתוצאה של הזרע הגיעה היינו בשוק..היינו בטוחים לא ב100 אחוז אלא ב 20000000 אחוז שזו טעות הקלדה ומה זה השטויות האלו..אפילו כעסנו... ואחרי שהכרחתי את בעלי לעשות 3 פעמים את הבדיקה הזו..הבנו שזו תחילת המסע שלנו...לא ידענו אז מתי/ איך זה ייגמר אם בכלל...זה היה היום הכי גרוע ושחור בחיים שלנו...
אז ברקורד שלנו הייתי מטופלת באסותא ראשון והיתי אצל טובי הרופאים הפרטיים (לא אציין שמות פה...) ...עשרות IVF ...פרוטוקול ארוך/קצר/ בינוני ומה לא...MFC וברטוב עשו עלינו קופות מטורפות (כל סבב היינו צריכים מיון וחיפוש אצלהם...), היסטרסקופיה, צילום רחם, פיפל, סטרואידים ... אנחנו גרים בצפון אז כל סבב זה חתיכת כאב ראש עם נסיעות למרכז (שגם הוסיף בצורה ממש לא טובה...).. הרופא המהולל (בציניות) האחרון פשוט החליט שהוא "הוכיח" שגם אצלי יש בעיה בביציות, ואני לא אוכל להיות אמא ... ככה פשוט...רשם לי את זה על גבי המייל !!! אתן יכולות לתאר לעצמכן את הכאפה המצלצלת שקיבלנו, ההשפלה, אבדן התקווה, השפל ותהום שהייתי בה... אחרי ככ הרבה טיפולים, אחרי ככ הרבה מאמץ, ובמיוחד אחרי ככ הרבה שנים.... אני כבר היתי מוכנה לאמץ, בעלי לא הסכים בשום פנים ואופן... ועברנו תהליך...המסע הזה הפגיש אותנו - כל אחד לחוד וביחד- בחוויות ונסיונות אינספור ... בירידות, ועליות, תקוות ואשליות, הלקאה עצמית, האשמה, בכי, כאב, פחד, חוסר אונים, נסיון להשלים עם זה שנהיה זוג ערירים,,,,ועוד הרבה רגשות בכל הקשת... אני מרגישה שעברתי גיהנום בעודי בחיים בתקופה הזו, למרות שהיו הרבה רגעים יפים וטובים ומאושרים, אבל הצל והעננה הזו של הטיפולים וזה שאנחנו לא הורים תמיד העיב עלינו באיזשהו מקום וניהל אותנו (סתם דוגמא מפגרת אבל מוחשית - אפילו לקבוע טיסות וטיולים לחו"ל היה קשה כי אין לדעת מתי אקבל מחזור ואתחיל סבב או אם הסבב יצליח ואז לא נטוס....) ...בינתיים גילינו גם מי החברים הטובים, ואני מודה שהתרחקתי מהרבה חברות שלא היו שם בשבילי (והיום חזרתי להיות חברה של חלקן בדרך מוזרה שכזאת...)..גם לא ככ שיתפנו אנשים..חוץ מהמשפחה הממש ממש קרובה...אפילו אותןם בשלב כלשהו החלטנו למדר מהתהליך כי הם היו לוקחים ללב וזה השפיע להם על הבריאות ברמות קשות...
הפייטרית שבתוכי לא התייאשה, והחלטתי לקחת פסק זמן לחצי שנה/ 8 חודשים ולהתמקד בעצמי. לא להיות מטופלת פוריות. לא להזריק. לא להיות תחת הורמונים שמנהלים אותי - כי כבר לא הכרתי את עצמי יותר...לא אהבתי את זו שהביטה בי חזרה במראה..לא הכרתי אותה יותר... העיניים שלי היו עצובות ככ שיום אחד ממש ריחמתי על זו שבמראה....וזו אני לעזאזל...ממתי הפכתי להיות צל עצוב שכזה? (אני כותבת את זה עכשיו והדמעות יורדות רק מהזיכרון של הדרך שעברנו) ... במהלך ההפסקה הזו מאוד נהניתי, חזרתי לספורט אינטנסיבי וירדתי במשקל והתחטבתי ממש, הלכתי למלא טיפולי פנים בשביל הכיף, התקדמתי בעבודה, עבדתי על עצמי מנטלית (מדיטציות, יוגה, דיקור וארויגו) ואיכשהו במהלך הדרך גם התחלתי ללכת למקווה (למרות שאני ממש לא דתיה) ומצאתי שהחויה הזו של להיטבל במקווה ממש מטהרת אותי נפשית (לא יודעת איך להסביר את זה, או למה זה קורה, זו פשוט היתה הרגשה עילאית כל פעם אחרי המקווה)... כשהרגשתי שאני שלמה עם עצמי ומוכנה- לא מוכנה לחזור לטיפולים, אלא מוכנה להיות אמא, עברתי להיות מטופלת בצפון במקום שקרוב לבית, בבית חולים ציבורי הפעם (ולא פרטי) אצל רופא מדהים ומנהלת מעבדה מהממת (שאצלנו זה לא פחות חשוב בגלל שמוצאים זרעים ספורים ממש...וזה ממש תלוי בנסיון של החיפוש וכו') ...אחרי 2 סבבים שם נקלטנו.....והשמחה היתה עילאית שאין לתאר !!! פעם ראשונה מזה עשרות IVF שנקלטנו !! (אגב, את השאיבה הזו עברתי ללא הרדמה....זה אפשרי ולדעתי במקרה שלי זה גם עשה את ההבדל כי היתה לי בעיה עם חומרי ההרדמה בכל שאיבה) ....ההיריון היה היריון בסיכון גבוה שמהלכו גם יצאתי לשמירת היריון..אז ההיריון היה לא קל גם הוא... אבל....
היום אנחנו חובקים בן בכור... סופר יקר ומתוק וחמוד ומצחיק ויפה ומדהים והיהלום שבכתר - הנס שלנו.... הוא בן 4 חודשים והוא תמצית החיים... ואין יום שעובר שאני לא מודה לאלוהים על הנס הגדול הזה, על זה שנתן לי כח לעבור 6 שנים של יסורים וששלח לי פיצוי כזה מדהים... האמת שאני מתסכלת עליו לפעמים (הרבה פעמים) עם דמעות בעיניים כי אחרי שככ ייחלתי ופיללתי להיות אמא - פתאום זה הפך להיות מוחשי... בלידה, כששמו את פיצי עלי, הדבר היחיד שחזרתי ואמרתי היה - "ככ הרבה זמן חיכינו לך....ככ הרבה זמן"....
להיות מטופלת פוריות הגדיר את מי שאני, ועד היום מגדיר אותי- כי בעיניי - once מטופלת פוריות- תמיד מטופלת פוריות...
היה לי חשוב להיכנס לפורום הזה ששימש לי בית ואוזן קשבת וממש תמיכה (מקצועית ונפשית) בעיקר בשנתיים/ שלוש הראשונות (מודה שאחכ היה לי קשה להתעסק כל הזמן רק בזה כי היתי נכנסת באובססיביות לפורום ולא היתה הודעה שלא קראתי...זה עשה לי לא ככ טוב בשלב מסוים אז החלטתי להפסיק) ...
אמן שכל אישה/ גבר/ זוג שרוצים ילדים- יהפכו להורים במהרה...כי רק כשהית בחושך אתה יודע להעריך את האור....אף אחד/אחת בעולם הזה לא יכול לתאר איזה סבל זה לרצות להיות הורה- ולא להצליח...פעם אחר פעם להתבשר בתשובה שלילית, להתאמץ ככל שאתה יכול ועדיין לא להצליח...ולראות את כולם סביבך עם ילדים מתוקים וחמודים- אבל גם אתה רוצה לחוות את זה...
מקווה שהסיפור שלנו מעודד ונותן תקווה...כי גם אם מספידים אותנו והרופאים חושבים שהם אלוהים בהתגלמותו - קורים ניסים/ הזדמנויות/ צירופי מקרים...
באהבה גדולה
אז...קצת קשה לדעת מאיפה להתחיל ומה יותר חשוב ממה... אז מצטערת אם יצא טיפה ארוך...
הסיפור שלנו מתחיל לפני כ7 שנים שהתחתנו, היתי בטוחה שלהביא ילדים זה מהזה קל (כי אחותי ואמא שלי וחברות שלי פשוט נכנסו להיריון תוך חודש..אז ברור שגם אני, לא?) ובנונשלנט שלי לא רציתי ילדים בשנה הראשונה לנישואים...האמת שהיתי סטודנטית בת 25 אז בדיעבד אני יכולה להבין את עצמי... בכל אופן..אחרי שנה התחלנו לנסות, ואחרי 4 חודשים משהו בתוכי ידע שמשהו אצלנו לא בסדר..מפה לשם גילינו שבעלי אזוספרמי ...כשהתוצאה של הזרע הגיעה היינו בשוק..היינו בטוחים לא ב100 אחוז אלא ב 20000000 אחוז שזו טעות הקלדה ומה זה השטויות האלו..אפילו כעסנו... ואחרי שהכרחתי את בעלי לעשות 3 פעמים את הבדיקה הזו..הבנו שזו תחילת המסע שלנו...לא ידענו אז מתי/ איך זה ייגמר אם בכלל...זה היה היום הכי גרוע ושחור בחיים שלנו...
אז ברקורד שלנו הייתי מטופלת באסותא ראשון והיתי אצל טובי הרופאים הפרטיים (לא אציין שמות פה...) ...עשרות IVF ...פרוטוקול ארוך/קצר/ בינוני ומה לא...MFC וברטוב עשו עלינו קופות מטורפות (כל סבב היינו צריכים מיון וחיפוש אצלהם...), היסטרסקופיה, צילום רחם, פיפל, סטרואידים ... אנחנו גרים בצפון אז כל סבב זה חתיכת כאב ראש עם נסיעות למרכז (שגם הוסיף בצורה ממש לא טובה...).. הרופא המהולל (בציניות) האחרון פשוט החליט שהוא "הוכיח" שגם אצלי יש בעיה בביציות, ואני לא אוכל להיות אמא ... ככה פשוט...רשם לי את זה על גבי המייל !!! אתן יכולות לתאר לעצמכן את הכאפה המצלצלת שקיבלנו, ההשפלה, אבדן התקווה, השפל ותהום שהייתי בה... אחרי ככ הרבה טיפולים, אחרי ככ הרבה מאמץ, ובמיוחד אחרי ככ הרבה שנים.... אני כבר היתי מוכנה לאמץ, בעלי לא הסכים בשום פנים ואופן... ועברנו תהליך...המסע הזה הפגיש אותנו - כל אחד לחוד וביחד- בחוויות ונסיונות אינספור ... בירידות, ועליות, תקוות ואשליות, הלקאה עצמית, האשמה, בכי, כאב, פחד, חוסר אונים, נסיון להשלים עם זה שנהיה זוג ערירים,,,,ועוד הרבה רגשות בכל הקשת... אני מרגישה שעברתי גיהנום בעודי בחיים בתקופה הזו, למרות שהיו הרבה רגעים יפים וטובים ומאושרים, אבל הצל והעננה הזו של הטיפולים וזה שאנחנו לא הורים תמיד העיב עלינו באיזשהו מקום וניהל אותנו (סתם דוגמא מפגרת אבל מוחשית - אפילו לקבוע טיסות וטיולים לחו"ל היה קשה כי אין לדעת מתי אקבל מחזור ואתחיל סבב או אם הסבב יצליח ואז לא נטוס....) ...בינתיים גילינו גם מי החברים הטובים, ואני מודה שהתרחקתי מהרבה חברות שלא היו שם בשבילי (והיום חזרתי להיות חברה של חלקן בדרך מוזרה שכזאת...)..גם לא ככ שיתפנו אנשים..חוץ מהמשפחה הממש ממש קרובה...אפילו אותןם בשלב כלשהו החלטנו למדר מהתהליך כי הם היו לוקחים ללב וזה השפיע להם על הבריאות ברמות קשות...
הפייטרית שבתוכי לא התייאשה, והחלטתי לקחת פסק זמן לחצי שנה/ 8 חודשים ולהתמקד בעצמי. לא להיות מטופלת פוריות. לא להזריק. לא להיות תחת הורמונים שמנהלים אותי - כי כבר לא הכרתי את עצמי יותר...לא אהבתי את זו שהביטה בי חזרה במראה..לא הכרתי אותה יותר... העיניים שלי היו עצובות ככ שיום אחד ממש ריחמתי על זו שבמראה....וזו אני לעזאזל...ממתי הפכתי להיות צל עצוב שכזה? (אני כותבת את זה עכשיו והדמעות יורדות רק מהזיכרון של הדרך שעברנו) ... במהלך ההפסקה הזו מאוד נהניתי, חזרתי לספורט אינטנסיבי וירדתי במשקל והתחטבתי ממש, הלכתי למלא טיפולי פנים בשביל הכיף, התקדמתי בעבודה, עבדתי על עצמי מנטלית (מדיטציות, יוגה, דיקור וארויגו) ואיכשהו במהלך הדרך גם התחלתי ללכת למקווה (למרות שאני ממש לא דתיה) ומצאתי שהחויה הזו של להיטבל במקווה ממש מטהרת אותי נפשית (לא יודעת איך להסביר את זה, או למה זה קורה, זו פשוט היתה הרגשה עילאית כל פעם אחרי המקווה)... כשהרגשתי שאני שלמה עם עצמי ומוכנה- לא מוכנה לחזור לטיפולים, אלא מוכנה להיות אמא, עברתי להיות מטופלת בצפון במקום שקרוב לבית, בבית חולים ציבורי הפעם (ולא פרטי) אצל רופא מדהים ומנהלת מעבדה מהממת (שאצלנו זה לא פחות חשוב בגלל שמוצאים זרעים ספורים ממש...וזה ממש תלוי בנסיון של החיפוש וכו') ...אחרי 2 סבבים שם נקלטנו.....והשמחה היתה עילאית שאין לתאר !!! פעם ראשונה מזה עשרות IVF שנקלטנו !! (אגב, את השאיבה הזו עברתי ללא הרדמה....זה אפשרי ולדעתי במקרה שלי זה גם עשה את ההבדל כי היתה לי בעיה עם חומרי ההרדמה בכל שאיבה) ....ההיריון היה היריון בסיכון גבוה שמהלכו גם יצאתי לשמירת היריון..אז ההיריון היה לא קל גם הוא... אבל....
היום אנחנו חובקים בן בכור... סופר יקר ומתוק וחמוד ומצחיק ויפה ומדהים והיהלום שבכתר - הנס שלנו.... הוא בן 4 חודשים והוא תמצית החיים... ואין יום שעובר שאני לא מודה לאלוהים על הנס הגדול הזה, על זה שנתן לי כח לעבור 6 שנים של יסורים וששלח לי פיצוי כזה מדהים... האמת שאני מתסכלת עליו לפעמים (הרבה פעמים) עם דמעות בעיניים כי אחרי שככ ייחלתי ופיללתי להיות אמא - פתאום זה הפך להיות מוחשי... בלידה, כששמו את פיצי עלי, הדבר היחיד שחזרתי ואמרתי היה - "ככ הרבה זמן חיכינו לך....ככ הרבה זמן"....
להיות מטופלת פוריות הגדיר את מי שאני, ועד היום מגדיר אותי- כי בעיניי - once מטופלת פוריות- תמיד מטופלת פוריות...
היה לי חשוב להיכנס לפורום הזה ששימש לי בית ואוזן קשבת וממש תמיכה (מקצועית ונפשית) בעיקר בשנתיים/ שלוש הראשונות (מודה שאחכ היה לי קשה להתעסק כל הזמן רק בזה כי היתי נכנסת באובססיביות לפורום ולא היתה הודעה שלא קראתי...זה עשה לי לא ככ טוב בשלב מסוים אז החלטתי להפסיק) ...
אמן שכל אישה/ גבר/ זוג שרוצים ילדים- יהפכו להורים במהרה...כי רק כשהית בחושך אתה יודע להעריך את האור....אף אחד/אחת בעולם הזה לא יכול לתאר איזה סבל זה לרצות להיות הורה- ולא להצליח...פעם אחר פעם להתבשר בתשובה שלילית, להתאמץ ככל שאתה יכול ועדיין לא להצליח...ולראות את כולם סביבך עם ילדים מתוקים וחמודים- אבל גם אתה רוצה לחוות את זה...
מקווה שהסיפור שלנו מעודד ונותן תקווה...כי גם אם מספידים אותנו והרופאים חושבים שהם אלוהים בהתגלמותו - קורים ניסים/ הזדמנויות/ צירופי מקרים...
באהבה גדולה
