איזה יום עבר עלי.... (ארוך)
סופ"ש קשה עבר על כוחותינו בחיק המשפחה המתרחבת.
את האמת? לא חשבתי שאני ארגיש כל כך מהר את התחושות הקשות האלה. אבל הנה הוזמנו לברית ביום שישי ונשארנו גם לסעודות שבת עם כל הדודים והבני דודים. ופתאום שמתי לב שהמשפחה הזאת השתנתה. שפתאום יש עוד נשואים, ויש להם ילדים, או לפחות איזה אחד בדרך... ואנחנו הזוג היחיד שנמצא שם, מחייך אבל מרגיש לא שייך... וההתעסקות הזאת של כולם בילדים, בקישקושים על הריונות ולידות ועיצות של סבתות, ו"בקרוב אצלכם" דודתי וקולני, פשוט קורע מבפנים.
הרגשתי שם כל כך תלושה, כל כך חסרת מנוחה, כל כך כואבת מחוסר הרגישות כשחמותי וגיסתי עומדות לידי ומשוחחות על בגדי היריון בשביל זו האחרונה שנמצאת בהיריון מתקדם... לפני פחות מחודש באתן לבקר אותי בביה"ח בגלל גירוי יתר שחלתי וידעתן בדיוק למה אני שם, איפה הרגישות?
שרדתי את זה. ומאז זה תקוע לי בראש והשבוע שלי התחיל ברגל שמאל. יום ראשון צולע כולל איחור של שעה בבוקר והתפרצות של דמעות במשרד בחשאי באמצע היום...
למזלי יש לי בעל כ"כ תומך ומכיל שצ'יפר לי את היום בארוחת צהריים מפנקת והבוסית שלי שנתנה לי חיבוק ואמרה כמה שאני מקסימה ושהיא חולה עלי (היא שמה לב שאני עצבנית קצת והיא מנחשת למה, כי גם היא היתה בסרט הזה לפני כמה שנים טובות) לאט לאט התאפסתי על עצמי.
אבל אני לא רוצה שהמטען המשפחתי יוסיף על הקושי.
מה אתן הייתן עושות? מתנתקות? מכריחות את עצמכן להגיע? יש דיבור על עוד שבת כזאת בשביל ארוע משפחתי ואני ממש אבל ממש ממש לא רוצה ללכת...
איך מתמודדים עם זה? מעירים? מתעלמים? מבקשים? מסבירים? כל כך קשה לבחור בין לדבר על זה ולחשוף את עצמי (וגם אז לא בטוח יבינו), לבין הבחירה להבליג ולהעביר את זה איכשהו. ואולי להמנע פשוט ממפגשים כאלה? במיוחד בשבתות...
לפעמים עוזר לי לפרוק בכתיבה.
וזה מה שיצא מהסערה שפקדה אותי היום:
איך עמדתן שם
מקיפות את האם
עוללה בן שמונת הימים
אמהות בלי מרשם
וליבן חם, פועם
לא קפא עם חלום של שנים.
איך עמדתן שם
ואני מן הצד
כמו לוחם מול מטח צלפים
בחיוך מגושם
במבט מצודד
של אשה ואישה- עייפים.
כי אני אשת לוט
הניצבת איתכן,
אך פני מוסבות לאחור
מהנהנת קלות
חיוכי אליכן
וליבי- הוא נותר מאחור.
הנני אשת לוט
העומדת מולכן
ואולי כבר אבד עלי כלח
לא רציתי לבלוט
לחסדי חמלתכן
דמעותי עשאוני
נציב מלח.
תודה לכל מי שקראה עד הסוף...
אתן אוזן קשבת גם ללא תגובה.
תודה.
סופ"ש קשה עבר על כוחותינו בחיק המשפחה המתרחבת.
את האמת? לא חשבתי שאני ארגיש כל כך מהר את התחושות הקשות האלה. אבל הנה הוזמנו לברית ביום שישי ונשארנו גם לסעודות שבת עם כל הדודים והבני דודים. ופתאום שמתי לב שהמשפחה הזאת השתנתה. שפתאום יש עוד נשואים, ויש להם ילדים, או לפחות איזה אחד בדרך... ואנחנו הזוג היחיד שנמצא שם, מחייך אבל מרגיש לא שייך... וההתעסקות הזאת של כולם בילדים, בקישקושים על הריונות ולידות ועיצות של סבתות, ו"בקרוב אצלכם" דודתי וקולני, פשוט קורע מבפנים.
הרגשתי שם כל כך תלושה, כל כך חסרת מנוחה, כל כך כואבת מחוסר הרגישות כשחמותי וגיסתי עומדות לידי ומשוחחות על בגדי היריון בשביל זו האחרונה שנמצאת בהיריון מתקדם... לפני פחות מחודש באתן לבקר אותי בביה"ח בגלל גירוי יתר שחלתי וידעתן בדיוק למה אני שם, איפה הרגישות?
שרדתי את זה. ומאז זה תקוע לי בראש והשבוע שלי התחיל ברגל שמאל. יום ראשון צולע כולל איחור של שעה בבוקר והתפרצות של דמעות במשרד בחשאי באמצע היום...
למזלי יש לי בעל כ"כ תומך ומכיל שצ'יפר לי את היום בארוחת צהריים מפנקת והבוסית שלי שנתנה לי חיבוק ואמרה כמה שאני מקסימה ושהיא חולה עלי (היא שמה לב שאני עצבנית קצת והיא מנחשת למה, כי גם היא היתה בסרט הזה לפני כמה שנים טובות) לאט לאט התאפסתי על עצמי.
אבל אני לא רוצה שהמטען המשפחתי יוסיף על הקושי.
מה אתן הייתן עושות? מתנתקות? מכריחות את עצמכן להגיע? יש דיבור על עוד שבת כזאת בשביל ארוע משפחתי ואני ממש אבל ממש ממש לא רוצה ללכת...
איך מתמודדים עם זה? מעירים? מתעלמים? מבקשים? מסבירים? כל כך קשה לבחור בין לדבר על זה ולחשוף את עצמי (וגם אז לא בטוח יבינו), לבין הבחירה להבליג ולהעביר את זה איכשהו. ואולי להמנע פשוט ממפגשים כאלה? במיוחד בשבתות...
לפעמים עוזר לי לפרוק בכתיבה.
וזה מה שיצא מהסערה שפקדה אותי היום:
איך עמדתן שם
מקיפות את האם
עוללה בן שמונת הימים
אמהות בלי מרשם
וליבן חם, פועם
לא קפא עם חלום של שנים.
איך עמדתן שם
ואני מן הצד
כמו לוחם מול מטח צלפים
בחיוך מגושם
במבט מצודד
של אשה ואישה- עייפים.
כי אני אשת לוט
הניצבת איתכן,
אך פני מוסבות לאחור
מהנהנת קלות
חיוכי אליכן
וליבי- הוא נותר מאחור.
הנני אשת לוט
העומדת מולכן
ואולי כבר אבד עלי כלח
לא רציתי לבלוט
לחסדי חמלתכן
דמעותי עשאוני
נציב מלח.
תודה לכל מי שקראה עד הסוף...
אתן אוזן קשבת גם ללא תגובה.
תודה.
